לא ברור מתי פג תוקף של חלב שכזה.

אולי כדאי להעביר את זה לנסיו"פ?

לפעמים המובן מאליו והנאיבי הוא הדבר הכי נכון והכי עמוק, ובד''כ גם הכי מזולזל ונשכח ככה שלהזכיר אותו זה לא רעיון רע כל כך.

שני הראשונים שלה טובים.

לראשון התחברתי כי קראתי אותו לראשונה בתקופה שאוטיזם היה מאוד מעניין אותי, וזה עשה לי טוב ממש לקרוא ספר טוב על הנושא..

למרות שאני מכירה אותו

אבל הוא יפה

קוראים מה שיש;)

ביום חמישי קראתי עוד ספר נוסטלגיה

קשר גורדי

חלף עם הרוח

פי 15 יתר טוב מכל ספר אחר שקראתי אי פעם.

ספר אחד ארוך מאוד, שמחולק לשני כרכים

מספר (בין ביתר) על כושר ההמצאה וההסתגלות של המוח במצבים של פגיעה.

הסדרה הזו עושה פולחן אישיות למייקל ג׳ורדן, ומתעלמת מהיותו אנטישמי

"הריקוד האחרון" מפספסת משהו מתחת לאף: המתח התמידי בין המנהלים היהודים לאתלטים השחורים, ומעל כולם מייקל ג'ורדן

באחת הסצינות המעניינות בסדרה "הריקוד האחרון" המשודרת ב-ESPN ונטפליקס נראה מייקל ג'ורדן מתמתח לקראת העלייה לפרקט במשחק הראשון של עונתו האחרונה במדי השיקגו בולס. זהו רגע חגיגי: על הפרקט מתכוננים לטקס הענקת טבעות האליפות על הזכייה בשנה הקודמת, החמישית במספר. ג'ורדן, לועס מסטיק, מבסוט, רואה את המנהל המקצועי של הקבוצה ג'רי קראוס חולף באולם. "תעשה איתנו צעד וחצי", אומר לו ג'ורדן בלעג, מתייחס לקומתו הנמוכה, "צריך להנמיך את הטבעת". בינתיים הקריין קורא לקראוס להיכנס. "ארכיטקט הקבוצה ומי שזכה פעמיים בתואר מנהל השנה", הוא מכריז. אבל בטקס החגיגי, כשקראוס עתיר ההישגים עולה לפרקט, נשמעות מכיוון הקהל קריאות בוז רמות.

הסצינה הזאת לוכדת את אחד הסיפורים המרכזיים שעולים מהסדרה – יחסי אתלטים שחורים ומנהלים יהודים. לא נעים לומר, אבל מייקל ג'ורדן המשתקף בסדרה נגוע באנטישמיות. לא אנטישמיות ישנה ולא חדשה, אלא כזו שמקורה בשנאת זרים ובגזענות בסיסית, ועיקרה מתן התחושה התמידית שלא משנה מה תעשה, כמה מוכשר תהיה, תמיד תישאר אחר וזר, ראוי לבוז וללעג; התחושה שתמיד תהיה יהודי אמריקאי, לא אמריקאי, לא שווה ערך; כספומט מהלך ומושא לבדיחות. ג'ורדן מתלונן בסדרה על הגזענות שחווה כנער בצפון קרוליינה, אבל הוא לא השכיל להבין שהוא עושה אותו הדבר לאחרים.

הסדרה היא החמצה כי שיקגו בולס של שנות התשעים, קבוצת הכדורסל המצליחה והפופולרית בתולדות הענף, היתה מיקרוקוסמוס של היחסים הבין-תרבותיים הללו באמריקה. הבעלים של הקבוצה, ג'רי ריינסדורף, יהודי עשיר. המנהל המקצועי, קראוס, יהודי. המאמן הלבן, פיל ג׳קסון, הוא בן של כומר. השחקנים ברובם שחורים. זהו שיקוף של העיר שיקגו עצמה, שלא קיימת בכלל בסדרה – עיר ענייה וקשה עם שכבה דקה של יהודים בעלי הון.

היסטוריה של ה-NBA היו שחקנים יהודים, אבל לא היה אף פעם סופרסטאר יהודי של ממש. השחקן היהודי המקצוען הטוב ביותר, דולף שייס, כיכב בשנות החמישים הנשכחות. לעומת זאת, בתפקידי האימון כמה יהודים הטביעו את חותמם: רד הולצמן, רד אאורבך ולארי בראון הם אחדים משורה של מאמנים יהודים בכירים, משופעי תארים. בקרב בעלי הקבוצות, 12 קבוצות NBA היום הן בבעלות מלאה או חלקית של יהודים. בעבר היו אפילו יותר. זהו מספר חסר פרופורציה לחלקם של היהודים בארצות הברית ואפילו בקרב עשירי ארצות הברית. שני מנהלי הליגה האחרונים, אדם סילבר ודייוויד סטרן, גם הם יהודים. המתח התרבותי בין המנהלים היהודים והמעונבים ובין השחקנים השחורים, שרובם מגיעים מרקע סוציו-אקנומי קשה שבו הכדורסל מספק מפלט מחיי כנופיות, תמיד נמצא באוויר, לעתים בבוטות ולעתים כמו אצל מייקל ג'ורדן, בצורה מתוחכמת.

ג'רי קראוס הוא לא סתם יהודי. הוא מאוד יהודי סטריאוטיפי. אין דרך יפה לכתוב זאת: הוא מכוער. נמוך, כרסתן, גוץ, לבוש בבגדים שאינם תואמים את מידות גופו, בעל מספר דו ספרתי של סנטרים ושומות אהוד ברקיות בפניו. הפער בינו ובין השחקנים הגבוהים, רחבי החזה ומנופחי שריר התאומים נוגע ללב. אבל קראוס הוא גם מנהל מקצועי מבריק. הוא בנה סביב הכישרון העצום של מייקל ג'ורדן את הצוות המסייע האולטימטיבי עבורו: מינה את המאמן פיל ג'קסון, בחר בדראפט את סקוטי פיפן, רקח עסקה להבאת דניס רודמן, זיהה את ההתאמה של טוני קוקוץ', וגייס עוד רבים שסייעו לג'ורדן לקחת שש אליפויות ולהפוך למיליארדר.

לגיטימי כמובן שיש חילוקי דעות בין שחקנים למנהלים, אבל יחס משפיל ודוחה כמו שג'ורדן והחבורה המעריצה סביבו העניקו לקראוס, ספק אם היה. פיפן קילל אותו באוטובוס ומתגאה עד היום איך לא כיבד אותו. השחקנים לא רק בזו לקראוס, הם גם הפעילו נגדו את העיתונות והקהל ושיכנעו אותם שהמנהל של הקבוצה הוא טפיל על הצלחתם. באחד הרגעים בסרט ג'ורדן מכנה את קראוס "פירורים", לועג לו שעל פניו שאריות מהדונטס שאכל.

נרטיב מרכזי בסדרה גורס שהיהודים קראוס וריינסדורף התקמצנו ולא העניקו לסקוטי פיפן את החוזה הראוי לו. פיפן חתם על חוזה ארוך טווח ובהנהלה סירבו לבקשותיו להעלאה, כחלק ממדיניות עקרונית של מיצוי חוזים. מבחינת השחקנים, קראוס וריינסדורף הם פרזיטים; כאילו היו אימפריה קולוניאליסטית לבנה שהשתלטה על משאבי הטבע של גופם השחור וחומדת אותם רק לעצמה.

אחד הרגעים בסדרה עוסק בוויכוח העקרוני מה יותר חשוב: הארגון שקראוס מייצג, או השחקנים עצמם. ג'ורדן הוא אמנם כישרון עצום, אבל לקח לו שבע שנים עד שזכה באליפות הראשונה שלו. ההבדל בינו ובין בעלי כישרון עצום כמו שלו, בהם ראסל ווסטברוק, ג'יימס הארדן או וינס קרטר, הוא אותו "אורגניזיישן" שקראוס העמיד לו וג'ורדן לעג לו בתמורה. בסופו של דבר זה לא דוקו, זו סדרה שכולה פולחן אישיות. בראיון לאתר ONE אמרה הסוכנת של ג'ורדן כי הוא השתכנע לאשר את הפרויקט אחרי שאמרה לו: ״חייבים להראות מי אתה כי הרבה לא ראו אותך משחק ורואים בך איזה לוגו על הנעליים״.

כל הסיפור הזה מוחמץ לחלוטין ב״הריקוד האחרון״. ליוצרי הסדרה היתה גישה בלתי אמצעית לכל אדם באמריקה. מסופקני אם אי פעם היה דבר כזה, ששני נשיאי ארצות הברית לשעבר, ברק אובמה וביל קלינטון, התיישבו מול מצלמה כדי לתת שני משפטים על אנקדוטות מעברם כחובבי כדורסל. מספר המרואיינים והניתוח של כל שנייה מחייו של ג'ורדן מרשימים מאוד, אבל גם מגלים עד כמה היצירה התיעודית היום מוגבלת. ג'ורדן סירב במשך 20 שנה לתת את הסכמתו לשימוש בחומרים שצולמו בעונה האחרונה בשיקגו, וכשהסכים הבמאים ערכו סביבו פולחן אישיות של עשרה פרקים. הוויכוח הערכי היחיד שמשתקף בפרקים הראשונים הוא השאלה אם שחקני דטרויט פיסטונס היו צריכים ללחוץ את היד לשחקני שיקגו כשהפסידו להם בגמר המזרח ב-1991. על פוליטיקה, יחסי כוח, תרבות, תרבות חדשה, שחורים, לבנים, יהודים – אין מלה. אבל במקרה של ג'ורדן וקראוס, אפילו הבימוי הפחדני הזה לא יכול להסתיר את עוצמת הגזענות. 

בפרק חמש היוצרים עוסקים באמירה הידועה של ג'ורדן "גם רפובליקאים קונים נעליים". ג'ורדן הסביר כי היה ממוקד אז רק בכדורסל, אבל יחסי כוח חברתיים הם לא רק מרוץ פוליטי. יש להם הרבה היבטים אחרים. גלויים, סמויים ומתוחכמים. כמו הצורה שבה ג'ורדן דורך על היהודי המכוער, ג'רי קראוס.

(מקור: חיים לוינסון, צייצת מטכ"ל, גלריה, הארץ)

או לפחות אצטט

ע"ש

תיקון: - ניסיון בתקווה לאיכותי

חייב לומר שעלו בי המחשבות במהלך הצפייה, והן נדחו מטעמים מסויימים.

שוב, היה קשה להתעלם מהתהייה הזאת (במיוחד לאור התיאור הגרפי שתיאר הכתב, שהעצים את הפער החיצוני בין שתי האושיות), אבל דחיתי אותה לעצמי.

כי זה אמנם נראה מאוד נח, בכל סכסוך בין יהודי חלוש ואמיד ובעל שליטה לבין גוי אתלט ונערץ, לשלוף שוב את המוטיב האנטישמי עתיק היומין, אבל לא תמיד זה נכון. למען האמת ייאמר שאני לא מכיר את הסכסוך המדובר לעומקו, אבל לפחות לפי מה שהשתקף בסדרה, היה נראה שיש שם הצטלבות אינטרסים, שלא קשורה כלל לגזע של כל אחד.

ואני גם קצת תמה על הכתב. הוא מדבר בביטחון על הניתוח שלו עד כדי כך שנראה שיש לו מידע שיש לו ואין לנו. אמנם האופציה הזאת היא אופציה, אבל מנין הבטחון לומר בוודאות שג'ורדן אנטישמי וזה גם מה שהניע אותו. אני אפילו לא זוכר איזה פליטת פה שלו בעניין הזה במהלך הקריירה (מה שכן קרה ללברון, אגב) שאולי תתמוך בניתוח הזה שלו. בקיצור, מוזר.

שכותבים על הבוקר את כל המחשבות?

14 דק' של אימון ידיים.

אפשר גם לצבוע 🤷‍♀️

והם יגידו "הא טוב היא ג'ינג'ית" ולא יקחו ללב.

שלפעמים צריך לבצע את הטעות בעצמנו בשביל ללמוד ממנה.

כנ"ל לגבי הטעות שלא להקשיב למישהו אחר.

ששתיתי...

ממליץ מאוד לשים בקבוק על יד המיטה, רק מכך אני שותה ליטר וחצי כל יומיים.

שותה מכוס גדולה!

ו- אני לא זז, לומד בכורסה... אז מקפיד להביא איתי את הכוס.

וזה ממש ממש עוזר!

שתיים כוסות לימונדה חמה

בקרוב אצלי

ספונז'ה ובישולים נחשב?

וגם להגיש 2 עבודות?

תפוסים לי השרירים

אבל כל הכבוד אניוואי

בס"ד

שונאת את עצמי על זה שאני עוקבת אחרי הפורום פח הזה

וסורי לכל המשתמשים במקביל אבל אומייגדד זה פורום נורא

בס"ד

מקום שבו מעריצים את כפיר זה מקום שמעורר בי בחילה

יש שם מין תחושה שעצב זה דבר קדוש וזה מרתיע אותי מאוד שלא לדבר על זה שזאת מחשבה מוטעה ורעה

יש שם השתקה של כל רגש שהוא לא שלילי ברמת הלתקוף אנשים עם רגשות מגוונים יותר שהם הורסים את הפורום

המקום הזה כמו שכתבה פסידו הוא חולני

יש בו ציפיה מאוד ברור מין תבנית של כתיבה וכולם קצת מלאים מעצמם ומרגישים משוררים כי הם עושים רווחים בין שורות

זה פשוט מקום רע

חוץ מזה הוא כבר לא המקום שלי עם פינג אז בוז

'בחתונה אמרתי לך שכן, אודיע לך אם זה ישתנה'