אני חושבת שפשוט היה לי כל כך הרבה בלאגן בפנוכו, כלומר גם היום יש לי, אבל היום אני כבר מכירה אותי ויודעת להתמודד עם זה בצורה הרבה יותר טובה, אז פשוט נבהלתי איך אני רגע ככה ורגע ככה, הכל היה קיצוני וחסר איזון.. הרגשתי שאני לבד בתחושות האלה וזה היה ממש בודד ולא פשוט לפעמים וזה היה טוב אם היה לי מישהו לדבר איתו על זה
הנושאים שהבלאגן נגרם בעיתם היו בגדול המון מחשבות על החיים ועל הדת והמון רצון למרוד, קשרים חברתיים- למצוא חן וכל זה, לימודים, קשר עם אבאמא, חניכות בסניף... זה בגדול מה שהעסיק אותי אז
רציתי שיסדרו לי את המחשבות אבל ממבט לאחור מה שהיה נצרך זה פשוט את ההרגשה שמקבלים אותי כמו שאני ושאני טובה..
נראה לי שהרבה פעמים מה שיושב בבסיס של הרבה מהבלאגנים (בכללי אבל במיוחד בגילאים האלה) זה שפשוט אין מספיק אהבה עצמית וכל הזמן משווים לכולם ומרגישים לבד או לא מספיק טובים.. אז אולי פשוט לתת הרגשה שאהובים וטובים באמת, לא בסיסמא, ושתהיה מודעות ודיברו על זה שלא צריך להשוות לאחרים.. ללמוד לשמוח בעצמי.. ולא שכל אחד סובל ומגלה את זה בעצמו אחרי כמה כאפות שהוא אוכל מזה..
וואו עניתי לך ממש ברצינות..
אגב, הגיוני שזה לא יהיה רלוונטי לכולם בכלל.. אני ממש היתי מתבגרת קלאסית.. עד היום במובן מסויים;) אז עניתי לך כאילו זה איזו שיחת נפש
מותר לשאול למה זה היה? @כישוף כושל