שליח חב"ד מתאר את פינוי ימית: "גררו אותי עם התפילין"

(יום רביעי, כ''ד אייר תשע''ב)

 

הרב ישראל אריאל, שעמד יחד עם אחיו בראשות הישיבה בימית, אבי פרחן, יו"ר ועד ימית ושליח חב"ד הרב יגאל קירשנזפט, שזיכרון הפינוי עדיין מהדהד בליבם, משחזרים ל"קו עיתונות" את הימים הקשים שקדמו לפינוי, את הניסיונות למנוע את הגזרה, את הרגע שבו הבינו שהעיר ימית הופכת להיסטוריה ואת הרגע הקשה שבו הבינו שהסיפור חוזר על עצמו בפינוי גוש קטיף ● "אז לא האמנו שזה יכול לקרות ושיהודים יעשו את זה ליהודים. זה הרי היה הפינוי היהודי הראשון", אומר הרב קירשנזפט  לסיפור המלא

חנני בלייך, קו עיתונות

30 שנה צוינו בימים האחרונים, מאז פינויה של העיר ימית ששכנה על חצי האי סיני. הסכם השלום עם מצרים שנחתם כמה שנים לאחר אכלוס העיר, כלל את פינוי ימית ופינוי 'חבל ימית' - אזור גדול שכלל עוד יישובים לבד מימית עצמה. תושבים רבים מאלה שהרכיבו את אוכלוסיית העיר, פונו באותם ימים על ידי שוטרים וחיילים - מראות שאולי מוכרים לנו מימי ההתנתקות או מימים אלה בהם נדונה פסיקת בג"צ באשר לשכונת גבעת האולפנה בבית-אל, אך אז הם היו הזויים בהחלט לציבור התושבים שהרכיב את העיר ימית, שבחלומותיו הגרועים ביותר לא האמין שהגזירה אכן תצא אל הפועל ושהעיר תפונה ותוחזר למצרים.

תושבי העיר לשעבר, נזכרים בה תמיד בערגה, כזיכרון לעיר יפה במיוחד שהיה לה פוטנציאל גבוה להיות עיר מרכזית וחשובה בישראל, אולי אף לא פחות מערים גדולות וותיקות בארץ כמו תל-אביב וחיפה.

שלושה מתושבי העיר-לשעבר, ניאותו לחזור ולשחזר ל'שביעי' את הימים בהם גרו בימית, ואת הזיכרון הרע מימי הפינוי שעברו עליהם: הרב ישראל אריאל, שעמד יחד עם אחיו בראשות הישיבה בימית וכיום עומד בראשות 'מכון המקדש'; אבי פרחן, יו"ר ועד ימית בזמנו וכיום פעיל ימין נודע שפונה גם מימית וגם לאחר מכן גם מגוש-קטיף אליה עבר, והרב יגאל קירשנזפט, שהיה תלמיד הישיבה בימית ולאחר מכן שליח הרבי מליובאוויטש זצ"ל בגוש-קטיף, שפונה אף הוא פעמיים - מימית ומגוש קטיף.

מה הייתה ימית בשבילכם? מדוע הלכתם לגור בה? שאלנו אותם.

הרב אריאל: "הישיבה הייתה קיימת כל התקופה שבה הייתה קיימת העיר. למעשה היא הוקמה שנה לפני הקמת העיר ימית, בכפר דרום שברצועת עזה. זה היה היישוב היחיד ברצועה, והיינו הישיבה היחידה בכל הרצועה באותם ימים בכפר דרום שם התחלנו ללמוד, ולאחר כשנה, כשהתחילו לבנות את המבנים הראשונים בימית, עברה ונבנתה שם הישיבה בצורה מאד מהירה, ובתוך שנה כבר עברנו לעיר ימית, כשתוך כדי - מסביב נבנים בתים רבים ושכונות שלמות. 

"אפשר לומר שהישיבה הייתה אחד המבנים הראשונים בעיר. גם אני עצמי כמובן גרתי שם עם המשפחה והילדים שלמדו בבתי הספר במקום. גרנו בעיר עוד בזמן שהיא התחילה עם כמה מאות נפשות בלבד, בזמן שבשיאה היו בעיר 6,000 נפשות. היינו חלק מחזון גדול. רצו להקים שם משהו עצום בגודל של תל-אביב, עם נמל בינלאומי, שדה תעופה בינלאומי ועוד ועוד. 

"היו תכניות ריאליות מאד, ובאמת הלכו לבנות שם בגדול ולהפוך את המדינה למדינה בעלת משמעות עולמית, כאשר לפי התכנית של העיר היא הייתה צריכה להגיע לרבע מיליון תושבים.

"אני זוכר שאיך שבזמנו הגיע לעיר ראש הממשלה מנחם בגין לאחר שנבחר, עמד על במה גדולה ויפה הציג המפה של העיר והכריז: אני נותן כרגע אישור לבנות את השלב הראשון, של מאה אלף תושבים של העיר. ואז כולם מחאו לו כפיים. זה היה, לאחר מכן, העלבון של כולנו - שפה הלכו לעשות דבר בקנה מידה שלא נראה כדוגמתו, כשהכוונה הייתה לבנות מאה וחמישים יישובים מבאר שבע ועד אל-עריש. בסוף הוקמו 18 יישובים ליד ימית, וגם הם נהרסו יחד עם ימית. זה חלק מהבעיה, שאנחנו נפלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. 

"היו תכניות רבות וראו בעיניים איך שהכל רץ שם. בימית הוקמו שכונות כמעט בין לילה. ככה זה היה. היית רואה משאיות שנוסעות בעיר ועליהן קירות מוכנים. הייתי יוצא אז בבוקר מהבית לישיבה והייתי עובר בשטח חולי - זה הרי היה ליד הים - וכשהייתי חוזר הבית כבר הייתי צריך להקיף התחלה של בניינים חדשים. זה היה נראה מעולם האגדה. שם זכו עינינו לראות את בניין ארץ ישראל".

הרב קירשנזפט: "אני למדתי בישיבה של הרב אריאל בימית. אנחנו היינו בגרעין הנח"ל שהגיע לישיבה של הרב אריאל שהסכים לקבל אותנו, ולמדנו שם לפני הגיוס. אחרי הגיוס חזרנו לישיבה והרב אמר לנו: בואו נקים יישוב חדש, ולקח כמה בחורים, ביניהם ברוך מרזל ואני לחצר אדר, ליד עצמונה, ושם הקמנו את היישוב, דרומית לימית. 

"אנחנו היינו בעצם גרעין הייסוד של הישיבה בימית, ושותפים בחלק גדול מהפעילות הרוחנית בעיר - משלימים מניינים לאבלים, לומדים עם נערי בר-המצווה וכו'. ימית הייתה מאד בתחילתה אז והיא עוד לא הייתה עיר דתית. רבים באו לגור שם כי ביקשו לעצמם קצת שקט מהערים הגדולות.

"לאחר הפינוי מימית, הרב אריאל אמר לנו שהישיבה עוברת לגוש קטיף, וגם אני עברתי עם הישיבה לגור בגוש קטיף. שלושה חודשים אחרי אותו גירוש התחתנתי עם רעייתי. כל הפליטים מימית באו לחתונה שלי שהתקיימה בכפר חב"ד, אליה הגיעו למעלה מ-1,500 איש. היה זה לאחר שישבתי אצל הרב ישראל אריאל יחד עם מיכאל בן חורין וברוך מרזל, ובכינו על כך שהרסו לנו יישובים. זו הייתה פעם ראשונה שיהודים עושים זאת לעצמם ומגרשים יהודים. והרב אמר שאלך להתחתן, כמו שכתוב שמי שמתחתן בונה אחת מחורבות ירושלים, והרב אמר לי שבחתונה שלי 'תבנה אתה אחת מחורבות ימית'".

פרחן: "קודם כל אני נלחמתי במלחמת ששת הימים באוגדת טל-אוגדת הפלדה בחטיבה 7. לחמתי בקרבות בבקעת רפיח ובעוד מקומות. חבריי מקורס הקצינים נפלו בבקעת רפיח, כולל חייל שלי, ושם התחיל הקשר שלי למרחבי סיני. ניסיתי להתקבל לאחד המושבים, בהתחלה - כאשר הייתי קצין אג"ם באל עריש באזור סיני, וכשלא צלח בידי להיכנס למושבים הממשלה פרסמה מודעות: 'היה חלוץ, בוא והתיישב בחבל ימית', והייתי בין ראשוני התושבים בימית. זה היה אז באמת ערך התיישבותי וביטחוני לגור שם, התחדשות, לעשות יש מאין. חשנו שהפרחנו את המדבר. 

"ליישובים האלו באו אנשים מהעיר והמושב ונאחזו בקרקע הזו והפריחו אותה, מה שאף אחד לא האמין שניתן לעשות בה, וחבל ימית נהיה לאסם הירקות של אירופה".

הרב אריאל מספר כי הוא גר בימית בכל שנותיה, 6 שנים במספר. "הסכם השלום עם מצרים לקח שלוש שנים ואחרי שלוש שנים של בניין העיר בתנופה, אותו ראש ממשלה שהכריז על בניין העיר, הוא זה ששלושה חודשים אחרי זה, בלי בושה, בא והכריז שעושים הסכם שלום עם מצרים. הוא עצמו, כנראה, עוד לא ידע את המשמעות של הדברים, עד שהמצרים לימדו אותו שאצלם מילה זו מילה. הוא כנראה האמין שימית תישאר, למרות ההסכם שנחתם".

"לא האמנו שיפנו אותנו"

מה היה המיוחד בימית?

הרב אריאל: "ימית הייתה בתחילה עיר חילונית לחלוטין. אבל בהמשך, משרד הביטחון היה מעוניין שתקום בה ישיבת הסדר, ולבסוף הגענו לכ-120 תלמידים ואברכים בישיבה בימית. לקראת הסוף, כתוצאה מההכרזה על 'מתנת החינם' שאנחנו נותנים את סיני למצרים והולכים להרוס את העיר, הגיעו הרבה משפחות של שומרי תורה ומצוות, והעיר הפכה - לפחות בשנה האחרונה - לעיר של ישיבות, אולפנות ובתי כנסת. בין האוכלוסייה שהגיעה לקראת סוף ימי העיר, היו הרבה מאוד משפחות דתיות שהגיעו בשביל לבנות את העיר, אבל לצערנו זה לא צלח לבסוף, אך לפחות הפך את העיר לקראת הסוף לעיר של תורה וקדושה בעלת צביון דתי מובהק".

קירשנזפט: "זה גם היה חבל ארץ שהיה עוד עם כל החול, בראשיתי, מבלי מקומות מלוכלכים ובלי מסגדים. ארץ-ישראל ממש כמו שנבראה".

פרחן: הייתה בה אוירה מאד מיוחדת. כולנו היינו ממש כמו משפחה אחת. זה מזכיר את האמירה העממית שתמיד אומרים ש'כשהתחלנו היה רק חול'. אצלנו אכן היה רק חול, אבל חול זהב. מיד כשהגעתי לגור בעיר התחלתי בפעילות ציבורית בימית, בה הייתה אוירה תמיד של משפחה וקהילה. לקחתי אז את הנוער וגם מבוגרים לסיורים בתוך המדבר, ממש כמו בני ישראל בזמנו, והיינו חוצים את הימה בבר-דוויל".

איך קיבלתם את גזירת הגירוש ואת הידיעה שאתה עוזב את ביתך?

קירשנזפט: "אני עמדתי באותו יום באמצע תפילת שמונה-עשרה, עם התפילין עליי, ואז הגיעו השוטרים יחד עם כל חטיבת גבעתי, וגררו אותי עם התפילין ליד גדר התיל. עד היום יש לי צלקת על היד מגדר התיל, ואני לא יודע איזו יותר גדולה - הצלקת שביד או הצלקת שבלב. 

"אף אחד לא האמין שזה יקרה. שתבינו, בהקשר לפינוי מגוש קטיף לפני 7 שנים - עד היום אנשים מהגוש לא מאמינים שזה קרה, וזה חלק מהמצב הנפשי הקשה שאנשים נמצאים בו. זה מרגיש כאובדן של מישהו קרוב, שאתה לא קולט שהוא כבר לא נמצא. בימי הפינוי מימית, כמו גם הפינוי מגוש קטיף, היה משבר גדול, והמזל שלנו הוא שאנחנו אנשי אמונה, כמו שהרבי מליובאוויטש אומר: 'מי שמחזיק למעלה לא נופל למטה'".

איך באמת הייתה ההרגשה בעת הפינוי השני שלך, מגוש קטיף? שאלנו את קירשנזפט. 

"האמת, לא נראה לי שעדיין עיכלתי את האסון הזה. היינו המשפחה הראשונה בנווה דקלים, וגרנו שם 24 שנים. בתחילה, שנה וחצי גרנו לבד עם כל הערבים שבאזור. שנים לאחר מכן זה היה ליישוב פורח, שבשיאו היו בו 600 משפחות. אני לא אדם רחפן, אבל עד היום בלילות אתה חולם על הגוש. בסך הכל שם נולדו הילדים שלי, ושם נערכו בר-המצוות שלהם או האזכרות לחברים שנפלו. זה חלק ממך, מהשבע ברכות שלי כבר גרתי שם. הגירוש מגוש קטיף החזיר לי את כל המראות של הגירוש מימית. לאחר הגירוש מגוש קטיף התחלתי להעריך דברים אחרת: אנשים לא יודעים להעריך מה זה בית-כנסת. חודשים רבים היינו במלון בלי ביכנ"ס מסודר, וכשהגעתי פעם לקדומים וראיתי בית-כנסת - ירדו לי דמעות מהעיניים.

"מהבחינה הזו, הפינוי מימית היה שונה: כמו שאמרתי, אז לא האמנו שזה יכול לקרות ושיהודים יעשו את זה ליהודים. זה הרי היה הפינוי היהודי הראשון בהיסטוריה, כאשר היום כבר התרגלנו שכל יומיים מגרשים יהודים ממקום אחר. שירתי בצנחנים ועשיתי מילואים כל שנה. זה הצבא שלך, ואתה לא מעכל שהצבא שלך בא לגרש אותך. אי-אפשר לעכל את זה. זה דבר נגד הטבע. במיוחד מאחר שהמדינה שלחה אותך לשם, ואתה מיישב את הארץ ועושה מצווה, אז אתה חולם שיבואו לעקור אותך?".

הרב אריאל: "היו אז בימית הפגנות, מחאות וכינוסים. כמו שאמרתי, שלוש השנים הראשונות היו שנות תנופה, ואילו שלוש האחרונות היו שנות מחאה, זעקה ותפילה. קבעו צומות, קראו בספר-תורה, קרעו את הבגדים והניחו אפר על הראש. הכל בניסיון לעצור את רוע הגזירה. ביום האחרון שהיינו שם, קרענו קריעה ואמרנו 'ברוך דיין האמת'. ראינו איך הבולדוזרים הורסים את העיר, באותה מהירות בה היא נבנתה".

פרחן: "אני הייתי באותו זמן יו"ר ועד העיר ימית. כיהנתי בוועד מתחילתו ועד סופו, כאשר בקדנציה השלישית שלי כבר הייתי יו"ר הוועד. יחד עם הרב ישראל אריאל הקמנו אז את תנועת מעו"ז - מאבק עשייה וזהות. המשכנו את החיים ונאבקנו באלה שהתחילו לנהל משא ומתן על פיצויים, ונאבקנו על ההישארות בחבל ימית. הקמנו אז גם את ישיבת 'גבול ישראל אופירה' בשארם א-שייח'. 

"כשהייתי יו"ר ועד העיר ימית, ראש הממשלה מנחם בגין הזמין אותנו לפגישה, לפני שנסע לקמפ-דיויד, ואז מסרתי לו מדליה שבה הייתה חקוקה כתובת שהוא חתם בכתב ידו בספר האורחים בימית, כשהוא בא לבקר בה בפעם הראשונה לאחר שנבחר כראש ממשלה, וכה כתב: 'ימית עיר ואם בישראל תובב"א'. באותו מעמד אמר לנו בגין - 'תחזרו הביתה ותרגיעו את התושבים. אנחנו לא נפנה את היישובים. אם ידברו על פינוי נארוז מזוודות ונחזור מיד לירושלים'.

מבחינה היסטורית, כשהוא דיבר אז הוא לא שיקר. אלא מה שהיה לבסוף הוא שבקמפ-דיויד, כאשר דיברו על עקירת ישובים הוא באמת ארז מזוודות, וכיוון שהיה זה יום שישי הם חיכו למוצ"ש לחזור לארץ. ואז, באותו זמן, עזר ויצמן ומשה דיין שהיו גם הם בקמפ-דיויד שהיה מחנה סגור, נסעו עם האופניים הלוך חזור בין סאדאת לבגין ו'עבדו' על שניהם. הם שיחקו שש-בש עם סאדאת ואמרו לו שבגין רוצה לחזור לשולחן הדיונים, והלכו לבגין ואמרו לו שסאדאת רוצה לחזור לשולחן הדיונים, והצליחו. 

"כאשר שמענו על ההחלטה לפנות את חבל ימית, היינו בהלם, אך עדיין המשכנו להקים יישובים - כמו 'חצר אדר', ונאבקנו לעצור את הנסיגה בסיני. אמרנו שצריך לעצור את הנסיגה הכללית שהייתה אז בעם מבחינת הערכים והמוטיבציה הערכית, שנשברה. שיטת המאבק שלי ושל משפחתי הייתה כל הזמן - לא למאבק פיזי אלים, אלא להמשיך את החיים הרגילים. ולא לנהל מו"מ על קרקע חילופית, אלא להמשיך לחיות בבית כרגיל, כמו שאתה חי בבית שהוא שלך, בית רגיל לכל דבר. ככה זה היה עד הרגע האחרון".

כאשר אירע הפינוי מגוש קטיף לפני כ-7 שנים, זה החזיר אתכם לאותם ימים ולאותם המראות?

הרב אריאל: "יש פה קו אחד שכולו אסון אחד גדול, שלא קיים בשום מדינה בעולם, וזאת בניגוד לכל הערכים של תורת ישראל ועם ישראל. יש מצות ישוב ארץ ישראל כידוע, וליד ימית הייתה האנדרטה של השיריון, לזכר מאות החיילים שנהרגו במלחמות לשחרור סיני, שעם ישראל לחם על ארצו כדי לכבוש אותה. כתוב 'וירישתם אותם וישבתם בה', וכאן בניגוד למה שכתוב בתורה ולכל 'ערכי הציונות' - הכל נמחק. לצערנו, גם הציבור שומר המצוות בלע את זה בשקט, בו בשעה שבתורה נושא ההיאחזות כאן בארץ ישראל הוא הא'-ב'. גוש קטיף, כמובן, היה רק שלב שני באיזשהו 'ליקוי חשיבה' של יהודים".

"תורת ישראל נרמסת"

יגאל קירשנזפט מספר כי כמוהו, כאלו שגורשו גם מימית וגם מגוש קטיף, לא היו רבים. אבל הוא זוכר שתי משפחתו של מבוגרים שגרו בימית, ולאחר מכן אתו בנווה דקלים. תקופה קצרה לאחר הפינוי השני, מגוש קטיף, נפטרו שני ראשי אותן משפחות. 

"אחד מהם, שהיה פליט שואה, אמר לי שהוא כבר לא יוכל לשאת גירוש שלישי. הפעם הראשונה הייתה כאשר הוא גורש מצ'כיה, הפעם השנייה כאשר גורש מימית, ואת הפעם השלישית - כך אמר - כבר לא יוכל לשאת, ואכן פחות משנה לאחר הגירוש מגוש קטיף הוא נפטר. 

לאן עברתם לאחר הפינוי מגוש קטיף?

קירשנזפט: "אנחנו עברנו למחנה פליטים ניצן, בו אנחנו גרים כבר כ-6 שנים, לאחר שנה בה היינו משוכנים במלון אשקלון. בעז"ה אנחנו קרובים לבנות כאן עבורנו בית של קבע. יש כאן כבר כאלה שבנו בתי קבע ויש גם כאלה שאין להם כסף לבנות והם זרוקים בקראווילות ואין להם כסף לבנות בית. בפסח האחרון חילקנו 250 ארגזים של קמחא דפסחא, שיהיה לאנשים עם מה לעשות את החג. רק ביום שישי האחרון הגיע אליי יהודי חולה שלו 8 נפשות בבית, שאין לו כסף לעשות את השבת".

הרב אריאל: "מימית עברנו לירושלים, לרובע היהודי, שם אנחנו גרים עד היום".
30 שנה אחרי. מה הכי חסר לכם מאותם הימים, מימית בה גרתם?

קירשזנפט: "למעשה לא זכיתי ללמוד בישיבה חוץ מהישיבה בימית, שם למדתי והקמתי את הבניין הרוחני שלי, וזה מה שאני זוכר משם. שם נהייתי לאיש והתחלתי ללמוד תורה בצורה רצינית".

הרב אריאל: "הכי חסר לי הוא מה שדיברנו קודם - שעם ישראל רואה מה שקורה ומה שמתרחש ולא מרגיש את האסון הרוחני והפיזי, הקטסטרופה, פשוטה כמשמעה. יש לנו ארץ גדולה ורחבה, ארץ ישראל. אפשר להתווכח כמה מתוך סיני זה ארץ-ישראל אך על ימית אין חולק שהיא חלק מארץ-ישראל, ואתה רואה איך תורת ישראל נרמסת, נותנים את ארץ-ישראל לזרים ועוד לידי אויב. 

"האלוף חיים ארז, שהיה אחראי על הפינוי, ישב אצלנו בבית לפני שהרסו אותו לגמרי כדי לשאול לאן להעביר את החפצים. הוא התוודה ואמר - אני ניצול שואה, ובכה והוריד דמעות. שאלתי אותו: אתה כניצול שואה, איך אתה עושה דבר כזה לגרש יהודים? והוא אמר לי: ביום אני מגרש מכאן יהודים ובלילה אני מתכנן איך נכבוש את המקום הזה מחדש. שאלתי אותו: איפה המוסר שלך? ביום אתה מגרש יהודים ואחר-כך מתכנן איך לכבוש את המקום מחדש, כשחיילים ייהרגו על המקום שאתה גירשת? ולא היה לו על-כך תשובה. 

"באותו זמן כולם דיברו גבוהה גבוהה על השלום, וכעת כשהנשיא המצרי אמר על ההסכם שהכל בטל ומבוטל, לא שמענו שהממשלה אומרת: אם-כן אז תחזירו לנו את סיני מחדש. הכל נמצא כאן בתרדמה. זה הכי כואב מהכל. בוא נלמד מהבדואים בנגב, שכל בדואי שיש לו חצי אוהל ויבואו לפנותו ייצא עם נבוט ועם אבנים ויילחם על ביתו, ואילו כאן אין משמעות לפינויים, למרות שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. על דא קא בכינא יומם ולילה מאז, 30 שנה עברו וזה כאילו חי אצלנו עד היום. 

"כולנו אומרים בברכת המזון 'נודה לך... על ארץ חמדה טובה ורחבה'. אומרים חז"ל שמי שלא אמר 'ארץ... טובה ורחבה' לא יצא ידי חובתו, 'רחבה' כולל את כל ארץ ישראל האמורה בתנ"ך, ולכן מי שרוצה לכוון לאמיתה של תורה שלא תצא מפיו ברכה לבטלה, שיכוון לשוב לארץ ישראל הגדולה והרחבה ככתוב בתורה - 'מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת'".