>> הקפאת הבנייה בהתנחלויות ביהודה ושומרון עוררה מחאה בקרב הימין, וגם תביעות שהוגשו כבר נגד המדינה בגין נזקים שנגרמו למי שהתכוונו לבנות את ביתם בשטחים. אפשר להיות בטוחים שתביעות אלה הן רק תחילת הדרך. אם ההקפאה היא רק שלב ראשון לקראת פינוי ביום מן הימים של השטחים לטובת הסכם שלום, אז כדאי שהמדינה תכין את פנקס הצ'קים שלה כבר עכשיו. הניסיון שנלמד מההתנתקות בעזה הוא שפינוי כזה עומד להיות עסק יקר מאוד.

7.1 מיליארד שקל. זהו תו המחיר האזרחי של ההתנתקות מעזה. שימו לב - תו המחיר האזרחי בלבד, כלומר, לא כולל ההוצאה של מערכת הביטחון והמשטרה (אלה עלו עוד כ-2.5-3 מיליארד שקל). בתו המחיר האזרחי הכוונה להוצאות ששולמו בגין פינוי האזרחים הישראלים, תושביה לשעבר של המועצה האזורית חוף עזה. מתוך 7.1 מיליארד השקלים, 4.8 מיליארד שקל הם הכסף שישולם ישירות בפיצויים לכ-8,000-9,000 המפונים. 3.3 מיליארד שקל פיצויים כבר שולמו להם בפועל, ועוד כ-1.5 מיליארד צפויים להיות משולמים בהמשך.

הפיצוי הזה משולם ל-1,500 משפחות שהתגוררו בעזה (מספר המשפחות בעזה היה קרוב יותר ל-1,800-1,900, אבל לא כולן היו זכאיות לפיצויים), והוא כולל גם פיצוי בעבור עסקים, שרק חלק מהמפונים קיבלו אותו. המספר המדויק של הפיצוי המשפחתי, כפי שפורסם בידי הגוף הממשלתי הממונה על הטיפול במפונים - מנהלת סל"ע, הוא 1.7 מיליון שקל שקיבלה כל משפחה זכאית שבנתה את ביתה בעצמה (רק 20% מהמשפחות בחרו לעשות כן); 2.2 מיליון שקל קיבלה כל משפחה זכאית שבחרה להצטרף ליישוב חדש במסגרת קהילתית (הרוב הגדול של המשפחות); ו-3.5 מיליון שקל קיבלה כל משפחה חקלאית, שהצטרפה ליישוב חדש במסגרת קהילתית.

סכום הפיצוי הממוצע ששולם למשפחה במזומן היה כ-1.5 מיליון שקל. עם זאת, בפועל הפיצוי הכלכלי שקיבלו המפונים מעזה היה בממוצע 2.2-3.5 מיליון שקל למשפחה, וזאת מאחר שהמדינה העמידה לרשותם גם קרקעות יקרות מאוד, באזורי ביקוש באזור המרכז, בשווי של 700 אלף עד 1.4 מיליון שקל לקרקע. בעבור הקרקעות הללו שילמו המשפחות למדינה רק 250-500 אלף שקל למשפחה.

כל הסכומים המצוינים כאן, יש לציין, אינם כוללים את הפיצוי העסקי שניתן למי שניהלו עסק שאינו חקלאי בגוש, ואינם כוללים את דמי ההסתגלות - חצי שנה עד שנתיים של תשלום משכורת על חשבון המדינה - ששולמו לשכירים שלא הצליחו להשתלב מחדש בעבודה לאחר ההתנתקות.

בתוך הממוצעים הללו, יש לציין, כלולות גם 127 משפחות שזכו לפיצוי בסיסי של כמיליון שקל לבית, וזאת אף שמדובר במשפחות שכלל לא היו בעלות בתים. אלו הן משפחות שהתגוררו בדיור ציבורי והמדינה החליטה לפצות אותן כאילו היו כמעט בעלות בית, מאחר שלמשפחות הללו היתה אפשרות לקנות בעתיד את הדירה השכורה שלהן מידי המדינה. כך נהפכו שוכרי דירות לבעלי דירות, בהינף יד של החלטת ממשלה.

על אף שסכומי הפיצוי למשפחה מעזה היו 1.7-3.5 מיליון שקל ועל אף שהמדינה נעתרה והעמידה לרשות המפונים קרקעות במחיר נמוך כמעט בכל מקום שחפצו בו - לרבות קרקעות באזורי יוקרה כמו חוף פלמחים וחוף נוה ים - ועל אף שהמדינה שילמה משכורת למי מהמפונים שלא הצליח למצוא עבודה, כמעט שנתיים רצוף, ועל אף שהיא שיכנה את המפונים על חשבונה בדיור זמני (קראווילות) וגם שילמה פיצוי עסקי רחב היקף, על אף כל אלה הפינוי הכלכלי מעזה נחשב לכישלון.

5 שנים לאחר ההתנתקות, 1,200 משפחות עדיין מתגוררות בקראווילות. אף ש-926 משפחות כבר קיבלו מגרשים לבניית בית קבע, רק 250 בונות בפועל את ביתן. יתרה מכך, שיעור האבטלה בין המפונים הוא 16%. תחושת הקיפוח של המפונים הן עמוקות, והכנסת אף מצאה לנכון למנות ועדת חקירה לבדיקת טיפולה של הממשלה במפונים. בדברי הסיכום של דו"ח הביניים שלה קובעת הוועדה: "הטיפול במפונים היה נגוע בכשלים והמדינה טרם מימשה את חובתה לשיקומם".

אם 7 מיליארד שקל אינם בגדר "מימוש החובה" של המדינה לפינוי של 8,000 איש מעזה, יכול האזרח בנימין נתניהו לעשות לבד את חישוב כמה תעלה לו החובה בעבור פינוי של 100-220 אלף איש משטחי יהודה ושומרון. בכך, הכישלון הניהולי של ההתנתקות מעזה עלול להשליך על גורלה העתידי של ישראל.