נזדעזענו לשמוע כי בני נוער יקרים וטועים הניפו את סמל המרידה במלכו של עולם

במקום שנתיישב כדי לפרסם מלכות השם בעולם הלא הוא רמת מיגרון תובב"א

גיוואלד!!!

הבו עצה הלום.

הראשון לציון שסרב לקבל את פני האפיפיור                       (מתוך אתר 'ערוץ שבע')

בחורף תשכ"ד מסר האפיפיור פאולוס החמישי על החלטתו לבוא כצליין לארץ הקודש. בהודעתו הוא נזהר שלא להזכיר את שמה של מדינת ישראל, או את ארץ ישראל. ראש הכנסיה העדיף לדבר על "פלשתינה". היה בכך משום קביעת עמדה ברורה כלפי העם היהודי ומדינתו. טרם צאתו הכריז הכרזה שתמצתה את מטרות מסעו: חיזוק מעמד הכנסיה הקתולית ותרומה לשלום העולם על פי "החזון הקתולי".

פקידים בכירים בוותיקן עמלו קשות כדי לשכנע שגרירים זרים ועיתונאים כי לביקור אין כל משמעות פוליטית אלא נוצרית קתולית בלבד.

ההחלטה נתקבלה בירושלים בהפתעה. שרת החוץ גולדה מאיר חיוותה את דעתה כי הביקור, על אף היותו בעל משמעות נוצרית דתית, אין לנתקו מהקשרו המדיני. ממשלת ישראל פרסמה איפוא הודעה מיוחדת המברכת על הביקור והמבטיחה כי ייעשו כל המאמצים להבטיח שתנאי הביקור "יהיו הולמים ותואמים את מעמדו היחיד במינו של האפיפיור בקרב מאות מיליוני בני הכנסיה הקתולית בעולם כולו".

הממשלה מינתה מיד ועדת שרים מיוחדת שהוטל עליה לטפל בארגון הביקור. במקביל הוקמה ועדת פקידים בין משרדית. שגריר ישראל ברומא הוזעק להתייעצות דחופה. מפכ"ל המשטרה ויו"ר הוועדה הבין משרדית יצאו דחופים ומבוהלים לרומא. הוקצבו כספים לשיפוצים ולטקסים. עוד בטרם נתקבלה הודעה רשמית מן הוותיקן, סוכם כי את האפיפיור יקדמו נשיא המדינה והרב הראשי לישראל יצחק נסים.

אבל באותה שעה לא ידע איש בירושלים מתי בדיוק הוא יגיע לישראל, כמה זמן ישהה בארץ והיכן יתאכסן. גם לא היה ידוע באיזה משערי הארץ יעבור האפיפיור בבואו למדינת היהודים הריבונית בארץ ישראל.

הממשלה היתה מעוניינת שמטוסו של פאולוס ינחת בלוד. אלא שהוותיקן הודיע כי האפיפיור ימריא לרבת עמון. מן הבירה הירדנית תצא פמלייתו במכוניות לעבר ירושלים העתיקה (שהיתה עדיין בידי הירדנים). למחרת בבוקר יעבור את הגבול ויגיע לישראל. קטע נטוש של הכביש המנדטורי מג'נין למגידו נבחר כנקודת המפגש בין ראש הכנסיה הקתולית לבין ראשי מדינת ישראל -- לא מקום המסמל את הריבונות היהודית וסדריה, אלא סתם נקודה על המפה, כביש הרוס ורב מהמורות, שחביות חלודות ופקעות של גדר תיל אפיינו בו את עצמאותה של ישראל.

ועדת השרים הציעה שלא להתנגד לתכנית הוותיקן, ולקיים בנקודת המעבר ליד מגידו את טקס קבלת הפנים הממלכתית.

בכנסת דרשו נציגים של סיעת חרות להחליט, כי רק בירושלים תתכן פגישת הנשיא עם האפיפיור. שרת החוץ לחצה שלא להכנע לדעת הקהל. לדעתה הצטרפו ראש הממשלה אשכול והנשיא שזר.

בעיצומן של ההכנות, לאחר חיבוטי נפש, החליט הראשון לציון הרב הראשי לישראל יצחק נסים, כי הוא לא ילך למגידו ולא ישתתף בטקס קבלת הפנים. בארץ ובעולם פרצה סערה עזה. היא השכיחה מיד את הויכוח על הליכת הנשיא למגידו. סירובו של הרב נסים למלא את החלטת הממשלה האפיל על כל יתר ענייני הביקור. דבר הסירוב פורסם בהבלטה בכל אמצעי התקשורת בעולם. במרכזה של ההתעניינות היהודית בארץ ובעולם שוב לא עמדה עתה פרשת הצליינות, אלא ההתמודדות בין הרב הראשי לבין האפיפיור. את העמדה התקיפה ביותר בממשלה נגד הרב הראשי השמיעה שרת החוץ גולדה מאיר. סיפר ד"ר זרח ורהפטיג, מי שהיה שר הדתות: "גולדה זעמה כשנמסר על סירובו של הרב הראשי ללכת למגידו. היא רתחה מרוב כעס". לדעתה, הרב פלש לתחום שאינו שלו. היא הביעה את חששה שגם במקרים אחרים יביע את דעתו וינהל מדיניות חוץ משלו. עליו להישמע להחלטות הממשלה, פסקה גולדה מאיר, ואמרה בכעסה שאין מנוס מלפטר את הרב נסים. לעומתה, אמרו שר הדתות ושר הפנים שרב ראשי אינו פקיד, ודחו אפוא על הסף את הדרישה לפטר את הרב.

את זעמה ביטאה גולדה גם בישיבת סיעת מפא"י: "לאחר צאתו של האפיפיור תצטרך מפא"י לעשות את חשבון הנפש עם הרב נסים, שהגדיש את הסאה בעניינים שונים". תגובה הרב היתה: "האיום לא עושה עלי רושם". דפי העיתונים מלאו מדי יום בהדלפות מכוונות מישיבות הממשלה ומכוונות ראשי מפא"י לגמול לרב הראשי. בראש המערכה העיתונאית נגד הרב התייצב העיתון 'דבר'. עורכו כתב: "האם לא נכשל והכשיל הרב נסים שלנו גם כאשר התחכם לעשות פוליטיקה בכל הפרשה הזאת והוכיח גם הוא כי אנשי הדת מוטב שיעסקו בענייני דת ולא בפוליטיקה?..."

לאחר ההתקפה המרוכזת בתקשורת, בא תורו של מסע לחצים אישי אדיר ממדים על הרב נסים. שרי הממשלה סברו כי האיומים ודברי הביקורת הנוקבים שהורעפו בתקשורת יצליחו "לרכך" את הרב הראשי, להכניעו "ולהחזירו למוטב".

את לשכת הרב הראשי החלו פוקדים בזה אחר זה אישי מדינה מן הדרגים הבכירים ביותר, לרבות אלה שמעולם לא דרכה כף רגלם על מפתנו של רב ראשי. "סירובך לקבל את פני האפיפיור", אמרו, "יתפרש אצל בני הדת הקתולית כזלזול חמור בו, דבר זה יצור שנאה, יעמיק את האנטישמיות ואף עלול להגיע לפוגרום נגד היהודים, ואתה תהיה הגורם לכך". גם שרי הממשלה שעמדו על חירותו של הרב הראשי נתייראו כנראה מעוצמת התגובה הממשלתית וביקשו לרכך את עמדת הרב.

לכל אלה השיב הרב נסים: "אני נוטל על עצמי את האחריות לעמדתי. לא רק שפוגרום לא יהיה ביהודים, אלא שהדבר יזקוף את קומתם. הממשלה שוגה בעמדתה, ומכל שכן ששוגה היא בתביעתה ממני לקבל את פניו תוך השפלתה של הדת היהודית, שבשום אופן איננה נופלת מן הדת הקתולית, אלא אדרבא: היא עתיקה יותר ואין בה כלל האלהת בשר ודם..." סוף דבר, הכל יצאו מלפניו בידיים ריקות. הרב גוטליב, מנהל לשכתו של הרב באותם ימים, אמר: "מעודי לא ראיתי מסע לחצים כזה, מלווה באיומים ובהפחדות. אינני יודע מאיזה חומר קורץ הרב, וכיצד הוא עומד בכל אלה. אין זאת אלא מתחושת כובד האחריות לכבודו של עם ישראל".