הערב רב עם אוהבי ארץ ישראל - היחס להנהגה בדרכי המאבק
הרב אברהם זרביב
מוקדש לעלוי נשמת הרב יצחק בן טפחא זצ"ל
הלבבות הרחוקים נפרדים מאהבת הארץ
מתוך המאורעות האחרונים ניכרת השֹישֹה אלי קרב של השלטון נגד המתיישבים ביהודה ושומרון. הכאת גברים, נשים ונוער ברשעות ואכזריות, כתוצאה משיסוי "כוחות הביטחון" בנו על-ידי המנהיגים הפוליטיים, הביטחוניים (צבא ומשטרה), המשפטיים (בג"ץ ופרקליטות) והתקשורתיים – כל אלו מביאים אותנו אל הצורך לברר מה מהות המאבק וכנגד מי אנו מתמודדים.
הרב קוק זצ"ל חזה בשני מקומות את תקופתנו. ב"ראש אמיר", הקדמה ל"פרי הדר", כותב הרב: "... ובפרט בימינו אלה אשר כל אלה אשר חיבתם לציון היתה באין רוח מנשמת א-לוהים חיים, ובאין קדושת אמת ואמונת אומן קשורה בקשר אמיץ ולב טהור... שרק היא עומדת לעולם. כל אלה הלבבות הרחוקים מזה, הולכים הם ונפרדים מעל אהבת ארץ הקודש , אהבתם שהיתה חומרית ודמיונית לעומת שבאה כן הלכה...". ומביא הרב את הזוהר: " סיטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא " ומקשר בין אהבת הארץ לאהבת האומה: "וכמקרה אהבת הארץ כן היא גם כן אהבת האומה ואהבת לשון הקודש. היסוד החלש הולך ומתמוטט... ועינינו רואות כי מאהבת האומה, הארץ וחיבת השפה... עם מואסה של תורה עד שנאת כל אלה ותיעובם ... על כן עתה כאשר הסיגים והבדילים הגמורים הינם מוכנים להפרד מעל ארץ חמדה ומדרישתה ומכל העניינים המסתעפים ממנה ומכנסת ישראל בכלל ...".
וכן כותב הרב באגרות הראי"ה ח"א קמ"ד: "... והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת... העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת ולבסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל ...".
אם נתמצת את דבריו של הרב, הרי שהציונות החילונית הקשורה לארץ-ישראל בקשר רפוי תיהפך לשונאת ארץ-ישראל וכך גם לשונאת עם ישראל, ומתוך כך הולכת ונפרדת מכנסת ישראל.
אם נתבונן באיגרת (ח"ב) תקנ"ה, נראה שמבאר הרב שיש בכל אדם מישראל שני צדדים, צד סגולה טבעית מולדת שאינה תלויה בבחירה, וצד בחירי שתלוי במעשה הטוב ובתלמוד תורה. הצד הסגולי גדול לאין ערוך מהצד הבחירי. אחר כך כותב הרב: "אמנם לפעמים מתגבר חושך כזה שמפסיק את הופעת הסגולה גם כן, אבל זה אי אפשר כי אם במי שבא למידה זו להיות חס ושלום שונא את ישראל ודורש רעה להם בפועל ובציפיית הלב". והרב כותב על עצמו שם: "והשם יתברך יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכוח סגולה גדול מונח בפנימיותם, ודרכים רבים ישנם לידיעה זו... ועל אותם שכבר איבדו את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי אמר דוד המלך ע"ה 'הלוא משנאיך ד' אשנא'. ובדרך כללות מסרו לנו חז"ל סימנים על זה ".בהמשך הדברים כותב הרב, שהמינים והכופרים שהיו בהיסטוריה של עם ישראל בדרך-כלל איבדו את הסגולה הפנימית. "מידה זאת נוהגת ברוב הדורות, אבל דור של עקבא-דמשיחא הם יוצאים מכלל זה...". כוונת הרב, שברוב הדורות מי שלא היה בו צד בחירי, היווה הדבר סימן שגם סגולה פנימית אין בו. ומה שכתב שדור עקבא דמשיחא יוצאים מכלל זה, רצה לומר שבדור זה גם כשלא מופיע הצד הבחירי (ואף עד כדי מינות וכפירה), אין זה סימן לאיבוד הצד הסגולי. אבל לא כתב הרב מעולם, שבעקבא-דמשיחא אין אפשרות לנפשות שאיבדו את הצד הסגולי גם כן. כמו שכתב הוא עצמו בח"א איגרת רי"ב "ומה טוב הוא שאלה (עולי תימן) ימלאו את המקום של הפסולת דמסיטרא דערב רב הבאים מרוסיא, שהגרועים שבהם א"א שתהיה להם אחיזה בא"י, 'לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה' (איוב לח יג)". ועוד יתברר להלן.
סגולה בדוקה לשנאה
הרב כתב שחז"ל מסרו סימנים על איבוד הסגולה הפנימית. מה הם הסימנים? ב"מאמרי הראי"ה" עמ' 59 מבאר הרב אלו סימנים מסרו לנו: "כי היסוד של הסימן של הערב רב הוא בנוי בדבר המידות הטובות היסודיות של ישראל בכלל. וכמו שאמר דוד על הנתינים ועל הגבעונים 'לא מבני ישראל המה'. ג' סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים וגומלי חסדים... ומכלל הן אתה שומע לאו ... ועיקר הסימן היסודי של הזוהר הוא... שהם אינם חוששים לטובת ישראל, והם נוטים לאומות העולם יותר מלישראל. ואם יחזון לישראל בדוחקא מתרפין מינייהו...". הרב מקשר את שלושת הסימנים של ישראל לעניין הערב-רב, וממילא לסימן כללי אחר של "אינם חוששים בטובת ישראל". והדברים מתאימים לנאמר לעיל.
גם באיגרת תקנ"ה כתב הרב על הרבה מפושעי ישראל שבדורו: "אור הסגולה מאיר בהם, וע"כ הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע נפשם הם מצוינים בהם".
העולה מאיגרת תקנ"ה הוא, שכאשר רואים אנו שנאת ישראל סימן הוא הדבר לאיבוד הסגולה הטבעית. ואם נחבר את הדברים עם דברי הרב שהובאו לעיל, שהציונות החילונית תגיע לשנאת ישראל וארץ-ישראל, הדברים מתחילים להתברר. אנו מתחילים להבין את השנאה הגדולה שהשלטון רוחש כלפי המתיישבים ביש"ע.
לדוגמה: באיזו קלות הורה המכונה "בית המשפט העליון" על הריסת בתי עמונה ת"ו, ומאידך גיסא לא התיר הריסת מבנים של ערבים, אף שהוכח בעליל שמהם יורים על אזרחים ואכן אחר-כך מהם רצחו יהודים. שלא לדבר על החרבת יישובים יהודיים שלמים על-ידי הממשלה בהתלהבות.
ואין צריך לשנוא את כל מי שנקרא יהודי ולדרוש רעתו, שעל המינים בשעתם כתב הרמב"ם ריש פ"ב מהל' תפילה: "והיו מצירין לישראל", והיינו שהיו מצרים למי שהיה נאמן לתורת ישראל בשלמותה. מובן שחלקים גדולים של עם ישראל שהלכו אתם לא היו מצרים להם.
הנהגה בקליפה
ב"שער הכוונות" לרב חיים ויטל זצ"ל כתוב, שצריך לכוון בברכת "בונה ירושלים" שמשיח בן-יוסף לא ייהרג על-ידי ארמילוס, שר הערב-רב. הערב-רב מבטא התנגדות פנימית המתרחשת בתוך עם ישראל, ובמיוחד התנגדות למשיח בן-יוסף.
וכך כותב תלמיד הגר"א בספר "קול התור" פרק שני חלק ב אות ב: "התפקיד הכללי של שני המשיחין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד יחד בכל הדורות, הוא הגנה ומלחמה נגד שלושת ראשי הקליפות: עשו, ישמעאל וערב רב. תפקידו המיוחד של משיח בן יוסף נגד עשו קליפת השמאל, ותפקידו המיוחד של משיח בן דוד נגד ישמעאל קליפת הימין, ושניהם יחדיו נגד עשו וישמעאל שהם שור וחמור דטומאה. ההזדווגות של עשו וישמעאל הוא ע"י ארמילוס שר הערב רב ויכולה להחריב את ישראל ואת כל העולם ר"ל. עיקר השאיפה של הערב רב הוא לזווג את עשו וישמעאל ולהפריד בין שני המשיחין וכאן ובזה עיקר עבודתנו ומלחמתנו אנו לשבר ולמגר את כוח הערב רב , קליפת ארמילוס הרשע, מישראל. הערב רב הוא שונאינו הכי גדול, הוא המפריד בין שני המשיחין, קליפת הערב רב פועלת רק בדרך של אחיזת עיניים ובעקיפין לכן המלחמה בערב רב היא המלחמה הכי קשה ומרה ועלינו להתגבר בכל שארית כוחינו במלחמה זו. וכל מי שאינו עוסק בפועל במלחמה נגד הערב רב נעשה ממילא שותף לקליפת הערב רב ויהיה מי שיהיה מוטב לו שלא נברא ".
ב"כלי יקר" פרשת מסעי מבואר, שכל מי שמתנגד לארץ-ישראל הוא מדרך הערב-רב. על האמור (במדבר ל"ג ב): "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם". תחילה כתוב "מוצאיהם למסעיהם" ואחר-כך "מסעיהם למוצאיהם". מבאר הכלי יקר, שיש שהיתה מגמתם מ"מוצאיהם" (מצרים) ל"מסעיהם" (ארץ-ישראל), וזהו "על פי ה'". ויש שמגמתם הפוכה, ממסעיהם למוצאיהם (מצרים), והם הערב-רב "שהיו מקורם ממצרים ולא יצאו על פי ה', כי משה מדעתו הוציאם. נאמר בהם 'ואלה מסעיהם למוצאיהם'. כי תמיד היה להם חפץ ורצון לשוב למצרים ".
ברור לפי הנ"ל שבעקבתא דמשיחא מתגברת קליפת הערב-רב ביותר, והדבר מתאפיין בשנאת ישראל וארץ-ישראל. גם הרב זצ"ל, שראה בדורו צד סגולי גדול, חזה את אפשרות התהפכות המגמה למגמה של שנאת ישראל אם לא תצטרף האמונה בה' יתברך לציונות, דבר שהוא ניסה למנוע (ראה איגרת קמ"ד הנ"ל).
כפי שחזה הגר"א, וכפי שמבחין כל המסתכל נכוחה, השתלטה קליפה זו על מוקדי ההנהגה במדינת ישראל. על-פי זה ניתן להבין מדוע עיקר התנגדות הערב-רב היא למתיישבי יש"ע, שהם הפועלים לאחד את שני המשיחים (לתוספת ביאור עיין מאמר הרב "המספד בירושלים").
לא סופרים את הרשעים
אם ישאל השואל, אם כן רוב עם ישראל הם ערב-רב, חס ושלום?
צריך להבין שיש חילוק בין ההנהגה לשאר העם, שכן מצינו בגמרא (סנהד' כו) המספרת על המצור שעשה סנחריב על ירושלים בזמן חזקיהו המלך. בתוך ירושלים היו שתי קבוצות, קבוצה אחת הנאמנת למלך ולנביא ישעיהו, וקבוצה נגדית הקשורה לשבנא הסופר, שיצר קשר עם סנחריב ורצה להיכנע בניגוד לעמדת המלך והנביא. אומר חזקיהו לישעיהו, רוב העם לא עמנו, שהרי 130 אלף הם עם שבנא הסופר, ורק 110 אלף הולכים עמנו. תשובת ישעיהו היתה: "קשר רשעים אינו מן המניין". מפרש רש"י: "אל תחשוב בדעתך חזקיהו שיהא מניינו של שבנא מניין ליחשב כרוב". צריך לשים לב שישעיהו אכן קורא לקשר זה "קשר רשעים", ומכליל אפוא את רוב יושבי ירושלים כ"רשעים".
אחר כך מספרת הגמרא ששבנא הסופר עומד בראש טור של 130 אלף איש, העומד לצאת מירושלים, כדי להיכנע לסנחריב. שבנא פותח את שערי ירושלים, ואז יש התערבות שמימית – ברגע ששבנא יוצא החוצה המלאך גבריאל סוגר את שערי העיר, שבנא הסופר בחוץ, וכל ה-130 אלף בתוך ירושלים. סנחריב שואל את שבנא היכן כל השאר, ושבנא משיב שחזרו בהם ומוצא להורג באכזריות.
ויש לשאול, והלא כל השאר לא חזרו בתשובה, אלא המלאך גבריאל הוא שסגר את הדלתות, ואם כן נשארו באותה מדרגה של רשעות, אם כן לכאורה העונש שניתן לשבנא מגיע גם להם.
אלא ברור שיש חילוק בין ההנהגה לבין העם, ולמרות שהנביא קורא לכולם רשעים, אין רשעותם כרשעות ההנהגה.
חשוב להבין את המצב שהיה באותה תקופה, אחר מצור של שלוש שנים על ירושלים, רעב גדול, ונביא שקר המבטיח חיים קלים בנוסח "בואו ניכנע והכל יסתדר". כל החלשים האמינו לו והלכו אחריו נגד דברי נביא האמת, ולמרות זאת הם מוגדרים רשעים, כמובן שלא באותה מדרגה של ההנהגה.
כך גם בזמננו, במציאות רוחנית ירודה, הגוררת חולשה גדולה. מדי כמה שנים בא מנהיג רשע ומציע פתרון קסם השובה את העם, עד שהאליל שהקים מתפרק, וחוזר חלילה.
עם זאת, איננו אומרים כי רוב עם ישראל בדורנו הינם רשעים, הדבר תלוי בגדרי שגגה, תינוק שנשבה וכו'.
אולם ההנהגה שאכן רוחשת שנאה לישראל ולארץ-ישראל בציפיית הלב ובפועל, היא שלטון הערב-רב בזמננו. העם ההולכים עמם שותפים לרשעות זאת, ונתונים לשליטת הערב-רב. וקשר רשעים אינו מן המניין. תפקידנו להשיב את העם למקורו ולהלחם בערב-רב למען שלטון המשיחים בעם.
יש לבאר שאין הערב-רב בזמנינו כערב-רב שהעלה משה ממצרים, שהם גרים. הערב-רב לדורות הוא תופעה נפשית פנימית, והיא איננה קשורה בתורשה וייחוס. כמאמר הגמרא (ביצה לב עמוד ב', הובא במאמרי ראי"ה שם) על עשירי בבל "הני מערב רב קאתי", משום שהם חסרי רחמים (והוא גם דוגמה לזה שנשמת ערב-רב הנה בעיקרון מציאות אנושית קיימת, ולא כמו האומרים שהיא רק רוח כללית. וע"ע תקו"ז קסג.).
כמו כן, הערב-רב בזמננו הנם יהודים, אשר דבקו בנשמת הערב-רב ופועלים מתוך נשמה זו. מבחינה הלכתית הם יהודים לכל דבר, לגבי קידושין וכדו'. מלבד זה, קשה מאוד לזהות בצורה אישית ולומר בוודאות, אדם זה הנו ערב-רב, אבל בירור המגמה הכללית וההופעה שלה במציאות הם העיקר.
שנאה אצילית מביאה לאהבת הרשעה
צריך להבין מהי חשיבות ההגדרה וההבנה של מציאות הערב-רב ופעולתו בדורנו.
א. לימוד זכות על עם ישראל, שהחולשות והנפילות אינן תוצאה פנימית אלא בעקבות פעולות הערב-רב (כמו שמביא הרב משה צוריאל שליט"א בחוברת "סוגיית הערב רב במשנת מרן הרב קוק זצ"ל" עמ' ו. עיי"ש מה שמביא מהזוה"ק פרשת כי-תצא דף רעו).
ב. יש שרצו ללמוד ממאבק שאול בדוד דרך התנהגות במאבקים פנימיים. דוד במאבקיו הפנימיים לא נאבק אלא התחמק מהתמודדות, מה שאין כן כלפי הגויים שעמם חתר דוד למגע. לכן גם עלינו להתחמק מהתמודדות חזיתית במאבקנו הפנימי.
העולה ממה שביארנו, שאין קשר בין מאבק דוד ושאול, שהיה אכן מאבק בין אחים, כמו שאמר דוד (שמואל א כד): "לא אשלח ידי באדני כי משיח ה' הוא...", לבין המאבק בדורנו שהוא מאבק בערב-רב. האומר להתחמק מהתמודדות נעשה ממילא שותף לקליפתם, כמובא מ"קול התור" לעיל.
הרב זצ"ל הביא עליהם את הפסוק "משנאיך ה' אשנא". ובדרך המאבק במשנאים כתב להלכה המשנה ברורה בביאור הלכה סי' א' סעיף א' ד"ה "ולא יתבייש": "...אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה, ורוצים לעשות איזה תקנות בענייני העיר ועל ידי זה יעבירו את העם מרצון ד' ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו, בכל זה לא דיבר הב"י מאומה, ומצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל , ודוד המלך ע"ה אמר 'הלוא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים' וגו'".
יש חשש שאותם שאין מבינים את מהות המאבק, הם-הם הנופלים בדברים שכתב הרב זצ"ל (קובץ ח רכח): "...חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה. וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הווייתה של שנאת הרשעה במידה האצילית (של שנאת הרשעה לבדה, ורחמים על נושאיה שהם הרשעים), והעדר שנאת הרשעים נתהפכה אחר כך לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה ...".
נסיים בתפילה (כמובא בסידורים נוסח ע"מ, דברי הרב חיים ויטל זצ"ל דלעיל) שתחינתנו שלא ייהרג משיח בן-יוסף על-ידי ארמילוס הרשע תתקבל ברצון לפני בורא עולם. ונזכה מהרה לקיום המשך הבקשה בצמיחת קרן משיח בן-דוד במהרה בימינו, אמן.
__________________________________________
) תודה!
