מעולה שאתה שואל על ישראל אלדד (שייב) דווקא מהזווית הזו – כי הוא באמת דמות מרתקת שמחברת אידיאולוגיה לאומית־מהפכנית עם יחס מורכב למסורת. הנה סקירה מסודרת:
---
🔹 רקע כללי
אלדד (1910–1996) היה תלמידו של ז'בוטינסקי, מראשי לח"י, ולאחר מכן אינטלקטואל ייחודי שעסק גם בתרגום ניטשה וגם בהוראת ספרות ומקרא.
עיסוקו במסורת היהודית לא היה "דתי" במובן הרבני־הלכתי, אלא תרבותי־לאומי, עם נגיעות מיסטיות־חזוניות.
---
🔹 יחסו לתורה ולמקרא
ראה בתנ"ך ספר היסוד של האומה, לא רק כטקסט דתי אלא כיסוד זהותי־היסטורי.
פרש את התנ"ך ברוח לאומית רדיקלית: דגש על נבואות הגאולה, מלכות ישראל, כיבוש הארץ.
אכן, במחתרת לימד את "הכוזרי" וגם תנ"ך, מתוך מטרה לחנך דור לוחמים־משיחיים שיראו עצמם חלק מהיסטוריה מתמשכת של ישראל.
כתב חידושי פרשנות על ספרי נביאים, לעיתים בניסוח נבואי בעצמו.
---
🔹 יחסו למסורת היהודית
היה בן בית במסורת, הכיר היטב את חז"ל, את הפרשנות הקלאסית ואת ההגות היהודית, והשתמש בהם כמאגר השראה.
עם זאת, לא ראה במסורת פסיקה מחייבת הלכתית, אלא מקור סמכות תרבותי־רעיוני.
שאף לרציפות עם הדורות, אך לא בציות אורתודוקסי – אלא בפרשנות מחודשת שתשרת את יעדי הגאולה הלאומית.
---
🔹 יחסו לרבנות ולממסד הדתי
אלדד היה ביקורתי מאוד כלפי הממסד הרבני: ראה בו נטייה לגלותיות, לפסיביות, לשימור מצוות פרטיות במקום חזון לאומי.
טען שהרבנים נטשו את הייעוד המשיחי־ריבוני של ישראל והפכו את הדת לעניין פרטי, מה שתרם לחולשה לאומית.
לכן הוא נקט לרוב עמדה אנטי־ממסדית כלפי הרבנות, אף שבמקביל העריך עומק תורני אמיתי כשהוא הופיע.
---
🔹 שמירת מצוות
אלדד עצמו לא נודע כ"שומר מצוות" במובן ההלכתי־יומיומי.
הוא ראה בקיום ההלכה לא חזות הכל; החזון שלו היה הקמת ממלכת ישראל השלמה כגאולת ישראל, ורק בהקשר הזה ימצאו גם המצוות את מקומן.
כלומר – המצוות נתפסו אצלו כחלק ממערכת כוללת של חיים לאומיים־תורניים, ולא כחובות פרטיות מנותקות מהיעד הלאומי.
---
🔹 סינתזה ייחודית
אלדד שילב אוניברסליזם פילוסופי (תרגום ניטשה, התעניינות במחשבת המערב) עם בדלנות־משיחית יהודית (חזון בית מקדש, מלכות בית דוד, ארץ ישראל השלמה).
זה יצר מתח מעניין: מצד אחד הוא תרגם את ניטשה והושפע מתפיסת ה"אדם העליון", מצד שני הוא הטמיע זאת בקריאה מקראית־יהודית של עם ייחודי וייעודו.
---
🔻 בשורה התחתונה:
אלדד היה לא דתי־הלכתני, אך כן דתי־חזוני: ראה בתורה ובמסורת יסוד זהותי ומדריך לחזון הגאולה הלאומית, דחה את הממסד הרבני כממסד גלותי, ולא התמסר לשמירת מצוות פרטית אלא לפרשנות מהפכנית של המסורת.