היה בי ואיננו. הרופא אמר שלא היה כלום. הוא לא יודע, הוא לא התפלל וקיווה, הוא לא זיהה פס חלש בבדיקת הריון, לא עקב אחריו עד שהתחזק, לא התרגש וחישב שבועות וימים. מתי יהיה עוד? אני רוצה שיגמר כבר, תעשה איתי חסד, עזור לי להתגבר. להתחיל מחדש, ביוץ חדש, הריון, ילד. אלוקי, תן בי נשמה, הפוך אותי לאמא עוד פעם, תמלא אותי.
מותר לי לבכות, כאן מול מקום השכינה, מול מה שמסמל שעדיין לא נגאלנו, כאן אני יכולה לבכות, אף אחד לא יסתכל עלי מוזר. אבל דווקא כאן הדמעות מתייבשות להן...
פה עולה בי צער כללי יותר. וגם תפילה. השב, השב שכינתך, השב, לציון עירך וסדר העבודה לירושלים. שוב, שוב אלינו אבא, העולם מטורלל כבר, אנחנו זקוקים לך אבא, הכל הולך קדימה אבל גם אחורה בו בזמן.
אמא שלי אמרה שבן דוד יבוא אחרי שירדו כל הנשמות הזקוקות לתיקון. אולי זו היתה נשמה כזאת, עם תיקון קצרצר.
זה לא היה יכול להיות ילד, זה לא היה עובר בר חיות. אל תדאגי, לא הפסדת משהו. איזה ניחומים מוזרים... למה זה אמור לעודד אותי? הרי רציתי ילד, וקיוויתי לילד ואיבדתי את התקווה הזאת.
אנא ה', קח אותי למקום שאליו אתה מוביל אותי, אבל בטוב. כואב לי. עצוב לי. תעזור לי שהמסע הזה לא יהיה קשה מדי. תן לי חסדים קטנים בדרך. שהדימום יגמר מהר. עזור לי להיטהר. לטבול כמו שצריך. עזור לי להרפות, עזור להריון להגיע, כבר בביוץ הקרוב, טוב?
הייתי בהריון. הייתי. אני לא לבד, אתה איתי. אמונתך בלילות. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני.