מזהירה מראש שיצא לי ארוך ממש🤭
אמאל'ה איזה לידה זאת הייתה. בחיים שלי לא דמיינתי חוויה כזאת ואני עוד מעכלת את המהירות והתפניות הבלתי צפויות.
אני כבר שבוע 41, מודה לה' שלא ילדתי בפסח אבל כבר מתה ללדת! ביום חמישי בבוקר איפסנו את הבית אחרי החג, הכנסתי מכונות, נסענו לקניות ענקיות של אחרי פסח, עשינו כלים. בערך בשתיים בצהריים נסענו למעקב הריון עודף בבי''ח. הגענו סביב שלוש, בדיוק החלפת משמרת פלוס עומס מטורף עקב החג. אנחנו ''רק'' מעקב אז נפלנו לתחתית שרשרת המזון. במעקב הכל תקין ב''ה. הרופא שאל אם אני מעוניינת בזירוז אבל בגלל שכבר הייתי עם צירים אמרתי שמעדיפה לתת לזה להתקדם לבד ויצאנו הביתה. הגענו הביתה סביב שש וחצי בערב. אכלתי עם הקטנה שלי פיתה פיצה וישבנו לשחק קצת, תוך כדי שמה לב שהצירים שהיו עד כה נעשים כואבים יותר אבל די מרווחים, אחרי בערך חצי שעה הם היו כואבים מספיק שאני צריכה ''להתרכז'' בציר ולא מצליחה להמשיך עם המולטיטאסקינג.. בעלי חזר הביתה והיה קצת מופתע שהילדה עוד לא מקולחת, אמרתי לו שיקלח אותה זריז, אני הולכת לשתות משהו קטן ואז חייבת להיכנס למקלחת כי כואב לי, הצירים כל 8 דק' בערך והשעה 20:30. בזמן שהוא משכיב אותה לישון אני במקלחת והצירים הרבה פחות מורגשים, מציקים אבל לא ממש כואבים, אני עם שעון במקלחת וקולטת שהם מגיעים ממש כל 3-4 דק' אז מחליטה לצאת. מעדכנת את בעלי שאם זה ממשיך עוד חצי שעה כדאי שנתקשר לאחותי ונצא לבי''ח. מחוץ למקלחת הצירים הרבה יותר כואבים, אני עושה נשימות כמו שלמדתי וסיבובי אגן וקצת מסאז' בגב תחתון. אחרי רבע שעה מודיעה לבעלי שאני נשארת בבית, לא מתאים לי להיות ככה כאובה באוטו, הוא קולט את המצב יפה, קורא לאחותי להגיע זריז ונותן לי ברירה- אמבולנס עכשיו או אוטו. בוחרת ליסוע באוטו, יש לנו שעה נסיעה לבי''ח הכי קרוב. תוך כדי הנסיעה הצירים הרבה יותר כואבים אבל מגיעים רק כל 5 דק', אני בעמידת ארבע מחבקת את המשענת של הכסא כי לא מצליחה לשבת, לא ברור לי איך עברנו את הנסיעה אבל ב''ה היא נגמרה מתישהו (מסתבר שבעלי הצליח להוריד 20 דק' מהנסיעה עם המהירות שהוא נסע בה) וקפצתי זריז מהאוטו. מעדכנת את כל מי שמוכן לשמוע שאני רוצה אפידורל עכשיו! מפה הדברים התקדמו ממש מהר. הגענו לבי''ח ב-22:35, עד שפתחנו תיק והגענו למיון יולדות כבר היה 22:45, אני מגיעה וישר רצה אליי מיילדת שקולטת אותי כאובה. בודקת אותי זריז ומכריזה שאני בפתיחה 5, מחוק לגמרי ויאללה חדר לידה. אני מתחננת לאפידורל אז היא מכניסה זריז עירוי ולוקחת ספירת דם, היא מסבירה שצריך לחכות לתשובות של טסיות לפני האפידורל וזה לוקח בערך חצי שעה. נכנסת לחדר לידה ב-23:00, הצירים חזקים ממש ואני מתחילה לאבד עשתונות, לא זוכרת איך נושמים ואיפה לוחצים בגב, לא זוכרת איך קוראים לי ומה אני רוצה. המיילדת מציעה גז צחוק ולמרות שפעם קודמת היה לי נורא איתו מסכימה כי וואלה מוכנה לנסות הכל רק שלא יכאב. היא הולכת להביא את המכשיר ואני בינתיים בחדר הולכת הלוך חזור ונושמת. כשהיא חוזרת היא שעה מתעסקת עם המכשיר ואני מתחרפנת מכאב, היא מתנצלת, אומרת שהוא כנראה לא תקין ושתלך להביא אחד אחר, אמרתי לה שתעזוב, לא יכולה לחכות, אני נכנסת למקלחת חמה.
וואו! זה כל מה שיש לי לומר על המקלחת הזאת, הצירים סבילים לחלוטין, אני מצליחה לנשום, להרגע, לא רוצה לצאת מהמקלחת בחיים. סביב 23:30 המיילדת מודיעה בחגיגיות שהטסיות בסדר גמור ואני יכולה אפידורל, היא קראה למרדים והציעה שאשאר במקלחת עד שהוא מגיע כי הוא כרגע אצל יולדת אחרת. אז בינתיים אני במקלחת נהנית לי. אחרי 10 דק' היא מבקשת שאצא כי המרדים עוד רגע פה. ברגע שאני יוצאת תופס אותי ציר כמו שלא היה לי בחיים, אני צורחת את נשמתי ומבהילה אפילו את עצמי. המיילדת עוזרת לי לעלות למיטה אבל אין מצב שאני נשכבת, היא ישר מעלה את המשענת עוזרת לי להישען בעמידת ארבע ובודקת פתיחה, מסתבר שבחצי שעה הזאת איכשהו הגעתי מחמש לפתיחה מלאה! ישר היא פותחת ערכת לידה, קוראת לעוד מיילדת ומסבירה לי שהתינוק ממש פה אבל המים לא פקעו והיא מציעה לפקוע אותם וללדת. אני מתחילה לבכות, אומרת שאני מפחדת, אין מצב שאני יולדת בלי אפידורל! מפחדת מהכאבים, מפחדת להיקרע בלי אלחוש, מפחדת מפחדת מפחדת.
היא מיישרת אליי מבט ואומרת לי, ''אני פוקעת לך מים וזהו, את יולדת, אופציה שניה שלך זה לשכב עכשיו שישימו לך אפידורל''. אני צועקת שהיא משוגעת, אין מצב שאני שוכבת ''אז אני פוקעת מים?" ''לא! כן! לא יודעת!''. בציר הבא כבר התחלתי ללחוץ ואני אומרת לה יאללה תפקעי, 23:50 היא פוקעת, אני לוחצת ממש לא יעיל והיא עוזרת ומכוונת ומעודדת. אחרי כמה נסיונות הצלחתי ללחוץ כמו שצריך ותוך 2-3 לחיצות טובות אני מרגישה שחרור מטורף, התינוקי בחוץ והוא כזה קטן וחמים ומתוק. השעה 23:47, אשכרה פחות משעה בחדר לידה! אני לא מפסיקה לבכות, לא מאמינה שעשיתי את זה, בעלי בשוק חייו ואפילו רואים עליו שהוא מתרגש (ברגיל רגש זה לא הצד החזק שלו בלשון המעטה). שואלת אם נקרעתי והמיילדת מחייכת, אומרת שאני אלופה, שלמרות שהתינוק היה גדול (3.900😱) הצלחתי עוד יותר בגדול, כרגע אין משהו שהיא רואה אבל נדע בטוח אחרי שהשליה יוצאת.
הקטנצ'יק יונק יפה ומחכים ביחד לשליה, בינתיים קצת מנקים ומסדרים אותי. אני ובעלי מברכים ''הטוב והמיטיב'' בהתרגשות מטורפת ועיניים נוצצות. לא מאמינה כמה מהר זה קרה וכמה זה כאב. פה בעקרון חשבתי שדי סיימנו עם הסיפור אבל כנראה לקב''ה הייתה תכנית אחרת...
אני מרגישה קצת צורך ללחוץ, אומרת למיילדת והיא בודקת אם השליה מוכנה לצאת, אומרת לי ללחוץ והופ, השליה בחוץ. פה אני ממש מרגישה בנאדם חדש, שחרור מטורף, כיווצים בבטן כבר לא נוראיים. בדר''כ בשלב הזה אומרים מזל טוב אבל אצלי המיילדת בוחנת את השליה ושותקת. אומרת בזהירות שמשהו נראה לה לא טוב והיא הולכת רגע לקבל עוד חוות דעת. המיילדת השניה באה ואומרת שצריך להראות את השליה לרופאה. הרופאה מגיעה וקובעת את מה שתכלס כבר הבנתי לבד- השליה לא שלמה, היא קוראת לצוות חדר ניתוח וצריך לעלות לשם עכשיו ברגע זה. אני נפרדת לעכשיו מהקטנצ'יק, בעלי עולה איתו לתינוקיה ומבטיח להגיע אלי להתאוששות ברגע שאני יוצאת. מגלגלים אותי על המיטה במסדרונות, אני לא יודעת למה לצפות והפחדים עולים להם ומציפים אותי, מתאפקת לא לחזור לבכות. בכניסה לחדר ניתוח מסבירים לי מה בדיוק קורה ומחתימים על הטפסים, המרדים בה לדבר איתי וקובע שאין אופציה להרדמה אפידורלית או ספינלית במצבי כרגע ושאין אופציה לטשטוש כי אכלתי לפני פחות מחמש שעות אז הולכים על הרדמה מלאה. אני על שולחן הניתוחים, בוהה באורות בתקרה, לקחו לי את המשקפיים אז בכלל הכל מטושטש, מרגישה שמזריקים לי משהו לעירוי ששורף טיפה, קצת טעם מגעיל בפה וזהו. כשאני חוזרת להכרה אני מבולבלת ממש, כולי כבדה ולא מצליחה להזיז כלום, מרגישה שאני נחנקת ויש לי משהו שחוסם בגרון. שומעת את הרופא אומר לי שיש לי צינור בגרון, הם מחכים שהשרירים שלי יחזרו ואז יוציאו אותו. מרגיש כמו נצח אבל סוף סוף שולפים את הצינור ואני נושמת בכוחות עצמי אבל בקושי, מתנשמת כבד, מנסה להשתעל ללא הצלחה, לא מצליחה לבלוע רוק אז כולי מריירת, ממש כיף חיים. עוברת להתאוששות, בעלי שם וזה לגמרי מרגיע אותי. אחרי כמה דק' מצליחה כבר לנשום יותר טוב אבל עדיין לא מצליחה להזיז שום דבר ולא מצליחה עדיין לפקוח עיניים. לוקח לי כמה שעות לחזור לחלוטין וגם אז אסור לי עדיין להתקלח או לקום לשירותים. עולה למחלקה רק לקראת הבוקר, זוכה למקלחת כמו שצריך ולשינה קצרצרה ואז סוף סוף נותנים לי לראות את התינוק ולהניק קצת.
זהו, אני מתאוששת לי. הקטן מתוק מתוק וקשה לי להאמין שלפני שניה כל זה היה בתוכי😅 הלידה עצמה הייתה לי ממש מהירה במיוחד אחרי שבקודמת הייתי מעל 30 שעות בחדר לידה. החוסר אונים הזה שהשתלט עליי בסוף הפתיע אותי והפחיד אותי ואני חושבת שזה מה שהכי קשה לי לעכל, שלמרות כל התסריטים שהרצתי בראש ולמרות כל ההכנות שעשיתי לא יכולתי לחלום שככה הלידה תיראה ולא יכולתי להיות מוכנה להכל. ההרגשה שתלשו לי את השטיח ממתחת לרגליים ונשארתי בלי כלום חוץ מהקב''ה מפחידה מצד אחד ומלמדת הרבה מהצד השני במיוחד לאור התקופה האחרונה...
תודה למי שקראה עד פה❤️ ואם מישהי עברה משהו דומה עם השליה שנכנסו אח''כ לנקות את כל השאריות מהרחם אז שאלה, לפחות היה יותר פשוט אח''כ להיטהר? מנסה למצוא פה נקודות אור בסיטואציה🤭
)
בהחלטה של רגע החלטתי שאני נשאבת ללא יכולת להפסיק אז חסמתי את האפשרות להכנס