פורום הריון ולידה (עמוד 1193)

יש לי תינוק בן חודשיים

טבלתי ממש מזמן, פחות מחודש אחרי לידה.

מניקה הנקה מלאה.

ואני מרגישה ממש בהריון... 

הפרשות פוריות, בחילות מידי פעם, סחרחורות יש לי מלא בשבוע האחרון, חשק מיני מוגבר יחסית, דקירות כאלו בבטן שמקומות שהיה לי בהריון

שבוע שעבר ביום שני עשיתי בדיקה ביתית ויצא שלילי וב25.11 עשיתי בדיקת דם שיצאה גם היא שלילית

אז למה בכל זאת מרגישה ככה?...

אמורה לקבל בסוף השבוע וכל היום הייתי עם דקירות קלות בצד ימין של הבטן למטה..

עכשיו נזכרת שגם הייתה לי סחרחורת רצינית בבוקר..

מתלבטת מה הסיכוי שזה במאמת זה.

התחלנו לנסות בטבילה האחרונה שהייתה אחרי הוצאת התקן 

הגיוני שבן חצי שנה מסרב לאכול?
מהבוקר אכל להן 150 שאוב וזהו. סירב בתוקף למטרנה.
קם וצרח. ניסו לתת לו ולא הסכים.
הגענו בעלי ואני והוא אכל הכל.
אשכרה הוא מבין?

מעומס החיים אני צריכה מישהי מבחוץ...
בה בעלי בעד למרות שאנחנו לא בשפע מטורף אבל זה בסיסי..
חסרונות-
יש מישהי טובה ומהירה אבל מסוגלת להזדעזע ולפלוט הערות.
הייתן לוקחות אחת כזו?
אני אחת שנעלבת...
וגם חולמת בחלמות הלילה לעשות הכל בעצמי
אבל הבייבי שלי דבק הדבקים..
מה כדאי?

היה לי תחושה של גודש בשדיים מאז תחילת ההיריון, עכשיו באמצע שבוע 12 וזה נעלם. פתאום.

הן גם היו קשות כזה ועכשיו רפויות כמו לפני..

מלחיץ אותי שזה סימן לא טוב..

יש מה ללכת להיבדק? לא יצחקו עלי?

חברות או לא להיות.

"והעיקר והעיקר לא להתפחד כלל " אומר רבי נחמן יסוד גדול.
כדי לא לפחד צריך ללמוד להסיח את הדעת.
אחד הדרכים להסיח את הדעת מהבעיות זה על ידי..קשר עם חברות!
אגב, זאת גם אחת מיני שאלות רבות ששאלתי את אמא כשהייתי קטנה. (כן הייתי ילדה שחושבת הרבה...לא השתניתי חחח)
שאלתי אותה :"מה הכי חשוב שיהיה לבן אדם בחיים?"
והיא ענתה בחכמת חיים שלה: "חברים".
ואמא שלי עברה חיים לא קלים ולאורך כל הדרך באמת החברטת שלה היו שם בשבילה ועזרו לה הרבה.
לא אמרה בעל/ אישה, ילדים.. אמרה חברים.
מדובר בחברים אמיתיים, לא סתם חברים לבילויים.
במיוחד אישה חייבת חברות. חברה שתייעץ, תרגיע, תקשיב, תעזור, תרים אותך, תתן מוטיביציה, תקשיב לכל בילבולי שכל שאין לבעלך סבלנות לשמוע או אם את רווקה תכיר לך מישהו..ואו...חברות זה החיים!
הסיבה היחידה שאנחנו צריכות פסיכולוג או יועצת רגשית זה כי אין לנו חברות!! חברה שווה פי אלף כי אין לה שום אינטרס והיא מייעצת מהלב (אגב, אנחנו הרבה יותר טובות בלתת עצות לאחרים מאשר לעצמנו) ואם זה חברה טובה אז השם ממש נותן לה עצה טובה.

את תגידי: אין לי חברות. כולן עסוקות.
את יודעת איך משיגים חברות או בכלל קשרים בחיים?
מה הדרך הכי טובה? "קנה לך חבר".
זה לעשות טוב. להתחיל לעזור לאנשים בלי לצפות לתמורה. וכל אחד יכול לתת, זה יכול להיות דבר חומרי וזאת יכולה להיות עצה טובה, זמן שאת נותנת למישהו אחר. עצם העשייה הזאת מכל הלב נותנת לבן אדם המון כח , סיפוק, חווית אושר, משמעות ומקדמת אותו בכל המישורים. יותר ממה שבן אדם נותן, הוא מקבל, כי ברגע שבן אדם נותן והשני מרגיש הכרת טוב כלפיו, אוטומטית חלה עליו ברכת ה' והוא מתברך כפליים.

♡מוקדש לכל החברות שלי♡
ואם את רוצה להיות חברה שלי, היום זה בחינם!!!

מצרפת פה קישור לשרשור שפתחתי בפורום משוב
זכור לי שעלה פה העניין הזה כבר כמה פעמים
מי שזה מפריע לה גם אשמח מאד שתגיב שיראו שזה מפריע להרבה וכדאי לטפל..
תודה!
היסטוריית כרטיס אישי - משוב

יש דבר כזה מדונה אלחוטית?

ההמוגלובין שלי עומד על 11.8 ואני רק בתחילת ההריון ב"ה(שבוע 8, ובדקתי שבוע אחרי האיחור)
לפני ההריון הוא עמד על 13!! לא מבינה איך זה שישר כשאני מגלה על הריון הוא צונח??? ויש לי בחילות קשות ממש אני בקושי אוכלת ושותה בטח ירד עוד😭😭אוףףף

הבן שלי בן חמש. בתקופה האחרונה שמנו לב שהוא מתעסק המוןןן בדברים. בעיקרון זה בד"כ בסדר, אבל הרבה פעמים הוא פשוט הורס את מה שיש לו ביד (גם אם זה משהו שלו ושחבל לו עליו, או משהו של אחים שלו) ולפעמים גם מתעסק בדברים שאנחנו לא מרשים (כמו חשמל).
בזמן האחרון ראיתי שהוא גם התחיל להכניס לפה- פתאום מכניס שרוך של נעל לפה, את הקצה של המטען (מפחיד) וכד'..
בעלי טוען שההתעסקויות הן בעיקר התנהגותיות, לדעתו זה לא יושב על משהו אחר אלא כי הבלגנו הרבה זמן על הרס של חפצים וכד' אז נהיה לו הרגל.
אני חושבת שזה אולי יושב על משהו יותר מזה. אני בעצמי כוססת ציפורניים שנים, לא רק בזמני לחץ, וחושבת שזה משהו כזה של התעסקות. במיוחד כשאניאומרת לו לעזוב כל דבר שהוא מחזיק והוא מיד מחפש משהו אחר, כאילו מתוך דחף (ברור שיש פעמים שזה התנהגותי אבל רוב ההתעסקויות הקטנות מרגישות לי מעבר).
אציין שלדעתי גם יש לו "טיקים" באים והולכים. זה קיים במשפחה. מתלבטת אם יש קשר...
יצא ארוך🙊 אם יש למישהי נסיון או מחשבות על זה אשמח לשמוע...

מה עושים במקרה של כאבי בטן/נפילה וכד',
הבנתי שיש מרכזי בריאות האישה, צריך הפניה לאולטראסאונד? מה הפרוצדורה?
אני בכללית, בירושלים.
סוף שליש ראשון.

אשמח להכוונה.. כי לא מצאתי באינטרנט תשובות ברורות..

הבן שלי העביר כביסה מהמכונה למייבש וסגר את הדלת של המכונה🥴 מה לשים ובאיזה תא?

כבר כמה לילות שאני מתעוררת עם אף סתום לגמרי. הדבר היחיד שעוזר לי זה להתרומם, ברגע שאני נשכבת נסתם שוב, מה שאומר שאני צריכה לישון בישיבה וזה לא נוח (ונראה לי שזה גורם לי גם לכאבי ראש).
הייתי לוקחת אקמול צינון אבל אני בתחילת הריון, וגם ככה לא הייתי רוצה לקחת כל לילה...
יש לכן רעיונות מה יכול לעזור?

היי, בתי בת חצי שנה. קניתי לה לאחרונה ביגוד לחורף, דרך האינטרנט.. מאחת הרשתות בארץ. חלק מהבגדים ממש קטנים (אולי היו מתאימים לה בגיל 3-4 חודשים בלחץ..), חלקם ענקיים, חלקם קצת גדולים (שזה סבבה) וחלקם ממש במידה. הזיה...
מאיפה אתן ממליצות להזמין? הזמנתי פעם מקיווי והיה מאוד מוצלח. המליצו לי על בינה ובינו, מישהי מכירה?
חוששת שוב להשקיע הרבה כסף ולהתאכזב מהמידות..
היא רזה וגבוהה, אם זה משנה לתשובה.
תודה🙏

מנסה להזמין מנקסט כבר כמה חודשים, 

נגמר להם המלאי למידות הקטנות, לא מחדשים אותם כמה חודשים. 

יש למשהי קישור עדכני מומלץ?

לא חייב דווקא נקסט, חשוב שיהיה מכותנה. 

 

מה לגבי המחיר? נחשב סביר?

 

הגיע ממש איכות נמוכה,חלש ממש לצערי ..מפתיע כי בדרך כלל מגיע טוב הנעלים.אז מחפשת מגפיים לבנים גיל גן איפה קניתם? משהו שיחזיק כל החורף..בנוסף מה אתם קונות לחורף מגפים רגילות בלנסטון כזה וגם מגפי גומי? וגם עוד מגפים
יותר לשבת ? נשמע לי קניה גדולה ..אשמח לסדר

מישהי יודעת עד כמה הם מדוייקות?
רוצה להזמין בגדים לחתונה עבור הילדים.
הבן שלי יהיה בן שנה ו11 חודשים (עוד חודש). הוא קצת שמנמן, שוקל בערך 13 קילו. מתלבטת האם להזמין לו מידה של 1.5-2y או את המידה אחר כך?

הבן הגדול הפוך, הוא די רזה. ממוצע בגובה. בן ארבע וחצי. האם להזמין 3-4 או 4-5 או משהו אחר?

סיפור

 

אייר תשס"ד

הגבעות הצחיחות כבר נמאסו עליו. כמה אפשר לראות שוב ושוב את אותו הנוף?

כשעובר מולו איזה חמור תועה זו כבר חגיגה.

"תכף אנחנו מסיימים פה" מעודד אותו קולו הצרוד מסיגריות של משה. "תכף יפנו אותם ואנחנו נחזור לבסיס לחיים, לשמחה ולשלום."

"כן." אומר עדן וקולו העצוב מצליח להפתיע גם אותו. "וחבל."

"חבל??" עיניו של משה גדלות לגודל צלחות. "תגיד, אתה השתגעת?" הסיגריה נמעכת מתחת לנעל הצבאית בסיבוב עצבני. "אל תגיד שהשטויות של הרב הזה נכנסו לך לראש."

"לא..." ממלמל עדן מתחת לשפם "אבל..."

"אבל כן" הלעג בקולו של משה ברור. "תגיד, אתה לא מבין שאם לא ניתן את כל השטח פה לערבים השלום יגיע אולי כשבן הנין שלך ימות? אתה לא מבין שהיישובים פה הם הקוץ שמפריע להם? אתה לא מבין שרק בגלל זה כל הפיגועים?..." קולו גווע באחת.

זיק קל של כאב חולף בעיניו הירוקות של עדן. איתו לא צריך לדבר על פיגועים. הוא חווה מהם די והותר.

"סליחה", ממלמל משה "אב..."

"רגע" קוטע אותו עדן ומציץ בצג הפלאפון הקטן. "שיחה דחופה."

הוא מתרחק מעט אבל את הקול הלחוץ שלו אי אפשר לפספס. בטח לא ממרחק של ארבעה מטרים, ומשה נעשה בעל כורחו שותף לשיחה.

"כן, אני יודע... בבקשה, אני מתחנן... כן, כן, אלפי תודות על הפעמים הקודמות. עוד יומיים תיכנס המשכורת ואני אעביר לכם את הכסף מייד. כן, כן. אלפי תודות. כן, זו תהיה הפעם האחרונה. זה לא יקרה שוב בעזרת ה'."

הוא חוזר לעמדה בשתיקה. "חברת החשמל" הוא מבאר לאחר כמה שניות. וכשהשתיקה ממשיכה הוא מוסיף בחוסר נעימות: "התראה לפני ניתוק. לא יכולתי להשאיר את המשפחה שלי בלי חשמל. טוב שעוד יומיים נכנסת המשכורת מהצבא."

"זה בסדר, אחי." הטפיחה על שכמו חזקה מידי, מונעת מחוסר נעימות. "אני יודע..."

ושוב שותקים שניהם.

 ***

"אנחנו מתחילים מכאן" אצבעו העבה, החזקה של המפקד נעה לאורך המפה. "הבית הזה הוא הראשון, כל שלושה חיילים על בית. כולם מפונים לאוטובוסים. נקווה שלא יהיו התנגדויות."

אבי מעיף מבט על עדן. גבותיו של עדן מכווצות ומבטו מיוסר.

המבט הזה מוכר לאבי. כך נראה עדן כשמישהו מזכיר לו את אבא שלו או את אחים שלו. הזיכרונות שלו מהם מטושטשים, זיכרונות של ילד בן שלוש, אבל הידיעה שאם הם היו נשארים בחיים הכול היה נראה היום אחרת גורמת לו להתכווץ כל אימת שהוא נזכר בהם.

"תאר לך שגם לנו הייתה וילה על שפת הים" צחק עדן יום אחד כשישבו שניהם על המרפסת בבית של אבי. "תאר לך שגם לנו היה אבטיח פעם בשבוע וענבים פעם בחודש."

זו הייתה הפעם הראשונה שבה קיבל הצצה לעולמו של עדן. לעולמו של מי שהמשכורת שלו מחזיקה את כל הבית, של מי שהרחוב היה ביתו בכל פעם שהמשכורת התעכבה יותר מידי. של מי שלפעמים גם חשמל הוא מותרות בשבילו.

"אה, אחי?" שאל אותו מיד כשהסתיימה הדרכת הפינוי. "מה אומר? משוגעים על כל הראש המפקדים האלה."

"כן." קולו של עדן שטוח, מסתיר היטב את ים הרגשות הגועש מאחוריו.

"למה לפנות את האנשים התמימים האלה? למה להרוס את היישוב היפה הזה?" כשאבי נסער הוא הולך מהר. עכשיו פסיעותיו מהירות כל כך עד שעדן צריך לרוץ כדי להדביק את הקצב.

"אני לא הולך לעשות את זה." ממשיך אבי. "שיהיה לך ברור. משוגע מי שיפנה."

"כן?" מרירות עזה צובעת את קולו של עדן, הרגוע תמיד. "ומה תעשה? אתה יודע שידיחו אותך מהקורס? אתה יודע שיכניסו אותך לכלא ואולי גם יסלקו אותך מהצבא?"

"שיסלקו" קולו של אבי עז ובטוח בעצמו, עד שהוא לא שם לב לכתפיו השחוחות של עדן.

"רגע!" הוא נעצר בפתאומיות ושולח מבט מזעזע בעדן. "אתה לא רוצה להגיד לי שאתה לא מסרב פקודה."

"אההמממ..." נדמה לעדן שעד ירושלים אפשר לשמוע את ליבו ההולם.

"מה אתה מתלבט, אחי? אתה באמת מסכים לתת יד לפינוי הזה? אתה באמת מסכים לתת לערבים, לאויבים הכי גדולים שלנו, חבל ארץ כל כך גדול?" אבי רוצה לטלטל את עדן, לצעוק, אבל משהו במבטו השברירי של חברו עוצר אותו.

"לא מתלבט." עדן מסיט את מבטו. "ברור לי שזה לא טוב. ברור לי שמלכתחילה לא הייתי בוחר בזה, אבל..."

מוחו של אבי מצטלל באחת. פתאום הבין וליבו נכמר.

"לא יכול, אחי" עדן נאנק, והדמעות שבעיניו מרטיבות את אפו, "יסלח לי האלוקים, אבל אני לא יכול להשאיר ככה את המשפחה שלי. המשכורת שלי היא המשכורת היחידה, ואם יעיפו אותי מהצבא אנחנו ניזרק כולנו לרחוב. באמת מצטער."

"אבל האנשים. האדמה." מילותיו של אבי נאבדות.

"אם אסרב פקודה ידיחו אותי מהקורס קצינים" עדן מוציא את המילים מפיו במאמץ. "באמת סליחה מהאנשים שאני אוציא מהבית, אבל אני חייב לדאוג קודם כל לאימא שלי ולאחיות שלי. אני לא הולך לוותר על המשכורת היחידה שלנו כדי שהם יישארו בבית שלהם. שימצאו להם מקום אחר. אני את שלי עושה למשפחה שלי."

***

חשוון תשע"א

"וואו, אחי!!!" שאגה מקפיצה את עדן ממקומו, ולפני שהוא מספיק להסתובב נוחתת על גבו צ'פחה ענקית ומישהו מוחץ אותו בחיבוק אוהב. "אני לא מאמין" ממשיך לשאוג הקול שעכשיו עדן מזהה שזה קולו של משה, "מתי התחתנת?" הוא עוזב לרגע את כתפיו של עדן וסוקר אותו במבט מאושר. "איזה יופי, איך אני שמח!"

"ברוך ה'", עדן נבוך, זורק מבט קצר ומחויך לאורית שעומדת לידו ועל פניה חיוך רגוע, כמו תמיד.

"לפני שנה וחצי" הוא מוסיף. "ויש גם ילד ברוך ה'." חיוך אבהי גאה מאיר את פניו של עדן, את עיניו, את פיו, את כל גופו. "ומה איתך?" הוא מוסיף בנימוס.

"פ'סדר. עדיין רווק. עובד בהייטק. מה איתך?"

"בצבא ברוך ה'. מ"פ במג"ב."

"וואלה, יפה" שמח משה. "בטח עושה דברים טובים. מתאים לך"

"משתדלים." עדן מחייך, ולא יודע שהמשפט הפשוט הזה יעמוד כבר מחר למבחן.

***

פקודת פינוי.

"לאא" הצעקה נמלטה מפיו של עדן בלי שליטה. אצבעותיו רעדו כשהביט שוב ושוב בדף שמולו. בסך הכול נכנס לחדר של המג"ד כדי להביא דף שהוא ביקש.

זיכרונות בני חמש וחצי שנים עלו במוחו. אנשים בוכים, רהיטים נשברים, ילדים נגררים ואוטובוסים דחוסים. דמעות מעורבבות בזיעה ובעפר.

 צמרמורת שטפה את כל גופו, מקצות נעליו עד קצה כיפתו. פתאום התחיל להבין מה הרס. פתאום התחיל להבין מה חוו אנשים שנעקרו בכוח מבתיהם, ממקומם, מכל שגרת חייהם.

פתאום הבין איזו טלטלה עבר עם ישראל כשנקרע מאדמתו, כשנתלש ממקומו. אדמה אינה גוש עפר. היא היסטוריה, היא קדושה, היא שייכות אמיתית.

רק עכשיו, כשגם לו יש בית אמיתי, כשהוא מבין מהו חום אמיתי, מהי תחושת שייכות, מהו מקום אמיתי, מה צחוק פעמנים של ילד וריח של עוגיות שיצאו עכשיו מהתנור, מהי הרגשה שיש מישה שדואג לך ואוהב אותך.

פעם, כשהוא בעצמו עבר לא פעם מדירה דלוחה אחת למחסן טחוב אחר, לא הבין מהו בית. לא הבין שבית הוא קשר, שבית הוא חוסן.

בית הוא לא רק מקום שמגן על ראשך מפני רוחות וגשמים. הוא המקום שבונה אותך, המקום שמגדל אותך. המקום שכל עברך קשור אליו וכל עתידך צומח למענו.

חיוכה הנעים של אורית, וזיכרון השביל המרוצף אל ביתם נתן לו את הכוח כשהוא קם.

"המפקד, אני מסרב פקודה."