אז אחותי ילדה בשעה טובה, ואנחנו מתרגשים ושמחים, אבל כבר לא זוכרים כלום מהפעם האחרונה שהיה תינוק באזורנו.
תמ"ל שכבר הוכן, וחלק ממנו נאכל (על ידי התינוקת כמובן)- אפשר לשמור את השאר במקרר ל 24 שעות?
(אנחנו יודעים שאפשר לשמור ל 24 שעות במקרר, ושעה בחוץ. רק תוהים לגבי העניין שכבר אכלה חלק ממנו).
אני טוענת שאין בעיה, אבל הבטחתי לשאול
מה דעתכן?
לבן שלי בן שלוש וחודשיים כואב הראש בשבועיים האחרונים. לא כל הזמן, רוב הזמן הוא שמח ורגיל, אבל המון פעמים פתאום כואב לו הראש.
מה זה יכול להיות?
הוא גם משתעל ומצונן, אבל לא משהו חריג.
וגם משלשל קצת.
והוא התחיל גמילה מהחיתול לפני שבועיים. יכול להיות שזה מלחץ מהגמילה?
ללכת לרופא?
השתן לרוב בהיר. ויש לו הרבה. לא ממש שקוף, אבל לא כהה ומרוכז.
אמא טובה---דיה!
הסיפור לא נועד חס וחלילה למתוח ביקורת על אף אימא ועל אף התנהלות. אני יודעת שלא תמיד אפשר להפסיק/ להפחית עבודה, ואני יודעת שהסיפור משקף רצון עמוק, והרבה פעמים לא ממומש, של אימהות רבות. בבקשה שאף אחת לא תחשוב שיש פה איזושהי ביקורת חס ושלום!
כתבתי את הסיפור בשביל להגיע למסר שבסוף, על השליחות העצומה שבאימהות, ועליה מגיע צל"ש עצום לכל אימא ואימא.
לגעת בנצח
"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" סבא ידע את התשובה, אבל רצה לשמוע אותה שוב.
"רופאה" עיניה של נוגה נצצו כשסיפרה על חלומה הגדול. "אני אהיה רופאה חשובה".
"אז הבאתי לך מתנה" סבא ליטף את שערה הארוך של נוגה, ושלף מתיקו קופסת פלסטיק גדולה, הדורה. כלי רופא.
נוגה סקרה בשקיקה את הכלים החדשים, המבריקים.
"קחי" צחק סבא, והושיט לה את הכלים. "מה תעשי בהם?"
"אני ארפא את הדובי" נוגה הייתה רצינית, וקולה מלא במסירות. כמו רופאה אמיתית, חשב סבא. "הוא חולה, הוא הולך למות. אני אציל אותו", וכבר פרחה לה ונעלמה במעמקי החדר, ואחרי דקה כבר עלה ממנו קולה המרגיע, מנחם את הדובי החולה, ומבטיח לו שיהיה טוב.
**
להיות רופאה. החלום לא עזב את נוגה. גם כשגדלה, גם כששקדה על לימודיה, התאמצה, וקצרה ציונים טובים. את הציונים הטובים ביותר בכיתה. כדי להיות רופאה צריך להשקיע ולהצליח, שיננה לעצמה בלילות לבנים של לימוד עד כלות הכוחות. גם רופאים עושים משמרות ארוכות. אני מסוגלת, אני צריכה להתרגל.
להיות רופאה. עיניה נצצו בכל פעם שדיברה על כך, באותו ברק מתלהב, ילדותי מעט. לעשות דבר משמעותי, להציל חיים, להתמלא בסיפוק ובאלפי זכויות שייצברו לזכותה בכל יום עבודה.
**
"שלחתי לכם מטלה במייל. להגשה עד יום שלישי. יום טוב שיהיה לכם"
נוגה קמה במהירות ממקומה. הסטודנטים שסביבה התמתחו, מפיגים בפטפוט קליל את העומס והלחץ של סוף יום לימודים מתיש. לה אין את הפריווילגיה הזו. היא נשכה את שפתיה בתסכול.
כבר רבע לארבע. המעון נגמר בארבע.
אספה במהירות את כל הדפים, דחפה אותם לתיק בערבוביה, ורצה לאוטו.
שני רמזורים אדומים, כמה צפירות לחוצות, והינה השער של הגן.
"סליחה על האיחור", מלמלה מתנשפת. "נועם..."
נועם הרימה את מבטה ממגדל הקוביות שבבנייתו עסקה, וחיוך רחב התפרש על פניה.
"אימממא" היא רצה אל זרועותיה הפרושות של נוגה, וידיה הקטנות הקיפו את צווארה בחיבוק חזק, אוהב.
"היא הייתה בסדר היום?" נוגה העבירה יד בתלתלים הבהירים.
"היא הייתה קצת שקטה היום". הגננת הושיטה להם את התיק, "אני חושבת שממש בחצי שעה האחרונה עלה לה החום. כבר לא היה בשביל מה להתקשר אליכם".
אוי לא. ליבה של נוגה צנח. צריך לחפש בייביסיטר למחר. היא לא יכולה להיעדר שוב.
בשבע, כשנועם כבר ישנה במיטתה, עטופה בשמיכה חמה ובניחוח מלטף של שמפו, התיישבה נוגה לסיים את המטלה.
אחרי השאלה הראשונה הדמעות כבר הרטיבו את המקלדת, והיא הרחיקה ממנה את המחשב.
דייייי.
פניה המתוקות של נועם הביטו אליה ממסך הנעילה של הפלאפון, צוחקות צחוק מאושר. ילדה של אימא. ליבה נצבט.
אי אפשר להצליח הכול, הלקה אותה קול פנימי, את צריכה להחליט אם את רופאה או אימא. אם את מתמסרת לחלום או לילדים.
**
מחלקת היולדות שקטה. קול בכי של תינוק זעיר נשמע מהחדר הסמוך, ואחריו מלמול מרגיע של אימו. נוגה נושמת עמוק, מנסה לאגור כוחות לקראת החזרה הביתה.
"בוקר טוב" רופאה נמרצת, שתלתלים ג'ינג'ים מקיפים את ראשה במסגרת קצרה, מסיטה את הווילון בקול רשרוש. "איך אתם מרגישים היום?"
"ברוך ה'" נוגה העבירה ליטוף זהיר על הלחי הרכה. "ההנקה עוד קצת קשה. הבאתי לו מטרנה בלילה, מקווה שבקרוב נעלה על הגל".
"ההתחלה קשה" הרופאה הנהנה בראשה, "איזה ילד זה שלך? את רוצה שאגיד ליועצת ההנקה להיכנס לפה?"
היא השפילה את ראשה לגיליון הרפואי שהוצמד למיטה, ואז הרימה עיניים מופתעות.
"את נוגה סגל? עכשיו אני מבינה מאיפה את מוכרת לי!" היא הצטחקה. "זוכרת אותי? למדנו יחד... בתחילת לימודי הרפואה..."
נוגה קימטה את מצחה, ואז התבהר מבטה. "תזכירי לי איך קוראים לך? אני זוכרת שם מיוחד כזה..."
"כלנית" הרופאה חייכה. "השתנית. בקושי זיהיתי אותך."
"עברו הרבה שנים" קולה של נוגה קליל, אבל היא תוהה לעצמה אם אכן זיהתה ביקורת בדבריה של הרופאה.
"קראנו לך כלנית האדמונית" היא ממשיכה וצוחקת, "כשהמרצים היו פונים אלייך היית מאדימה כמו עגבנייה"
"לא עבר לי עד היום" כלנית הסמיקה. "אני בהלם שזו את. אני..."
"מה קרה?" משהו מתקשח בליבה של נוגה, מוכן להדוף מתקפה אם תבוא. "היה לנו נחמד ביחד אי אז, לא?"
"ואז עזבת פתאום" אמרה כלנית בחמיצות, וסקרה את נוגה בעיניים מצומצמות. "מלמלת משהו לא ברור על הבית ששואב, וברחת בלי להוסיף מילה , את יודעת מה אמרו עלייך?" קולה הונמך. "כולם דיברו על התפיסות המיושנות של הדתיים, שגורמות לאישה להפסיד קריירה מזהירה בשביל המשפחה, היו כאלה שאמרו שזה לא מריח טוב, שאולי בעלך הכריח אותך להישאר בבית." קולה גווע.
"תגידי", מבטה מתכהה פתאום, והיא שולחת בנוגה מבט חודר. "זה באמת שווה את זה? את לא מרגישה שהפסדת הרבה?"
היא מרגישה שהיא הפסידה?
לפעמים כן. הודתה נוגה בינה לבין עצמה. לפעמים אני חושבת על כל מה שהפסדתי. רואה בעיני רוחי את השלט המוזהב שאומר "ד"ר נוגה סגל", ממששת את הרגשת הסיפוק בסופו של יום ברוך עשייה, את מכתבי התודה של המטופלים האלמוניים.
היא השפילה את מבטה אל היצור הזערורי שהתרפק עליה, פניו שלוות ורכות, והעבירה למול עיניה אלפי שעות של הקשבה, של חמלה, של הכלה, של הקשבה מרוכזת לסיפורים מהגן, ומהכיתה, ומהדמיון...
נזכרה במיליוני החיבוקים האוהבים שהעניקה, בגדילה המשותפת של ילדיה ושלה, בעולמה הפנימי שנמתח והתרחב ולמד להכיל עוד, ולאהוב עוד יותר, ולהתרכך, ולהגביל בנועם.
חשבה על מאות השעות שהעבירו היא וילדיה במשחק חמים על השטיח, על הסיפורים הרבים שסיפרה כשהם מכורבלים עליה ולידה.
חוויות פשוטות של יום יום, שבונות חיים שלמים, מלאים באהבה ובביטחון. הכול נצרב בתוכה, מזרים בתוכה נימים דקים של חמימות ושל קשר.
נימים שלבטח זורמים גם בליבותיהם הקטנים של ילדיה, בונים בהם את התחושה הנכונה של בית.
התחושות הללו לבטח השתקפו בפניה כשהרימה אותם אל הרופאה שמולה.
"את זוכה להציל חיים", אמרה בחיוך. "אני, בכל רגע ורגע, יוצרת אותם."
החלקתי על כמה מדרגות ליד הבית. הישבן קיבל מכה והמרפק, לא מעבר לזה.
לא מרגישה שום דבר חריג, התקשרתי למוקד של האחיות במכבי,
היא לא חשבה שיש משהו דחוף והביאה לי את המיקומים של המוקדי נשים שקרובים אליי למקרה שארצה.
היא גם אמרה שהעובר עוד קטנצ'יק ומוגן בתוך האגן שלי, ולא היה נשמע לי ממנה שיש סיבה לבדוק.
הגיוני שהיא הציעה לי רק בשביל שאני אהיה רגועה? היה נשמע שגם להגיע לבדוק בלילה זה טוב ושאין שום דבר דחוף..
התפנה במפתיע תור למחר לרופא נשים, אז אלך להיבדק מחר בע"ה
תודה לכן!
שהוא מעולה !
אבל צריך לשתות את השמן / להוסיף לסלט
והוא הרבה יותר טוב מדגים כי הוא לא מחומצן (פשוט צריך לקנות ממקרר ולהחזיר ישר למקרר
ברור שיש לזה טעם
אבל לא מורגש כמו שמן זית או משהו.. ופחות גרוע גם לדעתי
בסלט וביוגורט זה הולך נהדר
ממרווה מרושתת זה מה שהייתי לוקחת בהריון
לא יכולתי להרשות לעצמי זה באמת מאוד יקר
באתר של ד"ר גיל יוסף שחר. שווה בדיקה
קיבלתי מחזור מעט לפני חנוכה, יצא שכל החג היינו אסורים אחרי תקופה ארוכה יחסית שלא נפל על חגים.
חיכיתי לחג ברמות. עברתי תקופת עומס רצינית בעבודה וקיבלתי חופש לחג, הוא עובד הוראה אז בנינו על שבוע בשביל עצמנו, להתרענן ולהנות.
תכלס, לא מילא אותי החג, הבייבי לא הרגיש טוב, ואנחנו כאילו היינו הרבה זמן ביחד אבל על ריק כזה..
בעלי בנאדם מאד מעשי ואף פעם אין שיח בשמיים. אבל כשקרובים פיזית כן מצליחה לפעמים לדבר קצת יותר לעומק.
יוצאת מאד מתוסכלת. גם מהחופש שהתפספס, וגם עם סימני שאלה על עצם הקשר. אני בנאדם מאד מדבר, בהרבה רבדים של שיח, מולו זה פחות יוצא משום מה. ובעיני הרבה מקשר ומקרבה זה שיח וזמנים של ביחד...
הוא בנאדם מדהים ואני אוהבת אותו מאד מאד אבל האם הקשר יהיה קרוב רק כשאפשר לגעת, ולבטא קשר בצור. טכנית? האם חצי מהחיים אנחנו שותפים נטו?
איך אפשר ליצור קירבה ריגשית בלבד? אני קצת קיצונית בהתנסחות כי חושבת מתסכול, כמובן שעדיין יש הרבה אהבה ואכפתיות, אבל לא פחות יש מתח ובלבול...
אולי אני פשוט חיה בסרט וזהו?
יצא מבולבל קצת, אבל אשמח לשמוע תובנות....
התינוק שלי אובחן עם זה ומקבל משאפים הכתום והכחול כשיש קושי
עכשיו הוא טיפה "הסתבך" ונושם גרוע. הייתי אצל הרופאה ונתנה טיפול עם משאפים
5 פעמים ביום+ סטראוידים שממיסים במים
כרגע אני מוטרדת כי הוא כבר כמה ימים לא ישן טוב והיום זה פשוט החמיר והעלה חום!!!
אחרי טיפול הוא ממשיך לנשום בקושי רב ולא יודעת מה נחשב החמרה.
ניסיתי להבין מהרופאה והיא רק אמרה שאם גם אחרי כל הטיפול שנתנה הוא ממשיך כך אז במסגרת המרפאה לא יכולים לעזור אז זה רק בית חולים.
ושוב, השאלה שלי היא - איך קולטים החמרה? לא בא לי לרוץ למיון
אם הוא בקושי רב נושם והעלה חום, והלוואי שזה יהיה סתם... תרגישו טוב!
אמרה לעשות אותו היום ועל הבוקר מחר להיבדק שוב ולראות מה המצב
עשו לו אנהלציה בקופת חולים והרופאה בדקה ואמרה שאין שיפור אחרי זה ולהמשיך בבית את "העבודה". ביקשתי הפנייה למיון משום מה אמרה שאם יש החמרה לדבר עם המוקד בטלפון ולבקש הפנייה. למה?
מקווה שישתפר טיפה ולא אצטרך, אנסה לטפל היום, אבל לחוצה ברמות כי בדר"כ אני עולה על זה מהר וניגשת לרופא, הפעם ההחמרה פשוט קרתה בלי לשים לב. אולי גם כי בשבת היינו במקום קפוא!!! למרות שהיה לבוש טוב
כי בדר"כ אני לא עושה על דעת עצמי אלא הולכת קודם לרופא לאשר להתחיל בטיפול.
וזה הזוי כי לפני זה היה רק קצת עם נזלת. כן היה לא רגוע משבוע שעבר והייתי אצל הרופא בחמישי ואמר שהרכל נקי לחלוטין וזה כנראה מהשיניים
אני לחוצה ברמות
כבר אתמול בערב היה שיפור משמעותי
עדיין לא ישן כל הלילה, מסכני 
קם יותר שמח ורגוע ובלי חום כבר מאתמול בצהריים
מתלבטת אם ללכת לרופאה להיבדק שוב , היא אמרה לי לחזור
מדדו לו בקופה, היה 96 אבל הוא צרח בלי סוף ובקושי נתן לעשות, זה משנה?
ציפיפיציחידשת לי
ופתאום בשנייה הגיע לזה
כרגע אחרי המשאפים והבטנזול (סטראוידים) ניכר שיפול קליל
מתלבטת אם להיבדק שוב כי היא אמרה לחזור היום
עדיין מחרחר ומשתעל ולא ישן בלילה
ויכולה לספר לי קצת ?
היחס לדתיות?
תודה 
יש לו יום הולדת.. ולא יודעת למה זה מכניס אותי ללחץ!!
אני בן אדם של דקה 99 אולי בגלל זה..
גשום והילד בבית אז אי אפשר לצאת לסידורים וקניות.. בעלי עובד עד מאוחר.
אני ממש מתלבטת לגבי מתנה.. הלכתי לאיבוד!!
הוא דיבר על זה שהוא רוצה מכונת קפה.. אבל מה לי ולנושא הזה? לפני שקונים דבר כזה צריך לעשות סקר שוק ואני לא מספיקה..
ספרים- הוא רצה משהו מסוים אבל כשביררתי הבנתי שזה לא ספר אחד אלא מלא כרכים, האם הוא התכוון לזה? לא יודעת!!
הוא רצה משהו על פרשת השבוע- איך אני אמורה להחליט למה הוא יתחבר?!
הוא צריך טלפון- גם זה לא משהו שאני יכולה לקנות לו לבד, לא? זה אמור להתאים לו.
אולי אוזניות..
אבל שוב, כל המכשירים החשמליים והטכנולוגיים צריך לעשות סקר שוק לפני שקונים ואין לי זמן!!
צריכה כל מיני דברים בשביל להכין לו עוגה.. ואין לי זמן לקנות!!
והיומולדת זה בעוד יומיים..
וזה עושה לי לחץ ועצבים!!
איך מחליטים?
הכי טוב זה לשאול מה אתה הכי רוצה ושימקד אותך לדוגמה איזו מכונת קפה להזמין.
ולארגן יום הולכת ביתית עם עוגה ובלונים זה הכי קל
חומרים לעוגה- את יכולה להזמין?
אם כן תכיני עוגה יפה, עם קישוט בלונים ומתנה עטופה, בפנים תדפיסי בצורה חמודה שובר מתנה עם אופציות לבחירה....
אבל הוא אמר שמעדיף שזה יהיה הפתעה ושאלך על בטוח.
אבל הרעיון ש הציעה הוא רעיון טוב.. להדפיס שובר עם האופציות למתנה ואז שהוא יחליט ואני אקנה כבר אח"כ..
תודה לכולן.. אלופות!!
:-)והיום שחוץ מהקושי צריך להמשיך 'כרגיל' כל כך נגע בי....
מתפללת בשבילך!
שתתבשרי ותבשרי רק טוב!יעל מהדרוםאיך קשה לך!!!
הלוואי ויכולתי לפנק אותך!
בינתיים אני מאחלת לך שה' יפנק אותך ותרגישי אהובה ומחובקת ושתצליחי בהכל! ושיגיע בהסח הדעת...
מתפללת עלייך
מקווה שהיום יהיה בסדרסמטאותהנושאים שכתבת זה פחות הנושאים שאני מקשיבה להם.
מחיפוש קצר בגוגל מצאתי את "קולולושה" על לשון עברית של ירעם נתניהו, נראה מעניין.
חוץ מזה יש את "התשובה" של דורון פישלר- כיפי וקליל עם מלא ידע כללי
מקווה שתאהבו...אמא טובה---דיה!רחלי גיסתי: היי, מי רוצה להצטרף היום לטיול לפארק הגדול?
אימא של יהודה: איזה כיף לכםJ אולי אצטרף.
נועה: רחלי, יא אלופה! כיף לילדיםJ
רחלי גיסתי: אביגיל, מצטרפת?
אביגיל: לא נראה לי שנצליח להתארגן לזה. תהנו!
**
רחלי גיסתי: (תמונה של סופגניות שוות) הקדמתי קצת את חנוכה.
יוני: וואו נראה סוףףףף
אליש: את הכנת?? מדהיפ!
אליש: *מדהיך
אליש: מדהים חחחחח
אימא של יהודה: יש מצב למשלוח?
**
יוני: קיבלתי 47 במבחן בלשוןL
אימא של יהודה: אוי לא!
אביגיל: תאמין לי, עוד כמה שנים אתה לא תזכור את זהJ
רחלי גיסתי: רוצה לבוא ללמוד איתי לשון היום בערב?
אימא של יהודה: תודה ממוש! איזו הצעה מעולה!
**
"בנר שני נפגשים אצל סבתא שלי" יהודה מזג מרק לקערות החרס הגדולות, "אימא שלי שאלה מה את יכולה להביא"
"אוף" אביגיל לא התכוונה שיהודה ישמע, אבל הוא זקף את גבותיו.
"לא משנה" היא מלמלה, ושפכה שקדי מרק לקערה נוספת. "אולי אני אכין פסטה".
"מעולה" יהודה לא מתעכב על קטנות. "אז אני אגיד לאימא שלי".
"לא, חכה רגע", היא מתחרטת פתאום. "אולי אני אחשוב על משהו אחר..."
"מה הבעיה בפסטה?" הוא זוקף שוב את גבותיו. "תכיני פסטה, רוטב, ותגמרי עניין..."
"זה פשוט מידי" היא ממלמלת, נבוכה.
"יש לך זמן להכין משהו מורכב יותר?" הוא שואל בהיגיון.
לא. אין לה. וגם אם תנסה לדחוף את זה איכשהו, בטח משהו יתפקשש בדרך. היא מכווצת את גבותיה במרי. "בטח רחלי תביא איזה משהו מטורף" היא אומרת, ומטיחה את הצלוחית על השולחן. הקערה מתנדנדת מעט, וכמה שקדי מרק מתפזרים סביבה. אוף.
"מה אכפת לך?" יהודה באמת מנסה להבין. "מה אכפת לך מה רחלי מכינה?"
אביגיל מתעמקת בצלחת המרק שלה, ומקווה שהמבוכה שהיא חשה לא ניכרת על פניה. מה אכפת לה באמת?
למחרת בערב, על כוס קפה וסלט גדול, היא העזה לפרוק מעט מתחושותיה.
"תמיד היא מביאה דברים שווים" אפילו באוזניה שלה היא נשמעת עלובה, אבל היא חייבת שהוא יבין. "כל מה שאני עושה נראה כלום לידה".
"ואז?" הוא מקשה, ושולח ידו לעבר קערת הסלט.
היא שותקת, והרטיבות המלוחה שמצטברת בזוויות עיניה מפתיע אותה. לא ידעה שכל כך קשה לה עם זה.
"כולם יראו כמה אני לא מוצלחת" היא אומרת לבסוף בשקט, בקול חנוק. מודה באשמה.
"ואת באמת לא מוצלחת?" הוא מיישיר אליה את מבטו, והיא רואה בעיניו את כל ההערכה שבעולם.
"אני כן" היא מחייכת בעל כורחה. "אבל הם יחשבו..." קולה גווע.
"ואם הם יחשבו?" הוא באמת ובתמים מאמין במה שהוא משמיע. "אכפת לך ממה שיחשבו עלייך, או ממי שאת באמת?"
**
קול של דלת נטרקת בחוזקה, ואחריו ילקוט מוטח.
"אוף", איתם נכנס למטבח, זועף, "מה יש לאכול?"
"מה קרה?" אביגיל ניסתה להתגבר על הכיווץ הפנימי שגרמה לה הכניסה הסוערת. "איך היה לך היום?"
"מעצבן" רואים עליו שהוא לא שש לדבר. "אוף, קציצות טונה. איכס"
אביגיל חושקת את שפתיה.
"יש גם אורז" היא אומרת בנחת. "רוצה לספר לי מה קרה?"
הוא מושך בכתפיו, ומתכנס עוד יותר בתוך עצמו.
אורז הוא דווקא אוהב, אבל המזלג יוצר בצלחת שבילים-שבילים, ואף לא גרגר אחד נכנס לפיו.
אביגיל מחכה עוד כמה דקות
"חמוד שלי" היא מתיישבת לידו, וכורכת את ידה סביב כתפו. "מה קרה?"
"קרה שהם סתם ילדים מעצבנים" הוא צועק, והדמעות פורצות מעיניו ויוצרות שבילים רטובים על הלחיים האדומות. "רציתי לשחק איתם, אבל הם אמרו לי שאני מעצבן וטיפש, ולא יודע לשחק".
היא לא שואלת מי עשה את זה, לא שואלת מה הוא ענה להם, לא שואלת מה היה המשחק. רק מצמידה אליה את ראשו הקטן, מוחה באצבע רועדת את הרטיבות מפניו, ומחכה.
היא מכניסה בחיבוק שלה את כל התמיכה והאהבה שיש בה כלפיו, ומנסה להתעלם מהעלבון שהיא עצמה חשה מאמירתם של אותם ילדים אלמונים.
וכשהבכי שוכך מעט, והוא מרים את ראשו, היא הודפת פנימה עמוק עמוק את הבלגן שיצר לה העלבון הזה בפנים, ושואלת בקול רגוע: "סיפרתי לך פעם את הסיפור על יהושע?"
***
השוק המרכזי של ורשה.
הצעקות הרמות גברו אפילו על קרקור התרנגולים ועל קריאותיהם הרמות של הסוחרים. במרכז ההתקהלות עמד אדם נמוך קומה ואדום פנים, שצעק וגידף יהודי גבוה שעמד לפניו, הבעת פניו שלווה.
"תתבייש לך, יהושע!", זרועותיו התנופפו הנה והנה, ואלמלא עצרו אותו כמה יהודים טובים, כבר היה מפליא את מכותיו במושא הצעקות.
"את ביתך אשרוף, יהושע! רשע בן רשע! החזר לי מיד את כספי! גנב!!"
היהודי הגבוה הניד בראשו לעבר הצועק, ואז פנה בזריזות לאחוריו, כשפניו נותרות שלוות כשהיו. אף לא רוגז קל שבקלים ניכר עליו בשעה שפנה לסמטה אחרת, הרחק מצעקותיו של האיש.
עדת סקרנים, שהתרשמו מתגובתו הרגועה, ליוותה אותו בדרכו. האיש, שרבים מהנוכחים כבר הסכימו ביניהם שיש לכנותו בתואר קדוש, לא הרגיש בהם כלל.
"ילמדנו מר", העז אחד מהנוכחים, "ילמדנו כיצד נשאר שלו כל כך, בשעה שהוא שומע כאלו צעקות וגידופים..."
היהודי הפנה אליהם את פניו המאירות. "זה פשוט מאוד" אמר להם בבת צחוק. "שמי הוא מוישה, ולא יהושע".
***
"מה אתה אומר, איתם? הייתה למוישה סיבה להיעלב מהיהודי שצעק עליו?"
ברק של הבנה חלף בעיניו החכמות של איתם, והוא צחק. "ברור שלא. האיש בכלל לא צעק עליו. הוא התכוון למישהו אחר"
"חכם שלי", אביגיל הביטה עמוק אל תוך עיניו, "אז למה אתה צריך להיעלב ממי שצעק עליך שאתה מעצבן? אתה יודע שאתה לא מעצבן. אתה לא יהושע. הוא בכלל לא מדבר אליך..."
***
אימא של יהודה: אביגיל, מה נשמע? כולם כבר השתבצו לאוכל. מה אתם מביאים?
אימא של יהודה: אני אביא מרק מוקרם, נועה תביא תפוחי אדמה, ורחלי פיצה ומנות אחרונות. מה את רוצה להביא?
אביגיל נשכה את שפתיה. למה רחלי, עם שני קטנטנים, מסוגלת להביא גם פיצה וגם מנות אחרונות, שבטח יהיו מושקעות ומעוצבות עד הפרט האחרון, והיא לא מסוגלת ליותר מפסטה?
אולי תעשה מאמץ ותכין משהו גדול יותר?
מבט קצר על ערימות הכלים ועל רשימת המטלות הממתינות להיעשות ולהימחק גרם לכתפיה להישמט ברפיון. זה לא שווה את זה.
היא דמיינה את השולחן הערוך (בטח רחלי תגיע חצי שעה לפני כולם כדי לעזור, ותביא איתה כמה פיצ'עפקעס לעיצוב השולחן).
דמיינה את הפסטה הפשוטה שלה ליד שאר המאכלים מעוררי התיאבון.
דמיינה את המילים הטובות שיעטפו את רחלי, את המבטים המעריכים, את הגאווה האימהית שתמלא את עיניה של חמותה.
דמיינה את המבטים המתפלאים שיישלחו לכיוונה, מבטים שיאמרו: "היא כזו לא יוצלחית. כלום היא לא מספיקה. אפילו לא לבשל למפגש המשפחתי. כל כך שונה מגיסתה".
דמיינה הכול, וזוויות פיה נשמטו מטה.
"ואם הם יחשבו?" מילותיו של יהודה מאתמול צפו בה פתאום. "אכפת לך ממה שיחשבו עלייך, או ממי שאת באמת?"
מילים של שיר קצבי הגיעו פתאום לאוזניה. קולו של איתם, עליז וחף מכל ענן שחור. הרגשה משכרת של ניצחון מילאה אותה, מזקיפה את גבה.
אולי הציונים שלה בבישול, בתכנון זמן ובניהול הטכני של משק הבית לא מזהירים, אבל היא אימא טובה, והיא רעיה מקסימה. היא יודעת מי היא באמת, וכל המבטים והדיבורים המחלישים שבעולם לא צריכים לשנות אותה, את הידיעה הפנימית המוצקה הזו.
***
אביגיל: אני אביא פסטה.
אמא טובה---דיה!רק אם הילד ממש חסר אונים הוא לוקח אותו
אחרי תחונונים מצידו
)