*לקראת החג אבינעם הרש מספר: (מרגש וחשוב)*
שמחת תורה ואני בחור רווק שבדיוק סיים קשר שחשבתי שיוביל לחתונה. הרגשתי מפורק. מעוך לגמרי. עמדתי ליד מעגל האנשים הרוקדים והחלטתי שאם לא קורה משהו יוצא דופן אני בעוד כמה דקות פורש משם.
שהתורה תסתדר השנה בלעדיי.
חוץ מזה הסתכלתי על כל האנשים האלו: רוקדים, מפזזים עם הספר תורה, על מה כבר יש להם כל כך להיות שמחים? הרגשתי שהשמחה שלהם רק דוקרת לי את הלב ומעצימה לי את הכאב.
הייתי שקוף.
אדם אחד אומלל בים של ריקודים.
כמה שניות ואני עף מפה.
לפתע יד חזקה נשלחה לעברי וחיבקה אותי.
אדם שאפילו לא הכרתי בכלל התעניין בשלומי ואמר לי: "למה אתה כל כך עצוב? בוא תצטרף אלינו!" ומשך אותי פנימה לעבר הרוקדים.
מתוך נימוס והפתעה נתתי חצי חיוך ונכנסתי פנימה לעבר המעגל.
לפני שהצלחתי להבין מי נגד מי וכבר מישהו הניח בחיקי ספר תורה. עכשיו הרגשתי שבא לי לבכות אבל משחרור. עצמתי עיניים ונתתי לשירה האדירה לעבור בתוכי.
הרגשתי שאני נהיה חלק ממשהו גדול וחזק יותר שגובר על הבדידות והעצבות שלי והכול בזכות אותו אדם זר שדחף אותי לתוך המעגל.
יש משהו אחד שהוא מאוד וודאי: הצורך הכל כך טבעי שלנו בתשומת לב. בשייכות. בלהיות חלק.
גם השנה הולכים להיות ילדים של הורים גרושים, בלי אבות, רווקים, רווקות שהולכים להיות מחוץ למעגל.
*הם יסתכלו על כולם רוקדים וישאלו את עצמם איך הם קשורים לזה? הם יספרו בלב שלהם לאחור וכשיגיעו לאפס יחליטו שהם קמים והולכים.*
*אל תפספסו אותם. תיגשו אליהם. תשאלו אם הכול בסדר. אם הם צריכים משהו. אם הם רוצים להצטרף.*
אני לא הדובר של אלוקים, אבל נדמה לי שאין שמחה גדולה יותר בשמיים מהשמחה שלהם.
*אומר ה': אם אתה משמח את (האנשים) שלי, אני משמח את (המשפחה) שלך*
ניסי ה ועזו16במדינת ישראל
