חיים של אימא
"אני רואה פה שני עוברים". הרופא, איש גבוה עם רעמת שיער דלילה, מביט בריכוז במסך האולטרסאונד המרצד. נשימתה של רות נעתקת, וקור זוחל לה לידיים.
"אתה בטוח?" היא ממלמלת, המומה.
"אהמ... לא..." המתמר לוחץ על הבטן חזק יותר, והרופא מכווץ את גביניו. "אני רואה פה עוד אחד. שלישייה." הוא מעביר את מבטו מהמסך אל פניה החיוורות. "הריון טבעי, נכון?"
היא מהנהנת בקושי, וכשהיא מתיישבת היא מגלה שכבד לה בבטן. צחקוק קטן נפלט משפתיה המהודקות גם שלושה עוברים לא יכולים להכביד בשבוע שבע.
הרגל שלה מתופפת על הרצפה בחוסר שליטה כשהרופא מקליד את סיכום הביקור. השאלות שהוא שואל בקושי נקלטות בתודעתה, ורק חיוכו הסלחני נצרב בה איכשהו.
"שיהיה במזל ובברכה" אומר הדוקטור. "אני רואה שאת לא מרוכזת עכשיו, אז את כל ההמלצות כתבתי בסיכום הביקור. תעברי עליו יחד עם בעלך. אשתדל להתקשר בהמשך השבוע."
"תודה." היא תופסת את צרור הדפים בידיים רועדות ונמלטת מהחדר כאילו מישהו רודף אחריה.
היא מנסה לנשום עמוק, אבל הדמעות לא מתחשבות בה, ופורצות החוצה כבר בחדר ההמתנה. "משוגעת", היא נוזפת בעצמה. "מי שיראה אותך יחשוב שקרה לך אסון. את לא נורמלית." היא נוחתת על כיסא המתנה ירקרק, ותוחבת אצבע לחור זעיר בריפודו המהוה.
"שלישייה", היא לוחשת לעצמה, וגל הדמעות מתחדש. הלוואי שאיתמר היה פה עכשיו. היא לא יכולה לשאת את זה לבד.
"שלישייה", היא לוחשת שוב, מעיפה מבט על הבטן כאילו הייתה איבר זר. החולצה השחורה הרקומה הזו שלה. אבל מה שמתחתיה?
באמת יש שם שלושה ילדים??
"גברת, הכול בסדר?" מישהי רוכנת אליה, הפוני השחור שלה כמעט נוגע במטפחת של רות. "אפשר לעזור?" רות מנענעת בראשה לשלילה. איזה בושות. בטח האישה הזו חושבת שקיבלה בשורה נוראית.
"את רוצה שאני אתקשר למישהו?" לבעלת הפוני מבטא רוסי קלוש, והמון רחמים בעיניים. הנהון קלוש.
"לבעלך?" שוב הנהון. הזרה לוקחת את הפלאפון מידה הרועדת של רות, ואחרי פחות מדקה נשפך קולו המבוהל של איתמר לתוך אוזנה של רות.
"רות? מה קרה??" צר לרות על בהלתו, והיא בולעת את הדמעות בכוח. "לא קרה כלום" היא לוחשת. הזרה מתרחקת בדיסקרטיות, ורות עוצמת את עיניה. "כלומר הכול בסדר, כלומר יותר מבסדר. אבל..."
"אז מה קרה?" איתמר מנסה להתרכז. "למה את בוכה כל כך?"
"אני..." מילותיה נאבדות, והיא מרגישה שאם תגיד את המילה שלישייה היא לא תוכל יותר להחזיק את הדמעות בפנים. "אתה יכול לבוא?" היא שואלת במקום.
"כן" רות יכולה לדמיין את המבט בעיניו של איתמר מתעמעם. הוא שונא לצאת באמצע יום עבודה. אבל בליבה מתפשטת חמימות. היא לא לבד.
***
"אני חייב ללכת להביא את יהודה מהמעון" איתמר מעיף מבט מודאג בשעון, ואחר כך ברות.
"אל תביא אותו לכאן" היא מרגישה אימא נוראית, אבל אין לה ברירה. "אני לא יכולה להתייחס אליו עכשיו. אני חייבת להתאושש".
"כן" איתמר מהנהן, וההסכמה שלו שוברת את ליבה עוד יותר. היא באמת אימא נוראית.
"אני אקח אותו לגינה. אבל את יכולה להישאר פה לבד?"
מאז שנכנסו הביתה רות לא יצאה מהמיטה, ונראה שגם מצב הרוח שלה ממשיך להתדרדר.
"תקרא לאימא שלך" היא מבריקה. "אתה ביחד איתי בקושי, אני לא מצליחה להתעודד ממך. אני חייבת לשמוע מישהו מבחוץ." ובשקט, לעצמה, היא ממשיכה - אולי היא תחזיר לי את השפיות...
***
ידיה של מרים חמות, ועיניה הבהירות, הרכות, מרושתות בקמטים זעירים שיוצרים על פניה ארשת חיוך תמידית.
"מותר לך לבכות, מותק", ידיה מלטפות את ידיה הקרות של רות, מנסות להזרים בהן כוח. "מותר לך גם לפחד. אבל עמוק עמוק בפנים את רוצה את החיים האלה. את רוצה להיות הצינור שיזכה להביא אותם לעולם".
"אני לא" לדמעות של רות אין סוף, "את יודעת מה זה לגדל שלושה תינוקות ביחד? פגיה כפול שלוש, טיטולים כפול שלוש, מטרנה כפול שלוש, גזים כפול שלוש, חוסר שינה כפול שלוש..." קולה נחנק. "ויהודה יהיה רק בן שנתיים וחצי כשהם יוולדו. אנחנו לא נשרוד את זה".
"אתם תשרדו. כי אלו הילדים שלכם. הם צריכים אתכם. ה' בחר בכם והוא ייתן לכם את הכוחות."
"אני רוצה לעשות הפלה." רות מושכת את ידיה, אבל עיניה נתלות במרים, מבקשות הבנה וחיבוק. "הרב יתיר לנו. אני בטוחה"
"אלו הילדים שלך" מילותיה של מרים זהירות, "בכוחך להחיות אותם, ובכוחך להחליט שלא..."
***
סקירה מוקדמת. ליבה של רות הולם בפראות. היא הולכת לראות את הילדים שלה בפעם הראשונה. היא לא מסוגלת. היא כן. היא לא.
"אני לא מסוגלת". היא נעצרת ליד מתקן מים קרים, ומביטה באיתמר בפנים חיוורות.
"את כן" קולו שקט, אבל הוא מותח את שפתיו לחיוך מעודד.
"אני לא רוצה לראות אותם. אני לא רוצה להאמין שזה אמיתי. אני לא רוצה להיקשר אליהם"
"אמרת את זה יותר מידי פעמים בחודשים האחרונים" אומר איתמר.
"ובגלל זה פספסנו את כל האולטרסאונדים" משלימה רות.
"עוד מעט הם יוולדו, ואז תהיי חייבת לראות אותם" ניצוץ של משובה רוקד בעיניו.
"הלך עלינו" היא ממלמלת, ומנסה להזדקף. "וזה לא כל כך עוד מעט. בוא ניכנס."
***
"שתי בנות ובן" המתמר מסתובב על בטנה של רות, משאיר אחריו שביל של ג'ל קר.
שתי בנות. ובן.
שמלות ורודות, סרטים קטנטנים, מכנסיים פצפונים.
רות נועצת עיניים במסך, מנסה להבין מי זה מי. יש שם שלושה, זה ברור. והם שלה. והם בתוכה.
הינה ראש, ורגל, ועוד רגל, ועוד ראש.
"שבו" הרופא מגיש לרות נייר אפור לנגב בו את הבטן, ומתיישב ליד השולחן, מבטו חמור מעט.
"כפי שאתם יודעים יש לכם שלושה עוברים" אומר הרופא, ורות מגלה בהפתעה שהלב שלה לא מתכווץ כמו שהיה קורה לה בכל פעם ששמעה את המילה שלוש על כל הטיותיה בחודשים האחרונים. "ובמקרה כזה אני ממליץ על דילול."
"דילול?" חוזרת רות בבלבול, ורואה איך שפתיו של איתמר מתהדקות.
"האישור שחיכית לו" הוא ממלמל לכיוונה.
האישור שהיא חיכתה לו. כן. היא יכולה לדלל. לשניים. לאחד. אפילו הרופא אומר.
"אנחנו לא מדללים" היא שומעת את עצמה אומרת, וידה נשלחת לבטנה כמו מאליה, מגוננת על הילדים ששטים להם שם בשלווה. "אלו הילדים שלנו, דוקטור, אנחנו רוצים אותם."
הם רוצים אותם?!?!
עיניה של רות מושפלות כמו מעצמן, מטיילות על הבטן התופחת, מלאת סימני המתיחה, משתהות על הרגליים הנפוחות מורידים ומבצקת.
כן. היא רוצה להיות הצינור של החיים האלה.
🫑