ומצאתי את עצמי מאטה את קצב הקריאה שלי פתאום. ממש השפיע עלי 
אחרי כמה ימים של צירים לא מסודרים שהולכים ובאים (נרגעו ביממה האחרונה)
קמתי היום בבוקר והרגשתי שמשהו פשוט נשפך ממני. התיישבתי במיטה ו- פלופ!
הנחתי שזה הפרשות מרובות (שמתוגברות בגלל האוטרגוסטן שאני נוטלת וגינלית)
במשך היום היו מעט טיפות על התחתון (סליחה על התיאור),
וגם הרגשה של משהו נוזל מדי פעם.
הבעיה היא שאני יודעת שיש לי גם דליפת שתן (זה קורה לי תמיד בסוף הריון), ואפילו אם אני טיפה מתאפקת לשירותים- כבר מתחילה להירטב...
ניסיתי להכניס אצבע לנרתיק (כן... אני יודעת שלא מומלץ...)
והיא הייתה לחה מהפרשות צמיגיות, לא ממש ראיתי מים.
מצד שני, טפטופים שנמשכים ולחות כל הזמן...
זה לא זיעה כי אני מהבוקר במזגן ק ר ח וממש לא חם לי.
בקיצור, דליפת שתן או ירידת מים? אני משתגעת מהספקות האלה.
אנחנו בימים מאד עמוסים (שמחה משפחתית) וממש לא יכולה לבזבז יום במיון נשים על דמיונות...
אני רוצה להגיע שם רק ללדת...
למישהו יש איזה כלל אצבע איך להבדיל בין דליפת שתן לירידת מים?
ריח של שתן- לא היהאיה2אף פעם לא ניסיתי להריח זרע ריח של שתן- לא היה לזה.
מצד שני- אני שותה הרבה, והשתן דליל
תיאור של ירידת מים
לדעתי כדאי להיבדק
)לגבי לנסות לעצור- גם דליפת שתן אני לא יכולה לעצור... זה ממש טיפטיפונת כל פעם, מרגישים רק אחרי....
טפטופים טפטופים שלא הייתי סגורה על עצמי
הגעתי אחרי איזה יום לבית חולים
צעקו עלי למה הגעתי רק עכשיו
אבל בדפים כתבו: חשד לירידת מים...
48 שעות אחרי, זירזו אותי, וילדתי.
עד היום אני לא יודעת מה זה באמת היה
למה רק אני בסרטים האלו כל הריון מחדש?
צירים לא צירים? ירידת מים או לא?
למה?
זה נראה כאילו כולם עוברות את התשיעי בקלילות (סתאאאאם.... בגניחות ורטינות)
ומגיעות ללדת כשיש להם סיבה טובה.
אני כנראה פרנואידית קצת.
(נראה לי גם בעלי מתחיל לחשוש שאי לא לגמרי שפויה)
מעכשיו אני מתנהגת לפי הכלל של הסבתות.
כשיהיו לך צירים אמיתיים- את תדעי.
ביי יקרות
תודה לכולם
אל תקחי כסעיף נפשי, את מתחילה תשיעי והלידה זה פשוט משהו לא נודע. הגיוני שיהיו לנו מלא מחשבות פחדים והתלבטויות...
ואל תחכי בהכרח לצירים, אצלי הלידה התחילה בירידת מים ורק לאחר 12 שעות התחילו צירים קטנים...
כן הייתי בודקת אם זה ירידת מים - לפי מה שקראתי גם אם יש ירידת מים קטנה זה לא אומר שישר את יולדת, פשוט צריך להזהר ולהיות במעקב (ונניח אסור ללכת לבריכה וכו') וכמובן שאם זה ירידת מים הרופאים כבר יגידו לך מה לעשות
(ולגבי הבדיקה שאומרים שלירידת מים יש ריח של זרע - לי אמרו לשים את זה בצד ואז להריח- אז תני לבעלך להריח הוא בטוח ידע ... )
אמהלהעברה את גיל 8 חודשים ואני לא יכולה לחסן אותה לרוטה
עד כמה זה נורא?
חיסנתי אותה רק בחיסון של גיל חודש וגיל חודשיים
מרגישה אמא מזניחה
שאם פספסנו אותו אז לא נוכל עוד לחסן אליו?
בגיל חודש מחסנים רק לצהבת
בכללי את החיסון של גיל חודשיים נתיי רק בגיל 4 חודשים
לחטוף קשה
לא מחוברת מחר
"כשרה" קולה של הבלנית מהדהד בין הקירות למים. היא מברכת אותה בישועה ובשורות טובות, כמו תמיד, ויוצאת. חגית עולה מן המים, מדרגה מדרגה. מדשדשת לכפכפים. מתעטפת במגבת. פונה חזרה לחדרון מס' 3, כמו תמיד. היא מתארגנת על החפצים שלה, אוספת את השמפו ומתאפרת בתנועות מהירות. אחרי שאת נשואה כמה שנים, הכל מתורגל. הגוף עובר למצב מקווה על אוטומט, היא חושבת. מבט קצר לראות שהשאירה את החדר נקי. ממלמלת תודה וערב טוב לדלפק והנה היא בחוץ, הרוח הקרירה מלטפת אותה.
במגרש החניה חגית מרימה מבט לשמיים שהחשיכו כבר, מחפשת כוכבים. זה הרגע שהיא הכי אוהבת, הנה עשיתי וי על הכל, המבצע הוכתר בהצלחה. אפשר לנשום ולחזור הביתה, לרועי, כמו תמיד. אבל לא היום, היא חושבת כשהיא נכנסת לאוטו וזורקת את השקית למושב האחורי. היום הוא חושב שזה מחר.
***
זה התחיל לפני שבוע, ביום של ההפסק רועי היה עסוק בעבודה וחזר נורא מאוחר, כשהיא כבר ישנה. למחרת בערב, יום שלישי, היא אמרה לו "אה, והצלחתי לעשות הפסק". "יופי" אורו עיניו "אז שלישי בערב, נכון?" כמו תמיד. ובדחף של הרגע היא ענתה "כן". והסתובבה מהר לכיור. הרווחתי יום, זכיתי בפיס היא חשבה. ולא הבינה מי זו האישה הזו שבאה אליה פתאום. משם כבר הכל התגלגל. חגית בדקה ותכננה והזמינה. חיה מעל הזמן. וארזה בקטנה. וטשטשה עקבות. עד שהגיע יום שני. בבוקר שלחה לציפי הודעה: היי ציפוש, היום בערב אני הולכת לתכנן עם גיסתי את המסיבת הפתעה לרועי, אמרתי לו שאהיה אצלך. חפי עלי. והוסיפה אימוג'י של נשיקות. איך בקלות יצא השקר הקטן. "משנים מפני השלום" עולה לה ציטוט מאיזה שיעור ששמעה פעם, והיא חושבת השלום של מי.
עכשיו היא משתלבת בנתיב המהיר לכיוון איילון. "הרצליה" קוראים למקום בסגנון רטרו-נוסטלגי יוקרתי תל אביבי שכזה. מה לה ולתל אביב. לא מכירה פה אף אחד. בגלל זה בחרה תל אביב. תוך כדי נהיגה היא מרגישה את הרפיון המוכר בכתפיים, העייפות-של-אחרי טבילה עם ניחוח הכלור הקל. היא עדיין יכולה לחזור. בעצם, היום זה מושלם. אמצע אוגוסט. הגדולה בסמינריון הדרכה. שני הקטנים נסעו לסבתא. התאומים בבית, אבל כל הזמן אצל חברים. יכלה לחזור במתינות הביתה. בשקט הנדיר במטבח היו עורכים להם את הטקסים שלהם. הקפה בשבילו, הגלידה שלה. ארוחת הערב רק שלהם. צוחקים, נפגשים. אבל היא בחרה תל אביב. והוא חושב שזה מחר.
***
בקבלה היא משלמת באשראי, הכל מהיר כי הזמינה מראש. היא מקבלת מפתח ועולה לקומה השנייה. דלת חדר 14 נפתחת לפניה באוושה רכה, איך חגית אוהבת את הרגע הזה שפותחים חדר מלון, הכל מסודר ונאה במקומו, הכל לכבודה. ואכן יש וילון רך ומנורה עם אהיל ופינת קפה קטנטנה. חגית סוגרת את הדלת, נועלת. בועה של מה זה? אושר? מתפוצצת לה בבטן. היא כאן לבדה. שקט. רק היא. מתחשק לה לקפוץ על המיטות כמו ילדה בת שש.
השעה רק שמונה, היא יכולה לצאת. להסתובב. לשתות. לראות סרטים בפלזמה הצמודה אל הקיר. אבל התשישות בכתפיים התפשטה לכל הגוף. חגית חולצת נעליים, מסיטה את כיסוי המיטה ונשכבת על המצעים הנקיים, המתוחים. היא לוקחת את הנייד וכותבת לבעלה "רועיק. אני ישנה הלילה אצל ציפי. צריכה קצת זמן לעצמי". פחדנית, היא חושבת בטרם נרדמת. יכלת לכתוב בפשטות "רועיק, ברחתי". מעניין מה הוא חושב.
***
בשתיים בלילה היא מתיישבת במיטה בבת אחת. זהו, השינה הלכה. פותחת חלון לאוויר לא מוכר, שקט בחוץ. חגית ממלאה בקומקום הקטן מים מכיור האמבטיה. מכינה לה קפה שחור ומתיישבת בכורסא ליד השולחן הזעיר. בוחשת בכפית הפלסטיק. בודקת את הנייד. הוא קרא את ההודעה בעשר. לא הגיב.
בדרך כלל אני לא בחורה שבורחת, חגית מספרת לשטיח. הסיטואציה הזו לא מלמדת עלי. פעם, לפני שנים היה בחור עם קול חזק וצחוק נעים. עם ידיים חזקות. חגית הכירה אותו בעבודה והם היו רק חברים. חגית שמרה על עצמה באותם הימים, היא באה מבית טוב וידעה מה טוב. ובכל זאת. הבחור היה נפש חופשייה. הרבה ימים הם היו רק חברים ויצאו לבלות ויצאו לטייל ושתו ופגשו חברים אחרים. היה להם משהו מיוחד שלא מדברים עליו, רק מרגישים ומביטים בעיניים. במשך חצי שנה היא ריחפה מעל הזמן. הוא לימד אותה לנגן והיא לימדה אותו לצלם. חגית ידעה שלבחור הזה קוראים פיטר פן, שהיא לא באמת מאמינה בפיות. הלב שלה נשבר לאט, סדק סדק עד שיום אחד היא אמרה לבחור שזהו.
חגית ברחה. היא נרשמה לתכנית התנדבות ונרשמה ללימודים במכללה ונרשמה לכל דבר שריח של מסגרת נדף ממנו. היא הצטיינה. היא התחזקה. היא הכירה את ציפי והן הפכו לחברות הכי טובות. שנה אחרי שקיבלה את התואר הכירו לה את רועי וזה היה נהדר. יום אחד בבוקר מול הים היא פתחה את הלב וסיפרה לו שהיה פעם בחור. שהייתה פעם אחרת. רועי הקשיב ושאל אם היא מתחרטת. "זה היה לי קשה לעזוב" היא ענתה לו "אבל אני לא מתחרטת לרגע". רועי הסתכל לה בעיניים במבט הלא נבהל שלו. הוא אמר לה שהיא הרבה יותר חזקה ממה שהיא חושבת. חגית אהבה אותו. הם התחתנו ומאז היא מאושרת. עד עצם היום הזה, היא חושבת.
***
בחדר המלון הקטן, זיכרונות מסתחררים, דחוסים. חגית הודפת את זיכרונות הלידות. ימי הנישואין הראשונים. היום הראשון שלה בכיתה א'. היום הראשון של התאומים. היא לוקחת את המפתח ויוצאת מהחדר, מחפשת אוויר. רצית זמן לעצמך, היא חושבת באירוניה. הנה לך. בחוץ יש מסדרון משעמם, מעלית. דלת שעליה כתוב מדרגות חירום. חירום זה אני חושבת חגית ודוחפת אותה. היא עולה, מדרגה מדרגה.
למעלה יש אבק ודודי שמש ומעקה. יש גגות בניינים, ושמיים של רגע לפני זריחה. "דוד" צועקת חגית כי זה השם של הבחור עם הידיים החזקות. "איפה היית? למה לא קראת לי לחזור?" הדמעות סוף סוף שוטפות אותה "למה נתת לי ללכת לאיבוד?" לבד. לבד. גם בעיר שאף פעם לא ישנה, גם על גג מלון רטרו נוסטלגי. תמיד הלב שלה לבד, היא צועקת לרוח והדמעות נקוות.
***
בחדר המלון האור ממלא את החדר.
חגית מחייגת, הוא עונה מיד ושניהם שותקים קצת.
"רועי". היא אומרת. "עכשיו כבר מחר. בוא"
הייתי מרותקת לגמרי!!!
לא הבנתי מה קורה...
או שהעדפתי לא להבין?
תודה לכל אחת ואחת שקראה. תודה למי שטרחה והגיבה.
כמה זה מרגש כשהמילים שלי נוגעות.
אני שמחה בכל תגובה, תודה @פליונקה על הפירוט והכנות, לא תמיד מועבר המסר שאליו התכוונתי, אבל מרגע שסיפור מתפרסם הוא בעצם של הקוראים...
ועוד משהו: את הסיפור הזה אני מקדישה לכל הנשים הגיבורות והאמיצות, כאן ובעולם האמיתי.
כמה כוח צריך כדי לעלות, כל פעם מחדש, מהמים.
בכל זאת, כל אחת והחוויה שלה מול הטקסט...
אבל בסוף החלטתי לכתוב קצת הסבר, מנקודת מבטי.
מי שזה הורס לה את החוייה שתתעלם
מתייגת כאן ניקים שביקשו הסבר : @פליונקה @אביול @אמא ל6. @שירה_11
ושוב תודה לכולן!
בסיפור הזה יש כמה רבדים, או שאלות שהוא מעלה.
רובד אחד, המיוצג על ידי הבחור מפעם- הוא המתח בין הראוי, רצוי, מתוכנן, ה"כמו שצריך" בחיים – לבין המקום הספונטני, הלא ברור, הזורם, אפילו החלום, אם תרצו. חגית עשתה בחירה, היא בחרה להכנס למסגרת, היא בנתה לעצמה חיים (ואולי כל אחד שרוצה להתבגר צריך לוותר על הזרימה הזו ולהתייצב, לפחות במידה מסוימת). חגית מגלה שהמקום הזורם, החולם אף פעם לא נרדם לגמרי. הוא נמצא שם מתחת לכל הבחירות שהיא עשתה. ולמרות שהחיים שלה נהדרים והכל בסדר- משהו בה דורש לפגוש את השאלות שנשארו פתוחות. את הכמיהה. את הקסם שדוד מייצג. ואת הפגיעות והחולשה שהיא השאירה עמוק בפנים.
החולשה הזו, המפגש הזה קשור לרובד הנוסף שאכתוב עליו.
הרובד השני הוא התהליך שהמקווה מייצג, או ביכולתו לייצג.
בימי הנידה כל אחת מאיתנו נוגעת בכאב שלה, בחלק המדמם והפועם המודחק בכל שאר הזמן. יש נפרדות שמזמינה אותנו להיפגש עם האני. תהליך הפרידה, ההיטהרות והחזרה למרחב הזוגי יכול ליצור תהליך בנפש. חגית הגיעה למקום שהשאלות הלא פתורות, החלומות או סתם השגרה המתמשכת יצרו בתוכה לחץ, או רעש. היא לא יודעת למה, אבל ההיפרדות בחודש הזה דוחפת אותה ליסוע למרחב אחר, שקט. סודי אפילו. רועי "חושב שזה מחר" אבל חגית תקועה בעבר. היא לא יכולה להמשיך. במהלך הלילה של הסיפור היא פוגשת את הקולות שבתוכה, משוחחת עם עצמה , וגם צועקת את הפגיעות שהייתה מתחת להכל.
ומהמקום הזה, היא יכולה לחזור לביחד, לאיש שהיא בחרה, לחיים שלה. בסוף הסיפור היא עושה בחירה ושוברת את הסוד: במקום ליסוע הביתה ולהעמיד פנים שינה אצל חברתה, היא מתקשרת לרועי ומזמינה אותו למרחב הסודי שלה, למלון. עכשיו היא עברה את הגשר, הניחה לעבר. עכשיו כבר מחר.
אני שמחה שנגעתי בך.
רק כדי לא להעמיס נמנעת מלענות לכל אחת.
אני מרגישה שעברתי תהליך עם הסיפור הזה, כשהתחלתי לחשוב עליו -משהו בראש ובלב ובנפש
ואחר כך כשכתבתי ממש
וחזרתי וחידדתי ודייקתי.
מרגש שהתהליך הצליח לעבור את השורות
ולעורר הזדהות גם אצל נשים אחרות.
מעריכה מאוד את התגובות והפידבקים!
זה מחזק לכתוב עוד (וגם לפרסם...)
ציפיפיציהייתי בודקת בטא עוד יומיים נגיד
^כיסופים^ממליצה לך לבדוק בטא
הבנתי מבנות פה שאין מה לבדוק לפני שבוע 7
כי לא תמיד רואים דופק לפניי.. בהצלחה יקרה
הכי טוב ללכת בשבוע 8 ולבדוק
הם לא קלים
לא סתם אומרים "אין שמחה כהתרת הספיקות"
ממש במילים האלה
אחרי שבועיים ראינו דופק ב"ה!
ועכשיו הוא פה משתולל לידי😍
גם לי היה ככה, ראו בדיוק בשבוע הזה 5+6 התחלה של דופק ובשבוע 7 הלכתי והיה ממש ברור תודה להשם
חוץ מזה
בי"ס שדה כפר עציון
גבעת וושינגטון
אנ"א בית שאן
זה מה שזכור לי כרגע
עשה לי אוירה נוסטלגית כזאת, והיה ממש נקי אז לי אישית לא הפריע היושן
50-60 איש. מה שכן, בד"כ היו שם עוד קבוצות במקביל אבל ממש לא הפריע
(יש יעודיים) ובגד גוף. ארוך אם יש מזגן קר מידי במעון או קצר לקירור סביר
ליאנייגם לי לפעמים לא מצליחה עד היום השמיני-שביעי, וכל יום מנסה.... זה מעצבן ממש...
אולי שבעלך ילמד קצת הלכות ? זה לא מסובך, הם לומדים יותר לעומק ויודעים להבין מתי אוסר מתי לא ואיזה סוג דימום אוסר ואיזה לא....
(צריך לחפש רב מומחה שמחפש להתיר -כמובן במידה ואכן יש היתר - ולא אוסר סתם כי יש לו חוסר ידע...כי לאסור זה הכי קל ליתר בטחון...)
ולגבי קיצור וסת - תנסי מה עוזר לך - יש שיטות שמתאימות לנשים מסוימות - אולי מיץ לימון או מים, וכל מיני רעיונות כאלו ואחרים, אולי יש כאלו שעוזרים לנשים מסוימות ויש כאלו שלא... צריך פשוט לנסות ולראות מה עוזר לך ומה לא...
\
וברור שמותר לך לבקש הסבר, הכי לגיטימי להבין את ההלכה, מתי כן ומתי לא... אחרי כמה שנים ששואלים רב שאלות כבר הבעל קולט את העקרון, או שבעלך ילמד יותר לעומק את ההלכות האלו או ילך לשעורים בנושא הזה, יכול לעזור לכם מאוד
ובטוח שלפספס ביוץ מבאס, האם יש דברים שעוזרים לזה? לא מבינה בזה, ככל הנראה מעולם לא היה לי ביוץ מוקדם כך שאין לי ידע בנושא הזה... אולי אחרות יכולות לתרום לך מנסיונן או חפשי פה ... אולי נפתחו שרשורים בעבר בנושא....
בהצלחה וחיבוק ענק : )
על המוך
קודם כל כדאי להשתמש בכל הבדיקות בבדים עדינים ורכים ולא בקשיחים (סריג גמיש כתוב על זה)
אבל מצטרפת לאלו שאמרו לשאול
סתם מעניין אותי זה כואב ממש? או לא נוח?
גם אצלי זה משהו שדי מגביל ולא נוח אבל לא כאב אלא אי נוחות מסוימת
עד כמה זה נורא מול הגננות?
פעם מישהי אמרה לי שאמא צריכה לפחות פעם פעמיים בשבוע להגיע לגן אחרת הילד שלה לא נחשב
משפט נורא
עד כמה נכון?
חוששת מאוד
כי סוף שנה האחרונה יצאתי עם תחושה ממש קשה לגבי זה ואכן אני כמעט לא מגיעה לקחת כי אני בלי רכב והמעון "הנבחר" בחור רציני וקשה לי ממש להגיע לשם
אני מגיעה בערך פעם בחודש ביום שישי והכל בסדר. מרגישה אמא מצויינת גם בלי שהמטפלת תפגוש אותי כל יום.
שאר השבוע עובדת ובעלי מביא ומוציא.
*אם יש חופש אני כן משתדלת להגיע. כמובן לא תמיד אבל כשמסתדר- כן. מפתיעה יותר מוקדם ובודקת מה המצב.
גם טלפונית לא מדברות?
יצא מצב שבקושי דיברתי גם טלפונית
התקשרתי לסכם איתה לגבי יומולדת לילד- מה לקנות, איזה יום וכו'..
כל השאר היא כותבת הודעות בדף קשר בתיקייה ביום שישי- נגיד אם יש חופש ביום מסוין או גומרים מוקדם או להביא משהו מסויים וכו'..
אכלתי סרט
והלקאתי את עצמי
אז סתם נפלתי על גן שמתייחסים מגעיל להורים
אז אני ממש רגע לפני לידה והופיעו לי השבוע כאבים מטורפים בצד ימין. אני חצי צולעת שלא לומר ממש צולעת. הלכתי למטפל שאמר שמתרשם שזו דלקת כפי הנראה... מישהי חוותה דבר כזה? יודעות אם יש טיפול שיכול להקל או שאין מה לעשות עד הלידה?
תודה מראש, אשמח מניסיון בלבד וכמובן שאני גם פונה לרופאה שלי במקביל
הרבה פעמים פטריה... וזה גומר אותי. אוף.
הייתי אצל אוסטיאופת ממש בכיר ומקצועי ועשה לי בדיקה ממש מקיפה של השלד והשרירים והאזור... כשהתייעצתי עם האחיות במרכז בריאות האישה הן דוקא אמרו שטוב שהלכתי אליו כי הם הכי מבינים בזה.. כן, כמובן שאתיייעץ גם עם רופא... למרות שאני כבר בסוף ממש...
בהליכה.. אולי באמת אבקש אנטיביוטיקה וזהו ואתפלל שלא יתפתח כלום מעבר. כבר פעם שלישישץ בהריום הזה שצריכה אנטיביוטיקה בגל חיידק/ או כאבים אחרים. מבעס אותי על העובר הקטן הזה שעוברות דרכו תרופות 
