מחר
"כשרה" קולה של הבלנית מהדהד בין הקירות למים. היא מברכת אותה בישועה ובשורות טובות, כמו תמיד, ויוצאת. חגית עולה מן המים, מדרגה מדרגה. מדשדשת לכפכפים. מתעטפת במגבת. פונה חזרה לחדרון מס' 3, כמו תמיד. היא מתארגנת על החפצים שלה, אוספת את השמפו ומתאפרת בתנועות מהירות. אחרי שאת נשואה כמה שנים, הכל מתורגל. הגוף עובר למצב מקווה על אוטומט, היא חושבת. מבט קצר לראות שהשאירה את החדר נקי. ממלמלת תודה וערב טוב לדלפק והנה היא בחוץ, הרוח הקרירה מלטפת אותה.
במגרש החניה חגית מרימה מבט לשמיים שהחשיכו כבר, מחפשת כוכבים. זה הרגע שהיא הכי אוהבת, הנה עשיתי וי על הכל, המבצע הוכתר בהצלחה. אפשר לנשום ולחזור הביתה, לרועי, כמו תמיד. אבל לא היום, היא חושבת כשהיא נכנסת לאוטו וזורקת את השקית למושב האחורי. היום הוא חושב שזה מחר.
***
זה התחיל לפני שבוע, ביום של ההפסק רועי היה עסוק בעבודה וחזר נורא מאוחר, כשהיא כבר ישנה. למחרת בערב, יום שלישי, היא אמרה לו "אה, והצלחתי לעשות הפסק". "יופי" אורו עיניו "אז שלישי בערב, נכון?" כמו תמיד. ובדחף של הרגע היא ענתה "כן". והסתובבה מהר לכיור. הרווחתי יום, זכיתי בפיס היא חשבה. ולא הבינה מי זו האישה הזו שבאה אליה פתאום. משם כבר הכל התגלגל. חגית בדקה ותכננה והזמינה. חיה מעל הזמן. וארזה בקטנה. וטשטשה עקבות. עד שהגיע יום שני. בבוקר שלחה לציפי הודעה: היי ציפוש, היום בערב אני הולכת לתכנן עם גיסתי את המסיבת הפתעה לרועי, אמרתי לו שאהיה אצלך. חפי עלי. והוסיפה אימוג'י של נשיקות. איך בקלות יצא השקר הקטן. "משנים מפני השלום" עולה לה ציטוט מאיזה שיעור ששמעה פעם, והיא חושבת השלום של מי.
עכשיו היא משתלבת בנתיב המהיר לכיוון איילון. "הרצליה" קוראים למקום בסגנון רטרו-נוסטלגי יוקרתי תל אביבי שכזה. מה לה ולתל אביב. לא מכירה פה אף אחד. בגלל זה בחרה תל אביב. תוך כדי נהיגה היא מרגישה את הרפיון המוכר בכתפיים, העייפות-של-אחרי טבילה עם ניחוח הכלור הקל. היא עדיין יכולה לחזור. בעצם, היום זה מושלם. אמצע אוגוסט. הגדולה בסמינריון הדרכה. שני הקטנים נסעו לסבתא. התאומים בבית, אבל כל הזמן אצל חברים. יכלה לחזור במתינות הביתה. בשקט הנדיר במטבח היו עורכים להם את הטקסים שלהם. הקפה בשבילו, הגלידה שלה. ארוחת הערב רק שלהם. צוחקים, נפגשים. אבל היא בחרה תל אביב. והוא חושב שזה מחר.
***
בקבלה היא משלמת באשראי, הכל מהיר כי הזמינה מראש. היא מקבלת מפתח ועולה לקומה השנייה. דלת חדר 14 נפתחת לפניה באוושה רכה, איך חגית אוהבת את הרגע הזה שפותחים חדר מלון, הכל מסודר ונאה במקומו, הכל לכבודה. ואכן יש וילון רך ומנורה עם אהיל ופינת קפה קטנטנה. חגית סוגרת את הדלת, נועלת. בועה של מה זה? אושר? מתפוצצת לה בבטן. היא כאן לבדה. שקט. רק היא. מתחשק לה לקפוץ על המיטות כמו ילדה בת שש.
השעה רק שמונה, היא יכולה לצאת. להסתובב. לשתות. לראות סרטים בפלזמה הצמודה אל הקיר. אבל התשישות בכתפיים התפשטה לכל הגוף. חגית חולצת נעליים, מסיטה את כיסוי המיטה ונשכבת על המצעים הנקיים, המתוחים. היא לוקחת את הנייד וכותבת לבעלה "רועיק. אני ישנה הלילה אצל ציפי. צריכה קצת זמן לעצמי". פחדנית, היא חושבת בטרם נרדמת. יכלת לכתוב בפשטות "רועיק, ברחתי". מעניין מה הוא חושב.
***
בשתיים בלילה היא מתיישבת במיטה בבת אחת. זהו, השינה הלכה. פותחת חלון לאוויר לא מוכר, שקט בחוץ. חגית ממלאה בקומקום הקטן מים מכיור האמבטיה. מכינה לה קפה שחור ומתיישבת בכורסא ליד השולחן הזעיר. בוחשת בכפית הפלסטיק. בודקת את הנייד. הוא קרא את ההודעה בעשר. לא הגיב.
בדרך כלל אני לא בחורה שבורחת, חגית מספרת לשטיח. הסיטואציה הזו לא מלמדת עלי. פעם, לפני שנים היה בחור עם קול חזק וצחוק נעים. עם ידיים חזקות. חגית הכירה אותו בעבודה והם היו רק חברים. חגית שמרה על עצמה באותם הימים, היא באה מבית טוב וידעה מה טוב. ובכל זאת. הבחור היה נפש חופשייה. הרבה ימים הם היו רק חברים ויצאו לבלות ויצאו לטייל ושתו ופגשו חברים אחרים. היה להם משהו מיוחד שלא מדברים עליו, רק מרגישים ומביטים בעיניים. במשך חצי שנה היא ריחפה מעל הזמן. הוא לימד אותה לנגן והיא לימדה אותו לצלם. חגית ידעה שלבחור הזה קוראים פיטר פן, שהיא לא באמת מאמינה בפיות. הלב שלה נשבר לאט, סדק סדק עד שיום אחד היא אמרה לבחור שזהו.
חגית ברחה. היא נרשמה לתכנית התנדבות ונרשמה ללימודים במכללה ונרשמה לכל דבר שריח של מסגרת נדף ממנו. היא הצטיינה. היא התחזקה. היא הכירה את ציפי והן הפכו לחברות הכי טובות. שנה אחרי שקיבלה את התואר הכירו לה את רועי וזה היה נהדר. יום אחד בבוקר מול הים היא פתחה את הלב וסיפרה לו שהיה פעם בחור. שהייתה פעם אחרת. רועי הקשיב ושאל אם היא מתחרטת. "זה היה לי קשה לעזוב" היא ענתה לו "אבל אני לא מתחרטת לרגע". רועי הסתכל לה בעיניים במבט הלא נבהל שלו. הוא אמר לה שהיא הרבה יותר חזקה ממה שהיא חושבת. חגית אהבה אותו. הם התחתנו ומאז היא מאושרת. עד עצם היום הזה, היא חושבת.
***
בחדר המלון הקטן, זיכרונות מסתחררים, דחוסים. חגית הודפת את זיכרונות הלידות. ימי הנישואין הראשונים. היום הראשון שלה בכיתה א'. היום הראשון של התאומים. היא לוקחת את המפתח ויוצאת מהחדר, מחפשת אוויר. רצית זמן לעצמך, היא חושבת באירוניה. הנה לך. בחוץ יש מסדרון משעמם, מעלית. דלת שעליה כתוב מדרגות חירום. חירום זה אני חושבת חגית ודוחפת אותה. היא עולה, מדרגה מדרגה.
למעלה יש אבק ודודי שמש ומעקה. יש גגות בניינים, ושמיים של רגע לפני זריחה. "דוד" צועקת חגית כי זה השם של הבחור עם הידיים החזקות. "איפה היית? למה לא קראת לי לחזור?" הדמעות סוף סוף שוטפות אותה "למה נתת לי ללכת לאיבוד?" לבד. לבד. גם בעיר שאף פעם לא ישנה, גם על גג מלון רטרו נוסטלגי. תמיד הלב שלה לבד, היא צועקת לרוח והדמעות נקוות.
***
בחדר המלון האור ממלא את החדר.
חגית מחייגת, הוא עונה מיד ושניהם שותקים קצת.
"רועי". היא אומרת. "עכשיו כבר מחר. בוא"
