פורום הריון ולידה (עמוד 1356)

מתניידים הרבה בתחבורה ציבורית, חשובה הקלות- במשקל ובקיפול, הקומפקטיות...

ואם כבר- מה עושים בנסיעות בתחבצ, יש דרך בלי סלקל? איך אפשר לנסוע עם תינוק ולהיות תקועה אחכ גם עם העגלה וגם עם הסלקל?

1. אני רוצה לאחר את המחזור הבא הבא שלי, לא את הקרוב את זה שאחריו. (יש לנו אירוע ואני צריכה לקבל ממש סמוך אליו ומעדיפה להמנע מזה)
מתי מתחילים לקחת את הגלולות? צריך לפגוש רופא נשים או שאפשר לבקש מרשם מרופא משפחה באפליקציה?

2. אני רוצה להסיר את ההתקן בקרוב ממש אבל עדיין אין לי 3 חודשים שאני עם חומצה פולית (פרנטל)
הצורך הוא בשביל התפתחות העובר או בשבילי בזמן ההריון?
אם בזמן הוצאת ההתקן אני לוקחת חודשים +- זה משמעותי?

אני לא יודעת מה איתי.


אני עצבנית
ולא מצליחה להירגע!



וזה כל-כך קשה לי
הלוואי שהיה לי משהו שירגיע

היי יקרות,
הייתי בהשתרשות כאן במשך שבועיים לגבי עדכון הריון כי הכל היה יותר מאוחר מבחינת שק חלמון ועובר... אבל בגלל שאני בסטרס ממש אז אני פותחת שרשור חדש.

היום עשיתי בדיקת אולטרסאונד והדופק היה איטי והעובר קטן בשבוע..
קראתי מהרבה בנות שאצלן זה הסתיים בהפלה ואני ממש בחרדה.. מאז שיצאתי מהבדיקה אני פשוט לא מפסיקה לבכות ולא מבינה איך בכלל ללכת לעבודה מחר.
כרגע קבענו לעוד שבוע אולטרסאונד... הרופא אמר שאם יהיה דופק מהיר יותר אז לא אכפת לו מהגודל אבל בשלב כזה ציפה שיהיה מהיר .. ואם העובר לא יתפתח תוך שבועיים יפסק הדופק לבד וכרגע גל עוד יש דופק לא מדברים על הפסקת הריון.

בנות, תעזרו לי אם אתן מכירות מקרים דומים, אני לא יודעת איך להתנהל מעכשיו, אני מרגישה באבל נוראי

השלייה הופכת לשליית פתח?
אני עכשיו בשבוע 19. עד עכשיו הייתה לי המטומה והייתי בשמירה ועכשיו היא כבר בה ממש קטנה ונספגת. בשבת התחילו לי פתאום דימומים עם דם טרי שממשיכים עד עכשיו, היום הייתי בבדיקה אצל הרופאה והיא בדקה וגינלית ואמרה שהשלייה מכסה את כל הפתח ומשם הדימומים. עד עכשיו בסקירה והבדיקות לא אמרו לי כלום על השלייה! והסקירה הייתה כמעט כולה וגינלית..אני בכלל הבנתי שהשלייה קדמית.. זה הגיוני שהיא פתאום יורדת??
אוף עד שחשבתי שאני הולכת לסיים עם ההמטומה והשמירה הסיוטית הזאת הגיע זה 🤦‍♀️

אני מרגישה שאני נגמרת

חברה ביקשה שאשאל פה:
יש לה בת בכורה בת שנה ו10 חודשים, היא איתה בבית ולא במסגרת. והיא לא ממש יודעת אם הילדה מתפתחת כמו שצריך. יש לה כמה חששות.. בביקור האחרון בטיפת חלב אמרו שהכל תקין אבל בכלל לא בדקו את הילדה.. רק שאלו את האמא שאלות כלליות - אם היא הולכת וכו׳..
הדאגות שלה הן -
1. הילדה מדברת הרבה ג׳יבריש כזה.. מלמולים אבל ממש עם כל ההברות. היא מבינה הכל, אבל לא אומרת יותר ממילה אחת, והמילים שאומרת לא ברורות לגמרי. נגיד ״חלב״ היא תגיד ״חאב״ וכו׳.
מצופה בגיל הזה כבר לחבר שתי מילים או יותר? היא אמורה כבר ממש להגיד מילים ברורות?
2. הילדה יכולה לפעמים שעות שלמות לא להגיד מילה, כלום. שמה מוצץ בפה ולא עונה. אם שואלים אותה משהו היא עושה תנועות עם הידיים נגיד או עם הראש, או צליל, אבל לא מדברת.
3. היא מרגישה שלילדה אין פחד בכלל בכלל. אם היא הולכת איתה לסופר - הילדה יכולה פשוט לרוץ רחוק ממנה ולא להסתכל אחורה בכלל, בלי שאכפת לה שאמא לא לידה או איפה אמא. זה נשמע לכן תקין?
יש עוד קצת דברים קטנים.. מה שהעלה בחברה שלי את החשש זה זה שהיא נפגשה עם קבוצת אמהות עם ילדים באותו גיל בדיוק כמו הבת שלה, ושמה לב שההתנהגות של הבת שלה שונה מהילדים האחרים ושהילדים האחרים ממש דיברו ברור.

מה אומרות? נשמע לכן תקין לגיל הזה?
תודה!

בן שנה ושמונה חודשים.
זה אומר שהוא לא חוזר למעון לפחות לשבוע הקרוב...
וצריך להרים אותו כל הזמן, והוא ממש כבד.

מישהי התנסתה עם גבס בגילאים כאלו ויכולה לחלוק טיפים מניסיונה?
הגבס הוא על כח הרגל, הוא לא יכול ללכת ולהתיישב

אתם מביאות ארוחת בוקר לפני ששולחות למטפלת/מעון ?

בכללי אשמח לרעיונות לארוחת בוקר לגיל הזה .קצת מסתבכת עם הרעיונות לארוחת בוקר.הילדה לא אוהבת ביצה וגם פחות מתחברת למרקם גרבר טחון .אין לי רעיון מה לתת לה

למישהי יש המלצות לרופא בכללית באזור ירושלים/כפר סבא/פתח תקווה?
אפשר גם שרפ

הבנתי מכן שלסקירה מומלץ רופא טוב,

 

אשמח להמלצות של רופאים באיזור המרכז לסקירה מוקדמת,

הריון בסיכון עקב הפרעת קרישיות.

 

או שבכלל כדאי ללכת לפרטי??

אשמח לשמוע את דעתכן בנושא תעזרו לי מאווודדד!!

מברכים אותי שאזכה ואני עונה אמן; מחייכת ונושמת את הברכה עמוק בתוכי.

הלחיים התופחות מגלות את סודי, הפנים הבורקות מגלות את שֶׁאוֹצֵר הַפְּנִים.

תודה אלוקים! אבי אב הרחמים, על שהעטרת על רחמי חיים,

אנא, עזור לי לנהוג ברוגע למרות ההורמונים הגואים, ולהישאר שפויה בין הפחדים.

ואנא, פקוד את כל אחיותיי; פקוד אותנו, את כנסת ישראל כולה, בשנה טובה ומתוקה! ושאינו בחיקך לציון ברינה.

שלום לכולן..
בגדול אני חסרת תיאבון
שום מאכל לא מגרה אותי
אני אחת שאוהבת לאכול במסעדות וכל כך מפחידה אותי המחשיבה שלא אוכל לאכול עוד לעולם
אוכל דוחה אותי
בחילות ברוב היום...
זה לא עלול לפגוע בהתפתחות של העובר???

מתה לאכול אבל לא מסוגלת

הקשר בין היכולת להאט והיופי.

איך את מדמיינת אישה יפה? אני מדמיינת אותה קצת איטית, רפויה, שמחה עם עיניים בורקות, שהולכת או רוקדת בקצב שלה עם שמלה מבד קליל ונח, חיה לפי :"הקצב שהטבע הנשי מכתיב לה".
ההיפך מאישה לחוצה, עצבנית, מרירה,ממהרת, מנסה להספיק, חיה במרתון, מזניחה את הצרכים שלה.

בעיני להאט, לעשות דברים בנחת, בקצב שלך עושה ממש טוב לאישה. זה ממש משפיע על הבריאות הגופנית והנפשית שלה, עוזר לפריון שלה, עוזר לה במערכות יחסים. לעומת זאת, הלחץ הרסני בשבילה. זה לא אומר לא להיות זריזה או להיות עצלנית. אפשר להיות מאוד יעילה, אבל עדיין, בנחת.
גבר לעומת זאת טוב שיהיה קשוח עם עצמו, בעל משמעת ברזל ורק ככה יצליח .מאמץ יתר גופני רק בונה אותו ועושה אתו יותר חזק.
וזה ההבדל המהותי בין גבר לאישה.
זה ממש שוני בטבע שלנו.
אישה מתעייפת מהר יותר, צריכה יותר הפסקות, הגוף הנשי יותר עדין והיא צריכה להיות קשובה אליו ולא להגיע למאמץ יתר.
אם גבר יכולה לאכול רק 3 ארוחות ביום ולהיות שבע, אישה חייבת גם את הנשנושים שלה בשביל הנשמה. ומותר לה, כי זאת הדרך שלה להתמלא באנרגיה. (ואם זה לא יהיה בערב גם לא תשמין)

בפוסט קודם דיברתי על 3 דרכים לחידוש ובריאות הגוף, שהם: צום, מדיטציה וריצה/ הליכה.
וזה נכון גם לגבר וגם לאישה.
ההבדל שהאישה צריכה לעשות הכל לא בקיצוניות.
שתרוץ בקצב שלה ובכיף,
שתצום מדי פעם, אבל תקשיב לגוף,
שתקום מוקדם, אבל גם יהיו לה ימים של התפנקות.

♡עצירות קטנות בחיי היום יום.
גם אם את עובדת בחוץ את יכולה לייצר לעצמך את האי של רוגע בשגרה. ככה אני הייתי עושה כשעבדתי. הייתי קמה בבוקר לפני כולם, יושבת עם עצמי. או לפני עבודה יוצאת בכוונה יותר מוקדם קונה לעצמי הפוך ויושבת קצת לסדר את הראש, יוצאת להליכה בערב וכו'...ובכלל להאט בחיים, למרות הקצב המטורף של החיים,ללכת יותר לאט, להתבונן יותר בטבע.
להתייחס לעבודה יותר בקלילות. מרגישה שחייבת אוויר? לקחת חופש.

♡דווקא בזמן שאת מרגישה את הצורך לרוץ ויש עלייך ים מטלות זה הזמן להאט.
מה אפשר לעשות בזמן הזה?
לרשום על הנייר את כל המטלות ולהוציא אותן מהראש.
שהייה בטבע, מקלחת, שיחה עם חברה תמיד עושים טוב ועוזרים לחשב מסלול מחדש.

ומה עוזר לך להאט בקצב המטורף של החיים?

באהבה, מרים.

אחרי כמה ימים של צירים לא מסודרים שהולכים ובאים (נרגעו ביממה האחרונה)

 

קמתי היום בבוקר והרגשתי שמשהו פשוט נשפך ממני. התיישבתי במיטה ו- פלופ!

הנחתי שזה הפרשות מרובות (שמתוגברות בגלל האוטרגוסטן שאני נוטלת וגינלית)

במשך היום היו מעט טיפות על התחתון (סליחה על התיאור),

וגם הרגשה של משהו נוזל מדי פעם.

 

הבעיה היא שאני יודעת שיש לי גם דליפת שתן (זה קורה לי תמיד בסוף הריון), ואפילו אם אני טיפה מתאפקת לשירותים- כבר מתחילה להירטב...

 

ניסיתי להכניס אצבע לנרתיק (כן... אני יודעת שלא מומלץ...)

והיא הייתה לחה מהפרשות צמיגיות, לא ממש ראיתי מים.

מצד שני, טפטופים שנמשכים ולחות כל הזמן...

 

זה לא זיעה כי אני מהבוקר במזגן ק ר ח וממש לא חם לי.

 

בקיצור, דליפת שתן או ירידת מים? אני משתגעת מהספקות האלה.

 

אנחנו בימים מאד עמוסים (שמחה משפחתית) וממש לא יכולה לבזבז יום במיון נשים על דמיונות...

אני רוצה להגיע שם רק ללדת...

 

למישהו יש איזה כלל אצבע איך להבדיל בין דליפת שתן לירידת מים?

המתוקה שלי בת שנה וחצי משלשלת הרבה מאז שהפסקתי ל ניק אותה בגיל שישה חודשים כי גיליתי שאני בהריון.. מאז שהתחילה עם פורמולה( פורמולה מיוחדת לילדים עם בטן רגישה( כל קצת זמן שלשולים... יציאות רכות..
השאלה שלי אליכן זה.. לאיזה רופא אני אמורה ללכת כדי לעלות על מקור הבעיה... רופא רגיל עשה כמה וכמה בדיקות ואומר שזה וירוסים אבל אני מרגישה שזה יותר מזה... ותוהה מה אמורה לעשות

מעניין אם אתן זוכרות אותי
מה שלומכן ותיקות הפורום????

עברה את גיל 8 חודשים ואני לא יכולה לחסן אותה לרוטה

עד כמה זה נורא?

חיסנתי אותה רק בחיסון של גיל חודש וגיל חודשיים

מרגישה אמא מזניחה

מחר

 

"כשרה" קולה של הבלנית מהדהד בין הקירות למים. היא מברכת אותה בישועה ובשורות טובות, כמו תמיד, ויוצאת. חגית עולה מן המים, מדרגה מדרגה. מדשדשת לכפכפים. מתעטפת במגבת. פונה חזרה לחדרון מס' 3, כמו תמיד. היא מתארגנת על החפצים שלה, אוספת את השמפו ומתאפרת בתנועות מהירות. אחרי שאת נשואה כמה שנים, הכל מתורגל. הגוף עובר למצב מקווה על אוטומט, היא חושבת. מבט קצר לראות שהשאירה את החדר נקי. ממלמלת תודה וערב טוב לדלפק והנה היא בחוץ, הרוח הקרירה מלטפת אותה.

במגרש החניה חגית מרימה מבט לשמיים שהחשיכו כבר, מחפשת כוכבים. זה הרגע שהיא הכי אוהבת, הנה עשיתי וי על הכל, המבצע הוכתר בהצלחה. אפשר לנשום ולחזור הביתה, לרועי, כמו תמיד. אבל לא היום, היא חושבת כשהיא נכנסת לאוטו וזורקת את השקית למושב האחורי. היום הוא חושב שזה מחר.

***

זה התחיל לפני שבוע, ביום של ההפסק רועי היה עסוק בעבודה וחזר נורא מאוחר, כשהיא כבר ישנה. למחרת בערב, יום שלישי, היא אמרה לו "אה, והצלחתי לעשות הפסק". "יופי" אורו עיניו "אז שלישי בערב, נכון?" כמו תמיד. ובדחף של הרגע היא ענתה "כן". והסתובבה מהר לכיור. הרווחתי יום, זכיתי בפיס היא חשבה. ולא הבינה מי זו האישה הזו שבאה אליה פתאום. משם כבר הכל התגלגל. חגית בדקה ותכננה והזמינה. חיה מעל הזמן. וארזה בקטנה. וטשטשה עקבות. עד שהגיע יום שני. בבוקר שלחה לציפי הודעה: היי ציפוש, היום בערב אני הולכת לתכנן עם גיסתי את המסיבת הפתעה לרועי, אמרתי לו שאהיה אצלך. חפי עלי. והוסיפה אימוג'י של נשיקות. איך בקלות יצא השקר הקטן. "משנים מפני השלום" עולה לה ציטוט מאיזה שיעור ששמעה פעם, והיא חושבת השלום של מי.

עכשיו היא משתלבת בנתיב המהיר לכיוון איילון. "הרצליה" קוראים למקום בסגנון רטרו-נוסטלגי יוקרתי תל אביבי שכזה. מה לה ולתל אביב. לא מכירה פה אף אחד. בגלל זה בחרה תל אביב. תוך כדי נהיגה היא מרגישה את הרפיון המוכר בכתפיים, העייפות-של-אחרי טבילה עם ניחוח הכלור הקל. היא עדיין יכולה לחזור. בעצם, היום זה מושלם. אמצע אוגוסט. הגדולה בסמינריון הדרכה. שני הקטנים נסעו לסבתא. התאומים בבית, אבל כל הזמן אצל חברים. יכלה לחזור במתינות הביתה. בשקט הנדיר במטבח היו עורכים להם את הטקסים שלהם. הקפה בשבילו, הגלידה שלה. ארוחת הערב רק שלהם. צוחקים, נפגשים. אבל היא בחרה תל אביב. והוא חושב שזה מחר.

***

בקבלה היא משלמת באשראי, הכל מהיר כי הזמינה מראש. היא מקבלת מפתח ועולה לקומה השנייה. דלת חדר 14 נפתחת לפניה באוושה רכה, איך חגית אוהבת את הרגע הזה שפותחים חדר מלון, הכל מסודר ונאה במקומו, הכל לכבודה. ואכן יש וילון רך ומנורה עם אהיל ופינת קפה קטנטנה. חגית סוגרת את הדלת, נועלת. בועה של מה זה? אושר? מתפוצצת לה בבטן. היא כאן לבדה. שקט. רק היא. מתחשק לה לקפוץ על המיטות כמו ילדה בת שש.

השעה רק שמונה, היא יכולה לצאת. להסתובב. לשתות. לראות סרטים בפלזמה הצמודה אל הקיר. אבל התשישות בכתפיים התפשטה לכל הגוף. חגית חולצת נעליים, מסיטה את כיסוי המיטה ונשכבת על המצעים הנקיים, המתוחים. היא לוקחת את הנייד וכותבת לבעלה "רועיק. אני ישנה הלילה אצל ציפי. צריכה קצת זמן לעצמי". פחדנית, היא חושבת בטרם נרדמת. יכלת לכתוב בפשטות "רועיק, ברחתי". מעניין מה הוא חושב.

***

בשתיים בלילה היא מתיישבת במיטה בבת אחת. זהו, השינה הלכה. פותחת חלון לאוויר לא מוכר, שקט בחוץ. חגית ממלאה בקומקום הקטן מים מכיור האמבטיה. מכינה לה קפה שחור ומתיישבת בכורסא ליד השולחן הזעיר. בוחשת בכפית הפלסטיק. בודקת את הנייד. הוא קרא את ההודעה בעשר. לא הגיב.

בדרך כלל אני לא בחורה שבורחת, חגית מספרת לשטיח. הסיטואציה הזו לא מלמדת עלי. פעם, לפני שנים היה בחור עם קול חזק וצחוק נעים. עם ידיים חזקות. חגית הכירה אותו בעבודה והם היו רק חברים. חגית שמרה על עצמה באותם הימים, היא באה מבית טוב וידעה מה טוב. ובכל זאת. הבחור היה נפש חופשייה. הרבה ימים הם היו רק חברים ויצאו לבלות ויצאו לטייל ושתו ופגשו חברים אחרים. היה להם משהו מיוחד שלא מדברים עליו, רק מרגישים ומביטים בעיניים. במשך חצי שנה היא ריחפה מעל הזמן. הוא לימד אותה לנגן והיא לימדה אותו לצלם. חגית ידעה שלבחור הזה קוראים פיטר פן, שהיא לא באמת מאמינה בפיות. הלב שלה נשבר לאט, סדק סדק עד שיום אחד היא אמרה לבחור שזהו.

חגית ברחה. היא נרשמה לתכנית התנדבות ונרשמה ללימודים במכללה ונרשמה לכל דבר שריח של מסגרת נדף ממנו. היא הצטיינה. היא התחזקה. היא הכירה את ציפי והן הפכו לחברות הכי טובות. שנה אחרי שקיבלה את התואר הכירו לה את רועי וזה היה נהדר. יום אחד בבוקר מול הים היא פתחה את הלב וסיפרה לו שהיה פעם בחור. שהייתה פעם אחרת. רועי הקשיב ושאל אם היא מתחרטת. "זה היה לי קשה לעזוב" היא ענתה לו "אבל אני לא מתחרטת לרגע". רועי הסתכל לה בעיניים במבט הלא נבהל שלו. הוא אמר לה שהיא הרבה יותר חזקה ממה שהיא חושבת. חגית אהבה אותו. הם התחתנו ומאז היא מאושרת. עד עצם היום הזה, היא חושבת.

***

בחדר המלון הקטן, זיכרונות מסתחררים, דחוסים. חגית הודפת את זיכרונות הלידות. ימי הנישואין הראשונים. היום הראשון שלה בכיתה א'. היום הראשון של התאומים. היא לוקחת את המפתח ויוצאת מהחדר, מחפשת אוויר. רצית זמן לעצמך, היא חושבת באירוניה. הנה לך. בחוץ יש מסדרון משעמם, מעלית. דלת שעליה כתוב מדרגות חירום. חירום זה אני חושבת חגית ודוחפת אותה. היא עולה, מדרגה מדרגה.

למעלה יש אבק ודודי שמש ומעקה. יש גגות בניינים, ושמיים של רגע לפני זריחה. "דוד" צועקת חגית כי זה השם של הבחור עם הידיים החזקות. "איפה היית? למה לא קראת לי לחזור?" הדמעות סוף סוף שוטפות אותה "למה נתת לי ללכת לאיבוד?"  לבד. לבד. גם בעיר שאף פעם לא ישנה, גם על גג מלון רטרו נוסטלגי. תמיד הלב שלה לבד, היא צועקת לרוח והדמעות נקוות.

***

בחדר המלון האור ממלא את החדר.

חגית מחייגת, הוא עונה מיד ושניהם שותקים קצת.

"רועי". היא אומרת. "עכשיו כבר מחר. בוא"