הגישה הזו שכתבת היא ממש הגיונית ולרוב מאוד יעילה, וגם אני עשיתי ככה הרבה, בכל מיני מצבים.
אבל בדיוק היום שמעתי פרק בפודקאסט 'חזרה ללב ההורות' (על פי הגישה ההיקשרותית-התפתחותית), וזה חידש לי הרבה תובנות, וממש חבל לי שלא ידעתי את זה קודם...
אז ממליצה מאוד לשמוע-
פרק 4- על משמעת מפרידה(הורדתי ספוטיפיי כדי לשמוע את הפודקאסט שלה, כי באתר שלה זה עצר לי מידי פעם, ואני שומעת תוך כדי נסיעה אז לא יכולה ללחוץ שוב על פליי. אבל אפשר גם לשמוע מפה, למי שאין ספוטיפיי-
הפודקאסט - חזרה ללב ההורות - פרק 4)
מנסה לסכם את עיקרי הדברים (אבל באמת ממליצה מאוד למצוא את הזמן ולהקשיב לה, זה קצת פחות מחצי שעה) -
מחקרים מראים שהיקשרות היא אחד הצרכים הבסיסיים שלנו, ממש כמו אוכל.
לכן כשאנחנו עושים משהו שגורם לילד לחוות פרידה, או אפילו רק מאיימים בפרידה, זה מכניס אותו לחרדה מהפרידה, והוא יהיה מוכן לעשות הרבה כדי להתחבר מחדש. (פרידה היא לא בהכרח פרידה ממש, אלא כל התרחקות מהיקשרות- מאמא או אבא, או אפילו מחפץ שהילד כרגע קשור אליו ואנחנו מרחיקים אותו ממנו).
לכן הרבה פעמים איום בפרידה או פרידה ממש זה באמת יעיל בטווח הקצר, וגורם לשיתוף פעולה של הילד.
אבל יש לזה מחירים:
1. כשיש עלינו איום של פרידה, זה גורם לכמה רגשות - פחד/בהלה, רדיפה, ותסכול. הרבה פעמים גם אחרי שהאיום מוסר, הרגשות נשארים. ולכן הרבה פעמים ילד שאיימו עליו בפרידה כדי להשיג את ההקשבה שלו, יישאר אחר כך עם תסכול שיצא בדרכים אחרות, או שיהיה יותר דבוק לאמא כי הפחד והרדיפה יישארו.
2. לפעמים כשמשתמשים בזה יותר מידי, ילדים מסויימים עלולים לפתח 'שיריון' וכדי לא להיפגע יראו כאילו לא אכפת להם מהפרידה, ואז האיום כבר לא יעבוד.
3. זה פוגע באמון שבקשר. כמו שעם חברה או עם הבעל לא יהיה לנו אמון בקשר אם כל הזמן יטילו עלינו סנקציות כשאנחנו לא מקשיבים, כך גם עם הילדים שלנו - כשאנחנו משתמשים בכוח שלנו עליהם כדי לאיים עליהם, זה פוגע באמון שלהם, וההשלכות לזה הן משמעותיות בטווח הרחוק.
אז מה כן אפשר לעשות?
(אני כותבת באופן כללי לפי מה שנאמר, ובתוך מתייחסת גם למקרה הספציפי של הפותחת)
קודם כל, אנחנו כהורים אחראים לנהל את הסיטואציה. ויש הרבה דברים שאנחנו יכולים לנסות כדי לגרום לשיתוף פעולה בלי התנגדות ומתוך היקשרות.
השלב הראשון הוא לנסות קודם כל 'לאסוף' את הילד - להגיע לקשר עין, לחיבור מחודש, ואז להגיד לו מה שרצינו (זה רלוונטי לגיל גדול יותר, כותבת את זה פה רק כדי להכניס לתוך הרצף, אבל בגיל שנה ו-4 זה קצת מוקדם מידי לדעתי).
אפשר גם לנסות לגרום לילד לעשות מה שרצינו בצורה משחקית - להפוך את זה למשחק. במקרה שלך נראה לי שזה אומר לכוון את היד שלו לליטוף, אולי לעשות משחק ליטופים ודגדוגים.
ואם בכל זאת זה לא הולך (כמו שאת מתארת אצלך), אז בהחלט אפשר גם להגיע לתוצאות מעשיות. האמא מנהלת את הסיטואציה, ואם הילד מנסה לשרוט אותה ולה זה לא נעים, אז בוודאי שהוא לא יכול להמשיך לשרוט אותה, וצריך להרחיק אותו.
אבל העיקר פה זה שזה כמה שפחות יחווה אצלו כפרידה. ולכן ננסה ליצור 'גשר' למפגש הבא - 'אני ארים אותך כשתוכל ללטף אותי', 'זה כואב לי, עוד מעט אני ארים אותך ונתחבק ביחד'. (האמת שבגיל הזה נראה לי שלא בטוח שהוא יבין את הכל מבחינה שפתית, אבל גם לטון יש משמעות, והמילים גם עוזרות לנו להיות בגישה הנכונה). אפשר אולי גם להניח אותו בלול ואז לשחק איתו 'קוקו' או משהו שאפשר לשחק מרחוק. כדי שהוא יבין שאת עדיין איתו.
