לקחתי את הקטן הביתה, דיברתי בטלפון עם בעלי, היה בוקר מעניין והרבה מה לספר לו. פתאום קלטתי שזיפים קטנים על עץ. "איזה מגניב, יש פה עץ שזיפים, שמיטה אז הם בטח הפקר, אבל הם עוד בוסר..." מתקרבת לראות את השזיפים מקרוב. "אבא'לה! אבא'לה! אבא'לה! העגלה עפה!" תוך חלקיק שנייה אני קולטת את הקטן המתוק שלי מתגלגל במורד השיחים ליד המדרכה, למטה, למטה, למטה... העגלה מתהפכת ומתהפכת והבכי הדקיק שלו בפנים. אני צורחת ורצה, לא יכולה לרדת בשיפוע החד של השיחים, איפה שהעגלה נפלה, רצה מסביב וצועקת. הגעתי למטה, רצה לכיוון העגלה, בעלי בטלפון לא מבין מה קורה, אני זורקת לו שברי מילים מבולבלות תוך כדי ריצה. "התינוק-- נפל--- התגלגל--- לא שמתי לב--- עזבתי את העגלה לרגע" איש מבוגר רץ אל העגלה מהצד השני, מגיעים ביחד, אני מנסה לפתוח את החגורות ולהוציא את הקטנצ'יק, הוא מיישר את העגלה, שניה של בכי והילד נרגע. חיבוק ארוך, האיש מושיט לו את הבקבוק שנפל, הכל בסדר. איש אחר יוצא מחנות ומושיט לי כוס מים קרים, אני מרגיעה את בעלי בטלפון- "הוא בסדר, אפילו לא נפצע" בעלי אומר "לא הבנתי מה קרה אבל אמרתי תהילים כל הזמן הזה" הקטן שוב בוכה "טוב, נדבר אחר כך". שהכל נהיה בדברו, לוגמת מהמים הקרים, משקה את התינוק מים מהבקבוק שלו. מסדירה נשימה. חיבוק ארוך. הביתה. איזה נס.
בדרך פוגשת שכנה, מספרת לה בנשימה טרופה מה שקרה. היא אומרת "את אמא מדהימה! זה יכול לקרות לכל אחד. איזה מזל שחגרת אותו, אני אף פעם לא חוגרת את הבת שלי בעגלה. אל תדאגי, אל תאשימי את עצמך."
בבית הילד חיוני, יונק ומשחק, לוקח לי את הטלפון, אני מרשה לו, לוקח את המשאבת חלב, אני מרשה לו, יום חסד כזה. מתוק שלי. סוקרת אותו, אפילו לא שריטה. שום דבר שיעיד על נפילה מגובה כזה, כמה מטרים בירידה תלולה. מזל שהיו שיחים להאט טיפה את הנפילה, לא מזל, סייעתא דשמיא. שהכל נהיה בדברו.