עבר עריכה על ידי אופטימית ושמחה בתאריך כ"ט באדר תשפ"ב 19:58
אני כותבת פה כי אני באמת לא יודעת למי לפנות ובעיקר מרגישה שאני משתגעת.אני בהריון ראשון בשבוע 35 ופשוט מרגישה אבודה.
אני בסטרס מטורף מהלידה, מהלימודים, מהמשפחה
מרגישה כל כך לבד וכל דבר קטן ממוטט אותי.
זה לא היה לי ככה אף פעם, אני תמיד עם מצברוח וגם כשאני מתעצבנת זה נרגע, ובטח לא מביא אותי לחוסר אונים כמן עכשיו.
אני נלחצת מאוד מהר, אני נפגעת מאוד חזק מכל דבר וזה יכול לגרום לי לבכות שעות.
זה קורה בעיקר בערבים, אבל אני המון לילות הולכת לישון בוכה.
כמעט תמיד יש איזשהו טריגר, ויש משהו שקרה או שאמרו לי.. אבל התגובה לא מותאמת למה שקרה..
אפילו בעלי אמר לי שהוא פוחד שאני משתגעת ושיקרה לי משהו (לא ממקום רע, הוא באמת דואג לי)
ואני רק מרגישה לבד כי אני לא יןדעת מה לעשות עם התחושות האלו, ובעלי עובד מאוד מאוד קשה אז רוב הזמן אני גם לבד ולא מרגישה שאני מקבלת מענה למה שעובר עליי.
אני פוחדת מזה ופוחדת מהתפרצות של דיכאון אחרי לידה חס וחלילה.
במהלך היום אני שמחה בדרך כלל, בעיקר כשאני עם אנשים או עם בעלי, אבל כשאני לבד או לפני שהולכים לישון בדרך כלל נופל עליי דאון ותחושת יאוש כללית בלי אופק של שום דבר משמח.
אני כל כך מחכה ללידה הזאת ולטוב שיבוא איתה, אבל עצוב לי כי אני מרגישה מועקה ענקית. ובעיקר קשה לי שבעלי סופג את כל זה ובאמת לא מבין מה הוא יכול עוד לעשות כשאני בעצמי לא מבינה מה עובר עליי.
אבל יאללה, רוצה כבר שיבריאו...