שלום כולן!
סליחה מראש על האורך.....
נשואים 5 שנים.
בעלי סטודנט בתואר מאוד דורש מבחינת ההשקעה והאנרגיות. כרגע ב"ה בזכות הקורונה הוא רוב הזמן בבית. אני הארכתי חופשת לידה ויש לי עוד הרבה זמן עד החזרה לעבודה.
בעקבות זה ששנינו בבית רוב היום, יש לנו לא מעט מתחים ועניינים זוגיים. אומנם יש לזה גם הרבה ברכה בצד הטכני (הוא יכול ללמוד בשקט ואני רוב הזמן פנויה לילדים ולבית בלי עבודה על הראש) אבל לכאורה היתה צריכה להיות הרבה ברכה גם בפן הזוגי וזה לא ממש בא בטבעי... כאמור, לרוב יותר מתח מאשר קירבה.
לא חושבת שזה משהו חריג, עניינים זוגיים שדי בטוחה שקורים לכולם, פשוט בגלל שאנחנו כל הזמן ביחד זה מועצם...
החלטתי שבמקום להתבאס אולי הגיע הזמן לצמוח מזה.
ולענייננו,
אני מחפשת קורס שיעזור לי.
התחלתי לראות תכנים של אפרת צור וטיפה גם של מאיר שרפר, רוצה לקחת קורס ארוך ואני לא יודעת מה עדיף לי.
אנסה לדייק עוד ואשמח ממי שהתנסתה שתכוונו אותי..
הלימודים של בעלי מביאים איתם המון השקעה ולעיתים גם הרבה אכזבות (ציונים לא טובים וכו). הוא מאוד מתבאס על זה, ובכל פעם שמקבל ציון לא טוב הוא לוקח את זה ממש קשה. זה מתבטא במצב רוח מעפן, חוסר חשק לכלום בערך וכמו שכתוב בגברים ממאדים- נכנס עמוק עמוק למערה שלו ויכול לעבור הרבה זמן עד שהוא יוצא משם..
בנוסף, באופי שלו הוא אחד שממעט בדיבור גם בלי קשר לכלום. אז בזמני קושי הדיבור עוד יותר מצטמק. (כלומר אין תקשורת...)
אני בדיוק הפוך...
קלאסי, כבר אמרתי.
הבעיה שאני מרגישה שזמני ה"מערה" הזאת, וחוסר החשק, שלא לומר הפסימיות גורמת לי ממש להתעצבן עליו. האוירה בבית של אוירת הנכאים והפסימיות מרגישה שזה משפיע עלי וזה לא מתאים לי. אני רוצה לשמוח ובכלל אני אדם יחסית מאוד פרקטי, עם הפנים קדימה כל הזמן, לא שוקעת במה שלא עושה לי טוב ומיד חושבת איך להתקדם.
ואז אני מנסה להכיל נגיד יום אחד. יומיים. מעבר לזה- לרוב אני מתפוצצת...
מרגישה שאין כל כך מה לדבר על זה איתו כי תכלס, מותר לבן אדם לקחת דברים אחרת מאיך שאני לוקחת אותם.
ובסוף כל עוד הוא מתפקד בבית (יחסית...) אז שחררי.
אבל משהו ברגש שזה מפעיל אותי לא נותן לי מנוח.
אני מוצאת את עצמי כועסת עליו ועל איך שהוא לוקח את הדברים ובסוף... יש גם עלי המון המון עומס של תחזוק הבית והילדים. ואני רוצה שהוא יהיה החזק ויקח דברים בקלות כי ככה יותר קל לי לשאת את המשא הזה...
כאילו באיזה מקום זה שהוא פסימי ומתבאס כל כך אני מרגישה שאני סוחבת אותו גם על הגב שלי...
נשמע אולי מוזר. לא מציחה להבין למה בדיוק אבל זה מה שאני מרגישה.
ובעצם את זה אני רוצה לשחרר.
וגם.
מרוס עומס (באמת באמת תואר קשה ועמוס. אובייקטיבית.) ובשילוב עם כל מה שאמרתי. יוצא שהוא בערך פעם בשבוע בממוצע רוצה להיות ביחד.
ואני מוצאת את עצמי מרגישה ניתוק כאילו בין פעם לפעם... כלומר בשביל "להחזיר" אותי אליו כל פעם זה דורש ממני המון. זה לא בא בטבעיות.... ואם בא אז יש הרגשה של ריחוק בגלל כל הביקורת שלי עליו...
בקיצור כתבתי מבולבל
אם החזקתן מעמד עד הנה... ויש למישהי תובנות אשמח לשמוע מאוד!
רק אסביר שהוא מבחינתו מרים ידיים.
כלומר, זה המצב, אני לוקח קשה, תקופה קשה, תחכי עד (סוף סמסטר/סוף מועדי ב/סוף הלימודים) ואז אוכל להיות פנוי...
כלומר הוא מבין שקשה לי אבל לא רואה איך יכול לפתור את הבעיה כי טכנית אין לו זמן. וגם אם יש (שבת למשל), אם אין מצב רוח אז סורי... לכן הוא לא טיפוס כזה של "בואי נקבע זמן קבוע". לא כי הוא נגד אלא כי
א. אין זמן
ב. אם לא פנוי רגשית אז אין מה לדבר
ג. הוא גם ככה לא אוהב לחפור בנבכי נפשו אז מה לי ולזה באמצע לחץ של לימודים....
וכן אני מרגישה שצריכה עזרה מבחוץ. משהו בתקשורת.
בלהצליח לעזוב אותו לנפשו עם התגובות שלו ויחד עם זה גם לא לדחוק את עצמי הצידה ואיכשהו כן להצליח להיות בתקשורת טובה למרות ומתוך......
וואו כמה ארוך. אשמח מאוד לתובנות....
) ויש קרח כזה על כל הדברים מזה שהדלת הייתה פתוחה..הכל קפוא לגמרי עם שכבת קרח מעל.. החלב קפוא לגמרי.. אצטרך בכל זאת לזרוק הכל?
