התינוקת בת חודשיים כמעט, ילדה רביעית ופעם ראשונה כותבת סיפור לידה כי עשיתן לי חשק.
נתחיל מזה ששלושת הלידות הראשונות היו לפני שבוע 40, השניה אפילו היתה ב-37.5 ולכן ציפיתי ללדת מוקדם למרות שידעתי שזה לא אומר כלום והלידה יכולה להיות אפילו בשבוע 42.
מה שקרה שבשבוע 37 רציתי כבר ללדת היה לי כבד ולא היתה לי מוטבציה לכלום רק רציתי לראות שהכל עובר בשלום והתינוקת בריאה ושלימה.
כל השבתות לפני הלידה התארחנו אצל חמותי והאכזבה במוצאי שבת שהלידה לא קרתה היתה גדולה, ניסינו הכל הכל הליכות, מדרגות, יחסים, עיסוי פטמות וזה הוביל רק לצירים כואבים ולא אפקטיביים.
שבוע 38+ בערב התחילו צירים לא סדירים אבל די כואבים והתלבטנו אם ליסוע לבית חולים כי המרחק מהבית שלנו לבית חולים הוא בערך שעה נסיעה, אחרי התלבטויות החלטנו שנוסעים, שלפנו מהמיטות את הילדים שישנו ולקחנו אותם לגיסתי שגרה במרחק של כמה דקות.
במוניטור ראו צירים לא סדירים והיתה פתיחה של 2 וחצי ומחיקה של 70 אחוז, שלחו אותנו להסתובב- עלינו וירדנו מדרגות והסתובבנו. אחרי שעה בערך הפתיחה גדלה לשלוש וכנראה בכלל שהיה עמוס מאוד ולכן רצו לעצור את הלידה המילדת בקבלה המליצה על נוזלים כי אמרה שנראה שאני מיובשת, הסכמתי ולאחר הנוזלים הפתיחה הצטמצמה לשתיים וחצי שוב ושיחררו אותנו.
חזרנו מותשים ומתוסכלים...
יומיים לאחר מכן היה נדמה לי שאני פחות מרגישה את התינוקת אז הלכתי למוניטור בקופת חולים, הרופאה שלחה אותנו שוב לבית חולים והכל היה בסדר אז שוב שיחררו אותנו.
עובר עוד שבוע ואנחנו מנסים לעשות הכל כדי לזרז, יום חמישי שבוע 40 מגיעה למעקב הריון עודף בקופת חולים ולא נראה שמשו מתקדם, הפוך, המוניטור כמעט ולא מראה על צירים.
נכנסת מתוסכלת לרופאה ושואלת אם אפשר שהיא תעשה לי סטריפינג הרופאה מסכימה וטוענת שהיא ממש מרגישה את השק ויכול להיות שהוא יפקע תוך כדי, אבל כלום לא קורה ואנחנו חוזרים הביתה.
שבת שלישית או רביעית (כבר לא זוכרת) שנוסעים לחמותי כשבשגרה אנחנו מגיעים לשם לעיתים ממש רחוקות...
גם השבת הזאת עוברת וביום ראשון מגיעה שוב למעקב והרופאה עושה סטריפינג פעם שניה וממליצה לקחת שתי כפות שמן קיק (בעלי קנה כבר שבוע לפני ופחדתי לקחת) הילדים בלימודים ואנחנו מחליטים להסתובב בעיר ברגל מה שאולי יוביל ללידה, אחרי שעה בערך הולכים להחזיר את הקטן (שעדיין לא היה בצהרון) מהגן ומחליטים ליסוע איתו למסעדה לאכול צהריים.
חוזרים הביתה ואוספים את הגדולים, ובבית אני לוקחת שמן קיק בתוך כוס מיץ תפוזים, הולכת לנוח קצת ואחרי שלוש שעות אומרת לבעלי שכנראה לקחתי קצת מידי וזה לא משפיע.
אחרי חצי שעה בערך-שש וחצי כזה אני מתחילה לשלשל (במחילה) אומרת לבעלי שאיזה שטות ואיזה לא נעים אם הלידה תתחיל ואני לא אפסיק לשלשל כל הדרך (שעה נסיעה, כן?) ומה יהיה אם אשלשל בלידה...בקיצור
.
תוך כדי מתחילים כאבים ואני בין לבין מקלחת את הילדים ורצה לשירותים כל שניה ומנסה להשכיב אותם והכאבים קצת מתגברים ומסכנים אני מתעצבנת עליהם...שני הקטנים נרדמים ובעלי נכנס להתקלח ליתר ביטחון אם תתחיל לידה, אני אומרת לו מעבר לדלת שכואב לי אבל אני לא יודעת אם זאת לידה או סתם צירים כמו שהיו לא מעט בשבועיים האחרונים, מנסה לתזמן באפליקציה אבל לא מצליחה להבין אם אלו באמת צירים, בעלי אומר לי ניסע, אבל מה נעשה? ניקח את הילדים לאמא שלו? כי בדיוק גיסתי שהיתה אמורה לשמור עליהם לא היתה בעיר...אמרתי שאין מצב כי הם ישנו וגם מה נעשה אם זו באמת לידה והצירים ייתגברו בדרך.
כתבתי לחברה שלי שהבת שלה בייביסיטר אצלינו לפעמים והיא מקפיצה אותה אלינו, בעלי מכין ליתר ביטחון בסלון מזרון ואנחנו משאירים את הגדול (9) כמה דקות לבד לשמור על האחים שלו ויוצאים.
כל הנסיעה מדברים ואני אומרת לבעלי שאולי שוב ישלחו אותנו חזרה ואנחנו מהמרים שאם זו לידה כמה זמן היא תיקח...
בערך עשרים דקות מהבית חולים מגיעים לכביש פקוק ופתאום הצירים מתגברים מאוד, אני מתחילה לצעוק בשקט שכואב לי ובעלי נכנס ללחץ מטורף (כמעט התנגשנו במונית שפנתה בלי לאותת) הוא מתקשר לבית חולים ושואל אם יש עומס, בינתיים הצירים ממש מתגברים ואני מתחיל להאמין שכנראה אני באמת בלידה.
סוף סוף מגיעים, בעלי צופר בטירוף לשומר שלא רואה אותנו שייפתח את השער ואומר לו שאני כנראה יולדת... מחנה את הרכב מהר איך שיוצא ורצים פנימה, אני רצה לפני בעלי ואומרת למיילדת שיש לי צירים סדירים ואני יולדת מהר בדרך כלל, היא מכניסה אותי למוניטור ומחווירה כי לא מצאה דופק, אני אומרת לה שהתינוקת נמצאת בצד ימין וסוף סוף היא מוצאת דופק.
אומרת לה שתבדוק מהר פתיחה כי אני חייבת אפידורל, היא בודקת ונעלמת...אני שואלת את בעלי מה היא אמרה והוא אומר שהיא לא אמרה רק רצה לפלאפון כי כנראה היתה לה שיחה חשובה.
אחרי רגע היא חוזרת ואנחנו שומעים שהיא מדברת עם המרדים שיבוא מהר כי אני בפתיחה חמש, בינתיים היא מביאה את החלוקים ואומרת לי להחליף בגדים ומריצה אותנו לחדר לידה.
אמרה לבעלי לרוץ לקבלה להביא מפתח אבל הגברת שישבה שם נעלמה אז אפילו את זה הוא לא הספיק.
מקבלת אותנו מילדת נחמדה ומתחילה בשאלות הרגילות, אבל אני אומרת שאני חייבת אפידורל עכשיו!! היא אומרת שחייבים לפתוח וריד קודם, בינתיים הכאבים מתגברים ואני מתחיל לשאוג (הרבה מהכאב וממש ממש הרבה מהפחד כי יודעת מה עוצמת הכאבים בלחיצות כי בשתיים מתוך שלוש לידות לא הספקתי אפידורל) נכנסת מיילדת נוספת ונוזפת במיילדת הראשונה שלא בדקה שוב פתיחה, בודקים והמיילדת אומרת לי לנסות ללחוץ. אני לוחצת ושואגת שאני מפחדת ושיעזרו לי...
כמה דקות של לחיצות וצרחות שהרעידו את הבית חולים עם גז צחוק שבקושי עזר שעה פחות דקותיים מהרגע שנכנסנו בשערי בית החולים, ואפילו לא הספיקו לפתוח וריד והנסיכה שלנו באה לעולם.
וכל רגעי החרדה והפחד מתנקזים ברגע המאושר הזה ואני אומרת לבעלי שוב ושוב שאני לא מאמינה שאנחנו אחרי ואין מאושרים מאיתנו.
יצא ארוך אבל עשה לי ממש טוב לכתוב ולהזכר.
נתחיל מזה ששלושת הלידות הראשונות היו לפני שבוע 40, השניה אפילו היתה ב-37.5 ולכן ציפיתי ללדת מוקדם למרות שידעתי שזה לא אומר כלום והלידה יכולה להיות אפילו בשבוע 42.
מה שקרה שבשבוע 37 רציתי כבר ללדת היה לי כבד ולא היתה לי מוטבציה לכלום רק רציתי לראות שהכל עובר בשלום והתינוקת בריאה ושלימה.
כל השבתות לפני הלידה התארחנו אצל חמותי והאכזבה במוצאי שבת שהלידה לא קרתה היתה גדולה, ניסינו הכל הכל הליכות, מדרגות, יחסים, עיסוי פטמות וזה הוביל רק לצירים כואבים ולא אפקטיביים.
שבוע 38+ בערב התחילו צירים לא סדירים אבל די כואבים והתלבטנו אם ליסוע לבית חולים כי המרחק מהבית שלנו לבית חולים הוא בערך שעה נסיעה, אחרי התלבטויות החלטנו שנוסעים, שלפנו מהמיטות את הילדים שישנו ולקחנו אותם לגיסתי שגרה במרחק של כמה דקות.
במוניטור ראו צירים לא סדירים והיתה פתיחה של 2 וחצי ומחיקה של 70 אחוז, שלחו אותנו להסתובב- עלינו וירדנו מדרגות והסתובבנו. אחרי שעה בערך הפתיחה גדלה לשלוש וכנראה בכלל שהיה עמוס מאוד ולכן רצו לעצור את הלידה המילדת בקבלה המליצה על נוזלים כי אמרה שנראה שאני מיובשת, הסכמתי ולאחר הנוזלים הפתיחה הצטמצמה לשתיים וחצי שוב ושיחררו אותנו.
חזרנו מותשים ומתוסכלים...
יומיים לאחר מכן היה נדמה לי שאני פחות מרגישה את התינוקת אז הלכתי למוניטור בקופת חולים, הרופאה שלחה אותנו שוב לבית חולים והכל היה בסדר אז שוב שיחררו אותנו.
עובר עוד שבוע ואנחנו מנסים לעשות הכל כדי לזרז, יום חמישי שבוע 40 מגיעה למעקב הריון עודף בקופת חולים ולא נראה שמשו מתקדם, הפוך, המוניטור כמעט ולא מראה על צירים.
נכנסת מתוסכלת לרופאה ושואלת אם אפשר שהיא תעשה לי סטריפינג הרופאה מסכימה וטוענת שהיא ממש מרגישה את השק ויכול להיות שהוא יפקע תוך כדי, אבל כלום לא קורה ואנחנו חוזרים הביתה.
שבת שלישית או רביעית (כבר לא זוכרת) שנוסעים לחמותי כשבשגרה אנחנו מגיעים לשם לעיתים ממש רחוקות...
גם השבת הזאת עוברת וביום ראשון מגיעה שוב למעקב והרופאה עושה סטריפינג פעם שניה וממליצה לקחת שתי כפות שמן קיק (בעלי קנה כבר שבוע לפני ופחדתי לקחת) הילדים בלימודים ואנחנו מחליטים להסתובב בעיר ברגל מה שאולי יוביל ללידה, אחרי שעה בערך הולכים להחזיר את הקטן (שעדיין לא היה בצהרון) מהגן ומחליטים ליסוע איתו למסעדה לאכול צהריים.
חוזרים הביתה ואוספים את הגדולים, ובבית אני לוקחת שמן קיק בתוך כוס מיץ תפוזים, הולכת לנוח קצת ואחרי שלוש שעות אומרת לבעלי שכנראה לקחתי קצת מידי וזה לא משפיע.
אחרי חצי שעה בערך-שש וחצי כזה אני מתחילה לשלשל (במחילה) אומרת לבעלי שאיזה שטות ואיזה לא נעים אם הלידה תתחיל ואני לא אפסיק לשלשל כל הדרך (שעה נסיעה, כן?) ומה יהיה אם אשלשל בלידה...בקיצור
.תוך כדי מתחילים כאבים ואני בין לבין מקלחת את הילדים ורצה לשירותים כל שניה ומנסה להשכיב אותם והכאבים קצת מתגברים ומסכנים אני מתעצבנת עליהם...שני הקטנים נרדמים ובעלי נכנס להתקלח ליתר ביטחון אם תתחיל לידה, אני אומרת לו מעבר לדלת שכואב לי אבל אני לא יודעת אם זאת לידה או סתם צירים כמו שהיו לא מעט בשבועיים האחרונים, מנסה לתזמן באפליקציה אבל לא מצליחה להבין אם אלו באמת צירים, בעלי אומר לי ניסע, אבל מה נעשה? ניקח את הילדים לאמא שלו? כי בדיוק גיסתי שהיתה אמורה לשמור עליהם לא היתה בעיר...אמרתי שאין מצב כי הם ישנו וגם מה נעשה אם זו באמת לידה והצירים ייתגברו בדרך.
כתבתי לחברה שלי שהבת שלה בייביסיטר אצלינו לפעמים והיא מקפיצה אותה אלינו, בעלי מכין ליתר ביטחון בסלון מזרון ואנחנו משאירים את הגדול (9) כמה דקות לבד לשמור על האחים שלו ויוצאים.
כל הנסיעה מדברים ואני אומרת לבעלי שאולי שוב ישלחו אותנו חזרה ואנחנו מהמרים שאם זו לידה כמה זמן היא תיקח...
בערך עשרים דקות מהבית חולים מגיעים לכביש פקוק ופתאום הצירים מתגברים מאוד, אני מתחילה לצעוק בשקט שכואב לי ובעלי נכנס ללחץ מטורף (כמעט התנגשנו במונית שפנתה בלי לאותת) הוא מתקשר לבית חולים ושואל אם יש עומס, בינתיים הצירים ממש מתגברים ואני מתחיל להאמין שכנראה אני באמת בלידה.
סוף סוף מגיעים, בעלי צופר בטירוף לשומר שלא רואה אותנו שייפתח את השער ואומר לו שאני כנראה יולדת... מחנה את הרכב מהר איך שיוצא ורצים פנימה, אני רצה לפני בעלי ואומרת למיילדת שיש לי צירים סדירים ואני יולדת מהר בדרך כלל, היא מכניסה אותי למוניטור ומחווירה כי לא מצאה דופק, אני אומרת לה שהתינוקת נמצאת בצד ימין וסוף סוף היא מוצאת דופק.
אומרת לה שתבדוק מהר פתיחה כי אני חייבת אפידורל, היא בודקת ונעלמת...אני שואלת את בעלי מה היא אמרה והוא אומר שהיא לא אמרה רק רצה לפלאפון כי כנראה היתה לה שיחה חשובה.
אחרי רגע היא חוזרת ואנחנו שומעים שהיא מדברת עם המרדים שיבוא מהר כי אני בפתיחה חמש, בינתיים היא מביאה את החלוקים ואומרת לי להחליף בגדים ומריצה אותנו לחדר לידה.
אמרה לבעלי לרוץ לקבלה להביא מפתח אבל הגברת שישבה שם נעלמה אז אפילו את זה הוא לא הספיק.
מקבלת אותנו מילדת נחמדה ומתחילה בשאלות הרגילות, אבל אני אומרת שאני חייבת אפידורל עכשיו!! היא אומרת שחייבים לפתוח וריד קודם, בינתיים הכאבים מתגברים ואני מתחיל לשאוג (הרבה מהכאב וממש ממש הרבה מהפחד
כי יודעת מה עוצמת הכאבים בלחיצות כי בשתיים מתוך שלוש לידות לא הספקתי אפידורל) נכנסת מיילדת נוספת ונוזפת במיילדת הראשונה שלא בדקה שוב פתיחה, בודקים והמיילדת אומרת לי לנסות ללחוץ. אני לוחצת ושואגת שאני מפחדת ושיעזרו לי...כמה דקות של לחיצות וצרחות שהרעידו את הבית חולים עם גז צחוק שבקושי עזר שעה פחות דקותיים מהרגע שנכנסנו בשערי בית החולים, ואפילו לא הספיקו לפתוח וריד והנסיכה שלנו באה לעולם.
וכל רגעי החרדה והפחד מתנקזים ברגע המאושר הזה ואני אומרת לבעלי שוב ושוב שאני לא מאמינה שאנחנו אחרי ואין מאושרים מאיתנו.
יצא ארוך אבל עשה לי ממש טוב לכתוב ולהזכר.
ילדתי ילד רביעי לפני שלושה חודשים
