כולנו באותה סירה
אני פחות אוהבת להתעלם
אלא משתדלת להיות איתה
בתסכול
בכעס
בקושי להשלים עם המציאות כפי שהיא
מנסה להגיע ללב שלה
לדבר על מה שכואב ומאכזב
על הדבר הספציפי ומעבר לו (שלאמא אין זמן, שיש עוד אחים, שמשעמם בחופש...).
ואם הצלחנו להגיע לנקודת הכאב, אז לשחרר אותה בבכי.
וגם אני משחררת, משחררת עוד קצת את הכללים בבית, משחררת עוד ממתקים, משחררת מה שאפשר... כי כולם כבר מרוטים וצריך פשוט לעבור את הימים הקרובים עד חזרה לשגרה (בתקווה...).
גם אם לא תהיה חזרה לשגרה, כמה ימים של שחרור יאפשרו חזרה עם כוחות מחודשים.
ובסוף, ההתפרקויות שלהם הם בהתאמה להתפרקות שלנו האמהות... וזה בסדר
כמו שאנחנו מפנקות את עצמנו, מחפשות מחילה לטעויות שלנו, זקוקות לאהבה ולחום דווקא עכשיו גם אם "לא מגיע לנו" לא עמדנו בציפיות שלנו מעצמנו
אז גם הם
צריכים את הפרגון והפינוק ורגישים לכל תחושה של דחיה/כעס.