פורום הריון ולידה (עמוד 1924)

ה' שפתיי תפתח

הי אנונימית יקרה!

כמו שכתבתי לך בהודעה הקודמת, הדבר הראשון שעולה לי כשאני קוראת אותך, זה - כמה אני מבינה אותך! אני לא ממש יכולה לפרט כאן על גבי הפורום (אפשר קצת יותר בפרטי אם תרצי), אבל גם אני מצאתי את עצמי במקום (אמנם שונה) אבל קרוב מאד למה שאת מתארת. המקום הזה מלא תסכול וכאב והוא מאד-מאד לא פשוט 

יש בכמה שורות שכתבת כמה וכמה דברים, כשכל אחד הוא עולם ומלואו... אנסה להתייחס לנקודות השונות. אני מניחה שאני אחזור על חלק מהדברים שנכתבו כאן. באמת שנכתבו לשרשור שלך תשובות ממש טובות וחכמות...! 

1. ''אף פעם לא להגיד אף פעם''  - כרגע בעלך לא מוכן לחשוב על עוד ילד. כרגע הוא גם מעריך שזה לא ישתנה. מה זה אומר לגבי העתיד? אי אפשר לדעת. לעולם יש לנו רק את ההווה. העתיד לא קיים. כל-כך הרבה דברים יכולים לקרות! לכאן או לכאן. כשהייתי במקום שהיה נראה לי שאין לי שום סיכוי להביא עוד ילדים לעולם, עשיתי עבודה גדולה על עצמי להחליף את המילים ''אני כנראה לא אוכל להביא עוד ילדים לעולם'' במשפט יותר מתון ושבעיניי גם יותר נכון ''אין לי כרגע אפשרות להביא עוד ילדים לעולם''. זה משפט שלרוב אמרתי רק לעצמי. אבל הדיוק הזה היה חשוב. היה בו משהו מרגיע. שהשאיר לי איזשהו פתח. המשפט הזה מחזק אצלי את האמונה שכרגע הקב''ה לא מאפשר עוד הריון, אבל ה' גדול והוא כל יכול, והוא יכול כהרף עין לשנות את המצב הזה.

2. לגבי הגיל - אני חושבת שבניגוד לבעלים שלנו, אנחנו חיות במין תזכורת תמידית לגבי השעון הביולוגי שלנו. אם אנחנו לוקחות מניעה, כל גלולה / ביקורת אצל רופא לגבי ההתקן / קניית טבעת / הכנסת דיאפרגמה מזכירה לנו את הנושא הזה. אם אנחנו מקבלות מחזור באופן סדיר, ימי הפרישה, ימי הדימום, שבעת הנקיים והטבילה גם עומדים לנו כמלא תזכורות לאורך החודש. כל חברה / קרובת משפחה / שכנה שבהריון או יולדת מביאה איתה עוד ועוד תזכורות. וכמובן כל יום הולדת שלנו בא עם הידיעה שנותרו לנו ''X'' שנים.

זה נכון שהזמן ממשיך להתקדם והגיל שלנו ממשיך לגדול. אבל כמו שכבר כתבו, עבור אשה שכבר ילדה, גיל 35 הוא עדיין גיל שאפשר להיות בו עם תקווה לגבי הבאת ילדים נוספים. אין הבטחה, זה נכון. אבל בעצם אין לנו אף פעם הבטחות... אבל אובייקטיבית, התקווה שיש לך עוד כמה שנים לפנייך היא תקווה סבירה בסך הכל.

3. מי שבאמת מונע, זה לא בעלך אלא הקב''ה -@מיואשת******  כתבה היום בשרשור מקביל תשובה *ממש* חזקה. היא כתבה שלפעמים הקב''ה לא מאפשר לנו להיכנס להריון. זה יכול לבוא לידי ביטוי דרך קשיים אובייקטיביים של פוריות, אבל זה גם יכול לבוא לידי ביטוי דרך מניעות אחרות - קושי בזוגיות, קושי נפשי, אחד מבני הזוג שלא מוכן להביא עוד ילד וכו'. בסופו של דבר, הכל מאיתו יתברך. וממש כמו שהוא יכול להסיר בעייה רפואית, הוא יכול להסיר בעייה נפשית או קושי בזוגיות - והוא יכול לגרום לשני לעבור תהליכים ולהשתנות. לכן בעיניי כל-כך חשוב לנתב את הכמיהה הזאת לתפילה. גם כאן, אין תעודת ביטוח שנקבל את מבוקשנו. אבל זאת אחת ההשתדלויות הכי טובות שאנחנו יכולות לעשות.

4. הקשיים בגידול הילדים - כמו שכתבו לפניי, יש כאן עוד אפשרות של השתדלות חשובה. לא פירטת מהם הקשיים שאתם פוגשים בגידול האוצרות שלכם. גם לא סיפרת מה אתם עושים עם זה. יכול להיות שאתם כבר לומדים / למדתם בקורסים או בסדנאות יעודיים. יכול להיות שהילדים זקוקים לטיפולים שונים, ושאתם כבר לוקחים אותם לשם. אבל למקרה שאת מזהה שזה תחום שבו יש כל מיני דברים שחשבתם לעשות ושעד עכשיו דחיתם, יכול להיות שהגיע הזמן להשקיע באפיק הזה, של שיפור ושכלול ההורות שלכם. 

הנקודה הזאת נכונה גם לגבי התחום הזוגי. לא כתבת מה מצבכם בהקשר הזה, אבל אם את מרגישה שיש איפה לעבוד ולהתקדם, תנסי להשקיע בזה. הכי פחות, אתם תצאו מורווחים מאד מזה. והכי הרבה, יש בזה פוטנציאל של ''הכשרת הקרקע'' במחינת כל הנושא של הבאת עוד ילדים לעולם. לא משפרים את הזוגיות כדי 'לקנות' אישור להביא עוד ילד לעולם. עובדים על הזוגיות כי הזוגיות שלנו היא אחד הדברים הכי-הכי יקרים שיש לנו עלי אדמות. אבל על הדרך, יתכן שתהיה לזה השפעה טובה גם בתחום של הרחבת המשפחה. 

5. שמחה, שמחה, שמחה! - כמו ש@התמסרות כתבה בחכמה רבה. שנים לקחתי את הנושא של השמחה במשפחה כאיזשהו עניין שמופיע או מתפתח מעצמו. בתקופה האחרונה, הבנתי שזה לא רק ככה. שאני, בתוך אמא, יכולה להשפיע באופן דרמטי על רמת השמחה בשמפחה. שאני, בתוך רעייה, יכולה לתרום המון גם לשמחה של בעלי. אז היום אני משתדלת באופן מודע ופעיל להכניס עוד ועוד ועוד נקודות של שמחה בבית, איפה שאני רק יכולה. זה גם משהו שאני לומדת להדגיש כל פעם (זה טיפ שקיבלתי ממשהי שהתייעצתי איתה בנושא) ולהגיד בקול כל מיני משפטים כמו ''וואי איזה כיף לנו עכשיו!''. כי לפעמים אני יכולה להרגיש שמחה וכיף, אבל שאר בני הבית לאו דווקא שמים לב שמה שאנחנו עושים כרגע באמת מהנה. לפמים צריך להשתמש במילים מפורשות כדי שהתחושה תחלחל באמת וכדי שהם יצליחו להיות בשימת לב שממש נהננו עכשיו. זאת גם נקודה שאני מתפללת עליה המון עכשיו. שה' יתן לנו שמחה. שהשמחה תשרה בבית שלנו. שכל אחד ואחד יהיה מלא בשמחת חיים. הרבה זמן חשבתי שיש דברים ''יותר חשובים'' להתפלל עליהם. אבל באמת ששמחה היא המנוע לכל-כך הרבה בחיים, שזה ממש נהיה לי קריטי לבקש על זה.

6. ליהנות מה''יש'', עכשיו! - בסופו של דבר, בשורה הכי תחתונה, למה אנחנו רוצות עוד ילדים? כי אנחנו מאמינות שזה יסב לנו עוד שמחה, נכון? אבל הסוד הגדול הוא להצליח לחוש שמחה בהווה. כי בעולם הזה, יש לנו תמיד רק את ההווה. העבר הרי כבר עבר, ואי אפשר לשנות אותו. העתיד? הוא עדיין לא קיים, ואין לדעת ממה הוא יהיה עשוי. מה נשאר לנו? את הרגע הזה ממש! וממנו צריך להוציא את המקסימום. מקסימום שמחה, מקסימום טוב, מקסימום נוכחות. ממש כמו שכתוב בפרקי אבות - ''איזשהו העשיר? השמח בחלקו''. אפשר שהמחשבות שלנו תהיו כל הזמן נתונות בשאלה האמנם לעולם-לעולם לא נזכה בעוד ילד, או שמא, איכשהו, זאת גזירה שהיא לא סופית. ואפשר להכיר בשאלה האמיתית הזאת, לתת לה מקום מסוים בחיים שלנו, ולהתרכז בהווה. בילדים שקיימים עכשיו ממש. בזוגיות שקיימת עכשיו ממש. במשפחה שקיימת ברגע זה ממש. ולמקסם כל רגע ורגע. או לכל הפחות לא להפסיד את כל הרגעים האלה ביותר מדי מחשבות מפוחדות ומתוסכלות לגבי העתיד.

7. לשים את הנושא הזה בצד לתקופה - כרגע בעלך עובר תקופה לא פשוטה, כדברייך. בשביל מישהו שעובר קשיים גדולים ומרגיש שהוא הגיע לקצה היכולות שלו, הגיוני שלא סביר לרצות עוד הריון. הייתה תקופה שבה בעלי השקיע מעל ומעבר במשפחה שלנו. בגלל כל מיני אילוצים, הוא היה נוכח בבית ועם הילדים בצורה ממש גדולה. איפשהו בתוך כל זה הוא הגיע לקצה של קצה היכולת שלו. בזמן הזה, אני כבר חשבתי על עוד הריון. באיזשהו מקום, בעלי הרגיש שאני לא ממש ''רואה'' אותו. שאני לא ממש ''סופרת'' אותו ואת הקשיים שהוא עובר. שכשאני מעלה את הנושא, אפילו בצחוק, אני כביכול אומרת לו שהחלום *שלי* יותר חשוב מאיך שהוא מרגיש, מכל העייפות שהוא חש, מכל התשישות והקושי שאיתם הוא מתמודד. אם את מזכיר לך את מה שקורה אצלכם, הייתי מציעה שני דברים:

(1) לשים את זה לגמרי בצד לתקופה. בלי איזכורים, בלי רמזים, בלי צחוקים על זה. לתת לו קודם כל את המקום להתגבר על הקשיים שהוא עובר. גם כי זה יתן לו תחושה שאת רואה ואת מבינה אותו. וגם כי זה הדבר הכי נכון לעשות. את ובעלך מהווים את הבסיס להכל. לפני הכל, צריך לדאוג לבריאות הגופנית והנפשית שלכם. צריך לדאוג שיהיה טוב לכל אחד מכם, ואם לא ב-100% (אנחנו לרוב לא ב-100%), לפחות ברמה סבירה ++.

(2) בגלל הניסיון האישי שהזכרתי כאן, התחברתי למה ש@אמאשוני כתבה. אם את מרגישה צורך גדול כן לפתוח את הנושא, יתכן שיותר נכון ויותר יעיל לדבר על הדברים בצורה אמיתית, באיזושהי שיחה מלב אל לב, במקום להעלות את אותם פה ושם בצורה הומוריסטית. לנו הייתה שיחה כזאת, שבה בעלי פרש באוזניי את כל הסיבות למה מבחינתו כרגע זה לא דבר יישים. ואני כנגד, הסברתי לו את כל מה שהיה לי על הלב (אם אני לא טועה יצאו לי לא מעט דמעות בשיחה הזאת). המטרה היא להיות בתקשורת הכי קרובה שאפשר, כשכל אחד מנסה באמת ובתמים ''להיכנס לרגע לנעליים של השני'', לחוש את הקשיים שלו ולהבין את הפחדים ואת התסכולים שלו. שיחות כאלה חשובות כל-כך. הן מקרבות כל-כך. ולפעמים הן גם מסוגלות להניע תהליכים חדשים אצל כל אחד...

זה מה שעולה לי כרגע...

המון ברכה והצלחה!!! ועוד חיבוק גדול על ההתמודדות הזאת ❤

והלוואי בקרוב מאוד תבשרי אותנו בשורות טובות אמן.

הזמן שיעבור הוא זמן אבל בעלי חתום על זה בצורה שאין אף פתח מבחינתו

כמה התפללנו פה עלייך שתכנסי להריון.

תודה לה׳.

זה קרוב מאד ....

איזה כיף.

לידה קלה ורגועה ובידיים מלאות

אני זוכרת שהיית עוד בניסיונות

איך הזמן עובר מהר

מאחלת לך לידה קלה ויידים מלאות והרבה אושר

חיבוק גדול 

אחד המאכזבים

ולחזור להיות "תינוק"?

אולי אם תספקי לו את הרצון הזה הוא יעזוב את המוצץ?

למשל- לחבק אותו כמו תינוק, לקרוא לו- תינוקי שלי, לעשות לו קוצי קוצי, כאילו לשחק איתו את המשחק.

וכל הזמן להזכיר לו אחר כך שהוא בעצם ילד גדול, שכבר לא שותה מבקבוק, שיש לו כיפה, הולך לגן, לעומת תינוק ש....(כל הדברים שההיפך)- להזכיר לו את ה"יתרונות" שבמצבו.

וגם להגיד לו שכשהוא עם המוצץ בפה את לא מבינה בכלל מה הוא אומר (למשל אם הוא מנסה לדבר איתך עם המוצץ, אל "תביני" מה הוא אומר עד שהוא לא מוציא אותו), כי מוצץ יש לתינוקות שעוד לא יודעים לדבר, אבל הוא יודע לדבר וגדול ולכן לא צריך מוצץ.

עוד רעיון- לבנות "בית" למוצץ ושיהיה לידו בלילה- לא בפה, כי גם המוצץ צריך לישון (יש סיפור כזה חמוד מהספר של הנשיקה שהלכה לאיבוד).

להתנות שהוא יכול "לשחק" עם המוצץ רק ב- (בית, שעות מסויימות וכו'), להתייחס לזה כמו משחק (כמו שהתייחסתם לקסדה של השוטר), ולכן לא משחקים בו כל הזמן (נגיד, לא באוכל, לא כשיוצאים החוצה, לא כשישנים).

להביא לו בובה של תינוק שהוא יוכל לטפל בו ולהביא לו מוצץ.

בקיצור, זורקת פה כל מיני דברים שעולים לי. לא קרה לי אף פעם (אצלי הם ממילא עם מוצץ מגיל לידה ועד הגיל הזה..).

בהצלחה!

האחיות ישר רואות את זה כשאני אומרת את מספר הת"ז

יש לי בדיקה שאני צריכה לעשות 14 יום מקבלת מחזור וחשבתי שאפסיק אז אקבל תוך יומיים שלושה

אז כרגע אין לי מה לעשות חוץ מלחכות למחזור (שיכול לקחת גם יותר מחודש)?

אני חושבת שאומרים שהמחזור יכול להגיע עד 6 שבועות עם הכדורים האלה.

עברתי כ"כ הרבה מאז (לא עבר הרבה זמן, רק שנתיים אחרי הלידה) אבל בהחלט יכולה לומר שזו המתנה הכי גדולה שיכלתי לתת למשפחה שלנו. ולא רק לילד עצמו

לא אייפה את המציאות. ההתחלה הייתה קצת קשה, זה היה קצת כמו תאומים שלא מסונכרנים בשעות, אם אפשר לומר כך. אבל.. עם הזמן אפילו סנכרנתי להם את השנ"צ ככה שזה היה מהמם מבחינתי והיום הם חברים ממש טובים וגם לי היה יותר קל אחרי כמה חודשים כי כבר הייתי בכל הקטע של טיטולים ובקבוקים וכו.. היום אחרי שנתיים יותר קשה לי לחשוב לחזור לזה מחדש.

אל תחשבי קדימה יותר מדי. תהני מהתקופה הקרובה, בה הבכור הוא הבן היחיד, ותדאגי שתהיה לך עזרה אחרי הלידה.

שיעבור בקלות בעז"ה

גם אני נכנסתי להריון אחרי 4.5 חודשים מהלידה של הראשון, לפני שבוע ילדתי. 

בהתחלה הייתי בהלם, לא האמנתי, לא הבנתי למה זה קרה לי

עכשיו אני ממש מבסוטה, עדיין אצל אמא שלי והיא עוזרת לי המון, עוד לא מרגישה את הקושי בלגדל שתיים צפופים+לתחזק בית, אבל נראה שהגדול מקבל אותו יפה, וכל הזמן מקבלת עידודים שזה ברכה והמתנה הכי גדולה שיכולתי להביא לגדול זה אח צמוד אליו בגיל

מאמינה שבהתחלה זה קשה אבל בסופו של דבר זה כיף לילדים ומקווה שגם להורים..

מה שכן, לפני הלידה השתדלתי ליצור לגדול סדר יום מסודר, שעות שינה וכד', לדעתי זה ממש עוזר לי עכשיו

ובעלי ממש ידע לטפל בו ועכשיו אני רואה שזה ממש מקל עלי, כל העול של הטיפול של הגדול עליו וככה אני פנויה לטפל בתינוק, 

אצלי 2 הגדולות נולדו בהפרש של פחות משנה, ההתחלה אכן מאתגרת ומעייפת (כל אחת ערה בשעה אחרת והגדולה עוד לא הלכה לגן...)

אבל! ואבל גדול! הן חברות טבות, הן לא מכירות אחת את עצמה בלי השניה...

הן אוהבות (ולפעמים רבות כמו כל אחות) 

הן מעסיקות את עצמן...

ומתי הכי ראיתי את זה? - בסגר הראשון: הן כל כך היו "יחד"- שזה ממש עשה לי נחת...

וגם- ההריון השני היה לי יותר קל מההריון הראשון, כנ"ל לגבי הלידה...

טיפים?- אם את יכולה לעזור לעצמך לפני הלידה בהכנת אוכל ולמקפיא, עוד זוג ידיים שיחתל, יאכיל, ילביש, יקח לגינה כדי שתוכלי לישון וכו' ואם מציעים לך עזרה (כבר עכשיו מההריון)- תגידי כן! תודה, אשמח ל... לא להתבייש! אם מישהו מציע עזרה, הוא בד"כ מתכוון לתת אותה בשמחה, אז תנצלי...

ושיהיה בקלות ועם הרבה כח!

יש כאן חברה וירטואלית שהיה לה משהו מאד דומה רק מה, היה לה היפראמזיס קשה.

הריון אחרי הריון זה היה מאד קשה.

ברח לי השם אז לא מתייגת.

אז מאחלת לך המון בהצלחה ושיעבור בקלות

מביא המון ברכה,ככל שיש ילדים בדוק ''צער גידול בנים'' הופך פי כמה וכמה ליותר קל,

תשמחי המון המון שזכית לעוד נשמה להביא לעולם,בהצלחה רבה רבה אמן.

דבר ראשון, בתור אישה בהריון ראשון, מאחלת לך הריון הכי הכי קל בעולם!! באמת נראה לי במקומך הייתי חושבת שזהו, סוף העולם! כבר כתבו פה אבל אני באמת חושבת, קחי עזרה כמה שאת רק יכולה! לא רק אחרי הלידה, גם עכשיו! תנסי להקל על עצמך כמה שאפשר...

ודבר שני, בתור אחות שיש שנה אחריה אחות נוספת, זאת המתנה הכי גדולה שתתני להם!! אני לא זוכרת את עצמי בלעדיה, גדלנו כמו תאומות, רק בלי "החסרונות" של זה. הגיל בכל זאת שונה, שכבת לימוד אחרת, פחות השוואות. אבל חוויות משותפות, ומשחקים משותפים (ובגדים) ומלא מריבות!! זה הדבר הכי מושלם ומלמד שיש...

קודם כל מזל טוב

האמת נשמע גאוני להכין ולהקפיא תמיד אומרים לעשות את זה לפני הלידה אז לתחילת הריון פשוט חכם מאמצת!

עוד רעיונות אין לי

רק הלוואי שהפעם יהיה שונה ותרגישי טוב אבל גם אם לא תזכרי שזה לא שאת מזניחה ומתעצלת את עובדת 24/7 בלהיות שליחה של ה' לנשמה חדשה וטהורה בעולם וזו העבודה הכי חשובה שיש והיא לא קלה

אז תנוחי ותרגישי בנח עם מה שאת

בשבוע 39 ורוצה ללדת...

הבטן "ירדה למטה" עם ההתבססות של הראש באגן?

זה קורה, אבל עד כמה שידוע לי לא מעיד בהכרח על לידה קרובה...

את כותבת כל כך יפה ומדוייק, שהתיאור כל כך כואב.

מה את עושה ביומיום?

עובדת? לומדת?

אולי תנסי לחשוב על התנדבות, או על עבודה כלשהי עם אנשים שתרגישי בה משמעותית, שאת תורמת לאנשים, שהם צריכים אותך.

גם בהקשר שהזכרת את הזוגיות שאת לא רוצה את זה עכשיו כי את רוצה רק לקבל - אולי אני טועה, ואולי תתייעצי עם המטפלת שלך, אבל נראה לי שכשמישהו יהיה לך משמעותי וקרוב את תירצי גם לתת לו, לשמח אותו, זה ימלא אותך בתחושה חזקה של שייכות.

לא שייכות כמו של תינוק שהיא בלי תנאי, נכון.

יכול להיות מאד שזה כאב שיהיה לך תמיד ותמיד תצטרכי להתמודד איתו.

אבל יש דרכים נוספות להיות שייכת, ולקבל, ולהיות מוערכת, ולהיות אהובה, ושיהיה לך מקום. יש דרכים של "עולם המבוגרים" - שזה או חברה קרובה, או תרומה/נתינה/להיות משמעותית למישהו, או זוגיות.

אף אחד לא מגיע שלם לזוגיות. זה אני אומרת לך כהבטחה.

כולנו קצת שבורים בכל מיני פינות.

שנדחפת, מתערבת, שואלת כל הזמן ומצפה שיישמרו איתה על קשר הדוק.

מה שלאחד הוא הצקה- לאחר ברכה...

כנראה שיש בעולם הרבה נשים שחסר להן *לתת*

לתת יחס. ועצה טובה (בכל זאת, עברו הרבה בחיים). ולהתעניין. ולשמוע ממישהי צעירה מה הולך ומה בעבודה ואיך הלימודים ואולי היא יוצאת עם מישהו? ואיך הוא? כן? וכו' וכו'

אז כמובן שזה לא תחליף לטיפול

ובעז"ה תמצאי זוגיות טובה וממלאה, וכל הדברים שאמרו לך

אבל אולי תוכלי למצוא דמות כזו, שרוצה לתת (אולי אלמנה או מישהי אחרת קצת בודדה)

ותמלא לך טיפה את הבור השורף

ואת תעשי איתה חסד מהמקום המקבל, המשתף.

תהיי חזקה