פורום הריון ולידה (עמוד 2104)

קודם כל חיבוק. כל כך מבינה אותך!! גם במהלך הבדיקות בהריון ובלידה בכלל פשוט אין פרטיות. צריך למצוא את הרופא.ה שרגישים מספיק לעשות את הבדיקות בצניעות.
לגבי הבדיקות - גם אם זה נראה לך ממש אדום שווה לשאול את הרב. לפעמים זה מותר. (כמובן לא על דעת עצמנו!!)
אני מרגישה שיש הבדל עצום בין בחורה רווקה שחיה לה את חייה בשקט לבין אישה נשואה. ואני מודה על כך. הגוף שלנו הוא השער דרכו יורדות נשמות לעולם ואין דבר יותר מדהים מזה. מחזקת אותך ומזדהה איתך בקושי.

אבל באיזה שלב של חיי החלטתי שדי!
אז אני מקצרת לבדיקה ביום הראשון והשביעי ואין מוך.
אין שאלות לרב. מחכה עד שיהיה נקי יחסית. אדום וורוד פוסל ואם יש לי ממש שאלה רק אז אני שואלת.
יש לי רופאת נשים ואני אף פעם לא אטבול בשישי בשביל השפיות שלי ושל משפחתי.
החלטתי שנמאס לי שכל הזמן רבנים מסתכלים לי בתחתונים ובהפרשות שלי. נמאס לי להסתבך עם טבילה בשבת ערב. החיים שלי הרבה יותר רגועים ונעימים ככה גם אם זה לא בדיוק לפי ההלכה.

זה כן לפי ההלכה. מה שכתבת מותר לפי ההלכה גם אם יש דעות מחמירות.
ואני מוסיפה: כשצריך אדבר עם יועצת הלכה שהיא אישה. ואם יש אפשרות להביא לה את העדים (אצלינו יש) אז לחלוטין זה מה שאעשה
ולפני שאלך לשאול רב אבדוק בעצמי (עם בעלי) מה כתוב בספרי ההדרכה ואנסה להבין בעצמי. בשביל זה יש אותם.

צריך לשאול רב
אפשר לקבל היתר גורף כשיש סיבה ספציפית אבל ההיתר מגיע צהרב

אני לא באה לומר כלום לאור לציון כי זה אישי ושלה ולא מתערבת

אבל כן חייבת לדייק.. זה לא לפי ההלכה להחליט לעצמך היתרים גורפים

אני יושבת ובוכה

נראה לי שכולנו אם לא רובנו מרגישות ככה

מתביישת לספר איזה משפט מזעזע יצא לי מהפה על העניין רק אתמול

מרב תסכול וקושי

ובגדול מתחברת, למרות שאני הולכת לפי הדעות הכי מקילות שיש, מתוך בחירה.
רק למה את חושבת שה' ברא את המקום הזה בשביל להיות צנועה?
צניעות היא לא מטרה אלא אמצעי....

אנחנו מאמינים בני מאמינים שהקב"ה נתן לנו את תורתו ומצוותיו להיטיב איתנו, הגם שאנחנו לא מבינים איך.

במקום למצוא דרכים להתחמק מההלכה, אולי כדאי להתחזק באמונה?

לפעמים קשה, לפעמים מעיק אבל תמיד! לטובתינו!!!!

ב"ה אנחנו חיות בדור של שפע, איזה כיף שיש לנו עדים נקיים וחד פעמיים, ויותר מזוג לבנים 1, ופלאפון להתקשר לרב ולא להצטרך ללכת קילומטרים להגיע אליו, ומקוואות בנויות ויפות - ולא איזה נהר נידך, ובכלל את חופש הדת ללכת למקווה בלי להסתתר (מהשלטונות, לא מהשכנות ;) )

בואנה, זו אחת המצוות היחידות שיש לנו הנשים, כמה שקשה וכמה שבתכלס קללה (חוה, עיניים אלייך) - זו מצווה שלנו!

להתחזק ולעשות את רצונו באהבה!

 

אשה לא היתה צריכה לבדוק אלא רק לספור. ולא כל דם היה אז אסור.
אז זה ממש לא להתחמק מההלכה. הרבנים הם אלו שהתרחקו ממה שהיה צריך להיות ושמו גדרות. השאלה היא למה..
ואת זה נשאיר לדיון אחר.
הרבה מההלכות של היום , עם ישראל בכלל לא קיים כי הם לא היו קיימים.

ואנחנו צריכים לקיים את זה כמו התורה שבכתב -אין הבדל!
ותמיד אפשר לבקש את התרבות מרב אבל אסור להחליט לבד

ומוסיפה שהכול בעיניי תלוי איך אנחנו מסתכלים.

כמו שאנחנו יכולים להסתכל בצורה אחת על יחסים- כמה זה מגעיל ודוחה. ושלי.  ומביך ועוד ועוד.
ויכולים להסתכל אחרת לגמרי- כמה זה קדוש. ויפה. ומענג ומחבר. 

 

הכול זה בעיניים שלנו.
 

קחו מצווה אחרת- שבת.

יש אנשים שיגידו שזאת המצווה כי יפה שיש! ולא סתם כל הדתות מעתיקים ממנו. זמן לנוח, לנשום, לנו למשפחה.
ויש שיסתכל על שבת כעול וכקשה בלי פלאפון והמון זמן להעסיק את הילדים.

אנחנו חייבות להכניס לנו לראש שזה מצווה מדהימה!! 
(ממש ממליצה לקרוא את הספר הטהרה בהלכה ובאגדה מסביר שם כמה זה מתכתב בדיוק עם הגוף והטבע!
מונע כל מיני מחלות והכי בריא לגוף ועוד.. מחקרים!)

והיה קשה לי שיצא פה שלכה זה מה באלי ושזורם עושים ושלא זורם לא עושים.

עובדים ה' כי ככה. אין שאלות. מותר לברר ולבדוק אבל אנחנו לא מחליטים את החוקים לעצמנו.
כמו שבלא תרצח אנחנו לא נחליט סתם ומה טוב לי ופתאום היום קשה אז נלך לרצוח (כי זה ברור לנו לפי הערכים והנורמות ומסתדר לנו בראש)
אז ככה בכול דבר.
כמובן שלא משווה ומבינה שזה אחרת. אבל בטוחה שאם קשה יש רבנים שיקלו וימצאו דרך איך ללכת עם ההלכה ולהרגיש טוב.
ויש היום אינסוף אפשרויות...

לא באישי לאפאחת. וכמובן שאת מצווה כ"כ אישית ומתנצלת מראש אם משהי לקחה את זה למקום שלא התכוונתי..
 

למישו קשה שבת למישו קשה כשרות, אבל זה ברמת הסביר, זה לא שזה מצווה של סבל נפשי ופיזי מתמשך כמו של אישה במצווה הזו... זה פשוט מראש סבל וקושי מטורף וכל כך לא נעים וכל כך דורש התעסקויות וזה מכעיס שהגבר לא צריך לעשות כלום ומכעיס שהם לא לומדים בהדרכת חתנים את ההלכות האלו כי נמאס לי להסביר מאפס כל פעם כששולחת לרב.

גם אם נסתכל על המשפטים היפים שנאמרו כאן... בפועל כשהימים נמרחים, שכל יום רצים לרב, שהטבילה נדחית ונדחית וכך גם הארועים וכו, שום דבר לא מעודד. אותי לפחות. וכל הבית משתגע ביחד איתי. וזהו, זה כל החיים הולך להיות ככה...

מי שמצליחה לעבור את זה בכיף בלי קושי וכל המשפטים לחיים עוזרים לה, אשריה.

היום הייתי אצל הרופא, אמר שבועיים של דימום מסיבי של מחזור אחרי לידה זה סבבה, יופי ממש יופי
כבר דחינו 3 פעמים נסיעה משפחתית עם המורחבת בגללי (יומולדת עגול לסבתא) ובסוף זה לגמרי בוטל בגלל הסחבת שלי, ואני לא באמת יכולה להגיד למה.
ויש לי ארוע עוד שבועיים בערך ויכול להיות שזה יצא על טבילה, ואז לכו תמצאו בלנית שתקבל ב12 בלילה או שהרב יגיד אה חפרתם שבא לכם להטהר ועכשיו את דוחה?
והצימר שהזמנתי לקיץ... כולי בפחדים ואוף אין שקט נפשי.

כדאי מאד מאד לדבר עם רב, את עצמך בטלפון
להסביר את המצב.
יש סיכוי מאד גדול שיתיר לך לבדוק פחות

מבינה את התסכול והמרמור. גם אני שם לצערי אז אין לי עידודים בסל.

יש גם אפשרות לתזמן את הטבילות (יותר נכון ,לתזמן א זמן הבדיקה הראשון...)

צנוע זה קדוש.
המקום הכי קדוש בגוף שמשמש להבאת חיים לעולם
(אם תרצו אז הפתח למקום הכי קדוש..)
לכן הוא כ"כ צנוע. כ"כ פרטי. כ"כ מיוחד. שנחשף רק לצורך הבאת חיים לעולם (בין אם זה האינטימיות זוגית ובין אם זה מצד ההלכה והרפואה)
הכל נעשה למען התכלית שלשמו נוצר האיבר.

המוסכמה שקיימת בכל התרבויות ובכל הדורות לשמירת האיזור מכוסה בכל סיטואציה היא יותר מדהימה לדעתי. בסיסי כל כך שכל האנושות שומרת על הכבוד הראוי למקום הקדוש הזה.

לגבי כל הרגשות שסביב ההתעסקות מעודד אותי לפעמים לחשוב שעצם זה שקשה לי החשיפה זה מעיד על בריאות נפשית ומקום נכון שאני מייחסת לנושא. ב"ה שזה ככה. לא הייתי רוצה להיחשף כאילו זה עניין של מה בכך. וגם שזה חלק מתהליך הייעוד שלשמו הוא נברא.

הרבה מההתעסקות (שלי) בגוף נובעת ממקום אינטרסנטי. כי אני רוצה שיהיה לי טוב עם הגוף שלי. (כל עוד מותר כמובן)
בנושא הזה יש לי מקום להרגיש שהגוף שלי אינו אלא בריאה אלוקית שנועדה לתכלית מסויימת. ואני מממשת אותה גם כשקשה לי.

כל זה כמובן בא יחד עם אסרטיביות ויכולת לומר עד כאן גם מבחינה רפואית וגם מבחינה הלכתית.
גפ רבנים וגם רופאים יכולים ורוצים ומנסים לעשות הרבה יותר ממה שיעלה לנו על הדעת כדי לכבד את הגבולות שלנו. רק צריך לא להפסיק להיות נאמנים לעצמנו ולא להתבייש לומר עד כאן. (או לבקש לדעת מה החלופות ומה המחיר של כל בחירה. אבל לא לקבל התורה מסיני כל בקשה להתעסקות עם המקום)
למשל יש רבנים שמלכתחילה מתנגדים לפתרון של בודקת טהרה בדיוק בגלל אי הנוחות של התהליך וכדי לשמר את היכולת של רב לפסוק ולהתיר שלא רק באמצעות בדיקת טהרה.

יש ספר חדש של פניני הלכה בנושא טהרת המשפחה ויש שם פרק מסודר על יולדת וההיטהרות שלה, יש דברים שיולדת יכולה להקל בהם כדי לעזור לה להיטהר. אפשר למצוא בחינם באינטרנט או באפליקציה. יכול להיות שיעזור לך.

המקום שממנו באים חיים
שבו מתקיים חיבור של חיים
שנותן כוחות חיים, חשק לחיים, אנרגיה לחיים
הוא כמו החיים עצמם
מצד אחד יש בהם טבעיות וזרימה,
מצד שני, לא מעט סיבוכים ואתגרים...
ככל שדבר הוא גדול יותר, מהותי יותר, עוצמתי יותר,
יש בו יותר אופציה להסתבכות.
כך זה בהבאת חיים באמצעות פרנסה (לגבר) - כמה כוח וכמה סיבוך יש ב"כסף".
כך זה בהבאת חיים באמצעות הרחם
וכך זה בהבאת חיות לקשר ולמשפחה.
לא תמיד מרגישים את הזרימה והפשטות.

מפה יש עניין של בחירה,
האם לשקוע ברחמים העצמיים על הסבל שיש בדרך לטהרה
או לתת להם מקום מסויים, רגע בחיים, פריקה
ולבחור להסתכל על המהות והעוצמה - על הכוח שטמון בטהרה ובחיבור.
שאת בדרך לשם.
ובבוא העת גם לגלות את המתנות שבדרך,
כל זוג והמתנה שלו...
אם זה שמירה על התשוקה והחשק
או העצמת הקשר הנפשי
או תחושת המסוגלות לעמוד באתגרים
או ביסוס הבית על מסירות נפש לתורה
או אלף ואחד כיוונים שאתגר יכול להביא אליהם.

אל כל האנשים שמלווים אותנו בדרך, אפשר להתייחס כאנשי מקצוע, שזה עיסוקם והם אינם מעניינים אותנו כשלעצמם.
הם חיצוניים לזוגיות, חיצוניים למתרחש אצלנו בקשר באופן אמיתי.
הם רק עוזרים בהיבט טכני מסויים.
החיים האמיתיים, הצניעות, הטהרה, הפנימיות שלנו - הם סוד שלנו שלא נפגע מהצורך לקבל עזרה בתהליך.
כמו שהילד הוא שלנו גם אם המיילדת עזרה לו לצאת וגם החזיקה אותו ראשונה.


ובהיבט הטכני,
אני חושבת שההרגשות משתפרות עם השנים וההתנסויות, מתרגלים למעבר החד בין אפס קשר למקור החיים, לבין קשר מתמיד ויומיומי איתו.
וגם השאלות לרוב לומדים לענות עליהן לבד. והתארגנות סביב טבילה הופכת להיות יותר שגרתית והלו"ז פחות תלוי בה.
וגם מוצאים את השליחים הנכונים בדרך... את הרופאים שמרגישים איתם בנוח, את בית החולים המתאים ללדת, ואת הרב הפוסק שאת מרגישה איתו בנוח. זה חשוב להשקיע מאמץ למצוא כדי שהדרך תהיה טובה ונעימה.
לידה ראשונה היא טלטלה אדירה לחיים בכלל, ולטהרה בפרט! אחריה צריך זמן להסתגל, להתארגן על החיים. להכיר מחדש את המקום, את מה שקורה בו, את מי שקורה לי במפגש איתו.
זה מסע...
שיש בו הרבה למידה והתחדשות ומתנות
(וגם סבל ותסכול ואי הבנה, עוברים בתוך זה ויוצאים לאור).

ונהיה לי קווצ בבטן.

קודם כל חיבוק גדול על כל מה שאת עוברת...
יש לי כמה פתרונות טכניים ואכתוב אותם בהמשך, אבל רוצה להתייחס קודם למהות. (אם כי אני לא בטוחה שאצליח לכתוב טוב אבל אנסה)

הנרתיק של האשה הוא השער.שער לעולם פנימי גדול ,קדוש ואמיתי שממנו נובעים חיים או חלילה העדר חיים (למשל מחזור שהיה פוטניציאל לחיים שלא התממשו).הנרתיק הוא השער לחיבור עם הבעל ,חיבור גדול ומשמח ,בין שתי נפשות שמתבטא גם בחיבור גופני . כן הכל סובב סביבו.הוא מקור הכוח.

עכשיו אתייחס קצת לטענות שלך.. נשמע שאת מעט זמן אחרי לידה. אגיד בעדינות שאת נשמעת קצת לחוצה סביב כל ההתעסקות במקום..לא רק אחרי הלידה ,אלא גם ב7 נקיים וכו.. וזה לא מצב כל כך טוב. הליכה למקווה ,וארגונים למקווה צריכים להעשות בנחת ובלי לחץ נפשי..וזה לפעמים גלגל שמזין את עצמו, עושים בדיקה בלחץ , לפעמים לפני הזמן, פוצעים את עצמנו, ואז לא מצליחים להטהר וחוזר חלילה... המדריכת כלות שלי הייתה מישהי אולטרא דוסית ואני זוכרת שאמרה לי כל הזמן : בנחת, בלי לחץ. כל הטבילה וה7 נקיים צרעכים להיות בלי לחץ. לאלחץ של האם זה אדום, לא לחץ של לרוץ לרב, לא לבדוק 5 פעמים ביום... נחת זה שם המשחק

2 אני כבר שנים ,בהוראת מכון פועה ,בודקת רק ראשון ,שלישי ,שביעי, בלי מוך . זה לא איזה קולא מטורפת, (אפילו לא בבוקר ובערב ,3 בדיקות כל השבוע סהכ). זה נובע מכך שרבנים יודעים איך התגלגלה ההלכה ואיפה חשוב להחמיר ואיפה מותר להקל. לא להסס להתקשר ולהתייעץ אולי גם על הפן הנפשי והלחץ. (אפשר גם אנונימי).

3. כמה זמן את אחרי לידה? אני חודש מהלידה ואפילו חודש וחצי (6שבועות) אפילו לא מנסה להכניס בדיקה. הגוף עבר טלטלה ככ גדולה, תני לגוף לנוח ,להתנקות אל תחשבי על היטהרות. ככה זה גם אחרי לידה ,יומיים נקי ופתאום שוב מגיע דימום... לכן אני ממש מציעה לחכות זמן וגם בנףש לא לצפות ואז פתאום אפשר להיות מופתעים...

4. בהקשר ל3 ,אם אחרי חודשיים עדיין יש דימום ,זה דבר שצריך לבדוק כי זה כבר לא נורמלי... כדאי לדעת שיש דברים טבעיים ואחרים שגם מקצרים דימום. פעם אחרי הפלה מכון פועה המליצו לי על כדורים שנקראים mn שעשויים מצמחים שבאמת קיצרו לי את הדימום..אבל צריך לבדוק אם זה טוב גם לאחרי לידה ושוב לא לצפות לפני חודש ,חודש וחצי ...

5. עוד משהו שראיתי שעזר לי זה לנסות להתנתק מהעדים, זה לא שלי. זה כבר משהו חיצוני לי. לא לקחת רגשי את מה שהרב אומר על זה . ברגע שזה יצא ממני זה כמו ציפורן שגזרתי או חתיכת עור שנפלה. זה נותן יותר פרופורציה ונחת בכל העיסוק (וגם פחות מרגיש לא נעים ,כי זה לא "אני" אלא משהו טכני שהרב מסתכל כמו בשר וחלב (וככה גם הרב מסתכל על זה) .

6. שוב ,לכתחכילה אני גם לא רודפת אחרי הרבה עדים , כדי לא להכנס ללחץ. מראש בודקת מעט לפי ההלכה ומעדיפה לחכות עוד יום אם לא בטוחה ,ולבדוק רק למחרת.

חיבוק גדול גדול. זה גם קונפליקט שהיה לי בתחילת הנישואים. ברוך ה אחרי הרבה עבודה זה נרגע לי ,(ולא שהיה לי מעט בדיקות אלא שמראש נגשתי לכך בנחת ) אם יעלה לי עוד משהו אכתוב...

וגם ,ממליצה ממש על אסתר גופר .שמעתי פעם הרצאה שלה ועשה לי הרבה סדר ביחס למקום הזה ....

כי אז צריך באמת לבדוק שאכן הכל בסדר ולא נשארו שאריות מהלידה....כמה זמן יש לך דימום גדול גדול אחרי הלידה?

אז מבחינתי זה ביג ביג נואו! ממש לא תקין בעיני.
למה כ"כ הרבה פעמים יוצא לך לשאול רב?
למה לשלוח לו תחתונים? לא מספיק בטלפון? את לא מזהה כבר לבד מצבים שאינם צריכים שאלה?

תראי. אני פתחתי את ספר ההלכה, ומה שלא מעכב טבילה - אני לא עושה. מוך דחוק - שכחתי איך עושים. בדיקות - רק ראשון ושביעי. רב שרצה לשלוח אותי פעם לבודקת טהרה - אמרתי יפה תודה ושלום. וחחפשתי רב אחר, בעל כתפיים ונסיון גדול יותר - שהתיר לי גם בלי בודקת.

וואו שלא הייתי שומרת נידה אם הייתי מרגישה כמוך🤦
את הנובהרינג אני מכניסה בצעדי ריקוד. בזכותה אני מותרת כבר תקופה ארוכה. אבל זו פעולה אינטמית שלי בעצמי, לא רואה בעיה....

אם מתאים לך - או לחפש רב בעל כתפיים רחבות. שיודע להתיר דרך הטלפון (אני נשואה 13 שנה ושלחתי לרב עד אולי 4 פעמים).
או לבדוק למה יוצא לך כ"כ הרבה לשאול ולשלוח עדים/תחתונים.

את כ"כ צודקת , אני ונראה לי כמעט כל אישה יכולה להזדהות איתך.
אבל אני חייבת לעודד שיכול להיות אחרת

יש דברים שבאמת טכנית א"א להימנע מהם- לידה , אמצעי מניעה, בדיקות שחייבים
אבל גם שם את יכולה לנסות להתחבר לעצמך, לקחת כמה שיותר שליטה על הגוף שלך ולחשוב איך אפשר לעשות את זה שיהיה לך הכי נעים וטוב.
למשל חווית הלידה יכולה להשתנות מקצה לקצה מבחינת היחס לאיברים האינטימיים אם את מעורבת יותר בלידה ויותר לידה שבה את מנהלת את העניינים בתנועתיות ובמודעות לתהליך לעומת מצב שבו את נתונה לחסדי הצוות ולא מספיק מודעת או לוקחת שליטה.
קל לדבר קשה ליישם אבל זה משנה את החוויה מאוד מאוד

באותו אופן כל בדיקות הרופא/התקנים/טבעות - את יכולה לבחור לא להתייחס לזה כאל אילוץ מלא. לבחור בזהירות את הרופא/ה שלך ולא לפחד להחליף עד שיהיה לך נעים. לבחור מתי מתאים לך בדיקה פנימית ומתי לא (חוץ ממקרי קיצון של סיכון אבל ב"ה רוב מוחלט של הבדיקות הם לא כאלה)
להתחבר לתחושה בגוף ו"להזמין" את הכניסה לנרתיק מתוך בחירה.

למשל - כשאת בדיקות 7 נקיים התחלתי לעשות כשאני מודעת לנרתיק, מרחיבה אותו, ומזמינה את העד פנימה - נהיה לי הרבה יותר קל גם נפשית וגם טכנית.

במישור ההלכתי- גם כאן תזכרי שהאחריות והשליטה הם שלך. "וספרה לה" !
את פונה לרב שיעזור לך כשאת לא יודעת אבל את לא "נתונה לחסדיו" ולא "תלויה בו". את אחראית על הכל, ואת בעלת הבית על הגוף שלך ועל שמירת ההלכה בזוגיות שלך.
אולי אני סתם אומרת דברים שב"ה לא קשורים אליך, אבל כדאי לך לוודא שגם בעומק התת מודע אין תפיסות כאלה שמחלישות - התודעה הזו חשובה ונותנת מרווח של נשימה ושל שליטה.

וגם פרקטית- לבחור רב שמתאים לתפיסת העולם שלכם ונעים לך להתייעץ איתו מעבר לראיית מראה, או אם יותר נח אפילו עדיף- יועצת הלכה או רבנית (כמובן בקיאים מספיק או שהולכים להתייעץ עם רב גדול ובקיא)
הרבה פעמים ראוי וממליצים למעט בבדיקות כדי להצליח לסיים 7 נקיים, או אפילו ללבוש צבעוני במקרים מסוימים. לפעמים שינוי קטן בהתנהלות שמנה את כל התמונה
אז כשיש קושי, ובטח אחרי לידה- צריך ונכון להתייעץ.

וכמובן שזה לא סותר את השאיפה ללמוד הלכה כמה שיותר, לנסות לזכור ולהבין את המראות שהתירו לך ואסרו לך - עם הזמן תוכלי לבד לדעת לומר שזה צבע שהתירו לך ואפילו לא צריך לשאול או שכן צריך לשאול עדיין כי את לא בטוחה אבל כבר יש לך תחושת בטחון מה קורה

בהצלחה!!

המדריך הישראלי להריון ולידה

טבעי ללדת (כאן יש הרבה תמונות לא צנועות)

זה להיות בבית חולים לא במחלקת יולדות. ועוד עם ילד סובל... ועוד לבד... ועוד בשבת... ועוד יש בעל וילדים בבית... ועוד כשמשתחררים ואי אפשר לחזור... אז ברור שתבכי ויהיה לך קשה... חיבוק גדול על זה❤️ ואין לך על מה להרגיש רע, פיקוח נפש דוחה שבת וזה לא נקרא לחלל שבת. והעיקר שהילד ירגיש טוב ותהיה לו רפואה שלימה🌷🌷🌷

שחבר שלו התחיל להגיד לו מה איך ככה היד קלה על ההדק והיא נסעה ככה ואז הבן שלו הצטרף "לתוכחה" ובעלי ממש נפגע מזה כאילו מה רצית שנעשה הרוםא במוקד( שאליו הלכתי ברגל כי הוא קרוב ממש) אמר שצריך מיון אז אין שאלות בכלל.. ואגב הייתי בטוחה שבסוף אני יגיע גם למיון יולדות אחרי שהמעלית שבת לא עבדה ועליתי ברגל 7 קומות מודה שלא חשבתי שזה כזה קשה.. בקומה 2 כבר לא הרגשתי את הרגליים שלי כנראה שאני ממש אבל ממש לא בכושר

רב פעם אמר לי אפילו ספק מחללים שבת אז בטח עם רופא אמרואגב גם שאלתי אם יכול לחכות למוצש ואמר לי שלא

וממש מעצבן הקטע של המעלית שבת.
אוף.

לא ידעתי אם מותר לי אולי בכל זאת לעלות במעלית רגילה ונגיד לחכות שמישהו אחר ילחץ..

שידאג לעבודת השם שלו קודם.
עשית את המעשה הנכון. אל תתרגשי.

זה שאם ברגע שמחליטים לחלל שבת- זה מה שנראה לנכון, אז גם אם בדיעבד זה לא היה נצרך, זה לא נחשב חילול שבת.
למה? כי אנחנו בנ"א, וההלכה מאוד מאוד סומכת על ההכרעה בשטח. ואם הרופא הכריע שיש צורך- אז עשית מצווה גדולה שנסעת עם הבן שלך לטיפול.
)ואם לא היה איש מקצוע באיזור והייתם חוששים לשלומו, גם אם מתוך בורות, זאת היתה ההכרעה בשטח.).

והלוואי ותהיה לך באמת שבת שלום

כל אחד נהיה לי העזר כנגדו של הקב"ה.

 

מעדיפה לעכל את זה שזה הריון אחרון, לנצל, להנות, להעריך את הזכות הזאת ליצור חיים...

פחות או יותר יש לי כיוון מתי זה יהיה, אבל אין לדעת מה יקרה בפועל (לסיים לפני ה"תכנון" או להכנס להריון בלי לתכנן)

בכל מקרה, כל הריון מחדש מעריכה ומתפעלת

לשלב סיום ההריונות, שהיו התקופות הקשות בחיי.
בהריון השלישי ׳ידעתי׳ שזה הריון אחרון, אבל אחרי כמה שנים החלטתי להכנס שוב להריון, ובו ידעתי בודאות שהוא אחרון.

לפני ההריון האחרון (ילדתי לפני 10 חודשים) היה לי די ברור שזה הריון אחרון מבחינת גיל ומספר ילדים.

לא עשיתי משהו שונה בהריון כן מרגישה שיש לי הרבה יןתר סבלנות לתינוקת גם מהידיעה שאולי זה פעם אחרונה שאחווה לילות נטולי שינה / גזים / שעות על הידיים וכו.

מאד קשה לי המחשבה להוציא אותה מהחדר שלי גם מהסיבה הזו ולכן היא עדיין ישנה בעריסה איתי בחדר.

אי אפשר לדעת לאיפה החיים יובילו אבל על פניו כנראה שלא יהיו עוד ואני שלמה עם זה.

את הכבדות? התופעות לוואי למינהם?
אישית רק חיכיתי שיגמר למרות שיחסית לא היו הרבה תופעות לוואי. בכלל לא מתגעגעת להיות בהריון.

כמוני למשל
נעים מאוד
אוהבת להיות בהריון ואת כל התקופה המרגשת הזו
וזאת למרות בחילות חזקות עייפות ושאר תופעות לוואי

אחרי הלידה הקודמת היו זמנים שחשבתי שהוא יהיה ילד אחרון ואחד הקשיים עם המחשבה הזאת היה שלא ידעתי את זה מראש ולא יכלתי "להפרד" מההריון והתינוקות (ק בשורוק/קובוץ או איך שקוראים לזה) (מהלידה דווקא שמחתי להפרד גם בלי הכנה😏)

שמחתי לעזור

(שמעתי שחיפשו אותי כאן לאחרונה)

אם זה באמת אתה כבוד גדול...
משום מה יש לי תחושה שזו מישהי מכאן שהחליטה לעשות שמח 🙃🙃

שקלתי את זה לרגע
אבל בדרך כלל הוא מיד מתחיל להפציץ..
לא רק בהודעה אחת בודדת...

כותבים את האות ו' כך: וי"ו.
והוא גם לא פיסק בתוכן ההודעה...

מממ, אני לא יודע אם זה תיקני לכתוב שני סימני שאלה ולכתוב "מממ"🤔. נקודה

זו את? @אין לי הסבר

האימוג'י שלי זה- 😌

אני הייתי רוצה לדעת, כן יותר תשומת לב לכל פרט, להיפרד בטוב כזה. גם לידה אחרונה..

אני אומנם סובלת סבל בל יתואר בהריון היפרמזיס קשה,צירים מוקדמים מיליון מעקבים אבל בכל זאת עכשיו כשאני יודעת שזה כנראה ההריון האחרון( לשנים הקרובות ) כי חייבת לתת לגוף שלי,לנפש שלי וגם לשאר המשפחה שלי לנוח ולהתחזק
ובגלל גיל שאני לא יודעת אם אחכ יתאפשר עוד הריון( אולי כן אבל לא בונה על זה) אני שמחה שאני יודעת את זה בהריון זה נותן לי כוח לעבור אותו ואולי לנצל אצלי זו לא המילה הנכונה כי כבר מה יש לנצל( להקיא עוד פעם בציניות כמובן) אבל להשלים בנפש שיכול להיות שזו הפעם האחרונה שאחווה את הפלא הזה למרות כל הסבל..
מקווה שגם היחס שלי לילדה יהיה כזה ובכלל אני מרגישה שההשלמה הזו חשובה בעיקר לי בנפש ומשפיעה על כל היחס שלי לכל הילדים בבית..

לא בגלל ההריון.
אין לי מה לנצל בהריון
חוץ מתנועות שגם הן לפעמים כואבות אבי סובלת מכל רגע
אבל- מרגע הלידה, מתינוק פצפון מהנקות מלהסניף ולהתכרבל
מהבכי של הפצפונים
הייתי רוצה לדעת ולהנות

ב2 ההריונות האחרונים שלי חשבתי שיש סיכוי טוב שזה האחרון.

באחד טעיתי מסתבר, ובשני -  ייתכן מאוד שצדקתי... רק כשאגיע לגיל המעבר - ואעבור אותו - אדע סופית 

הדבר היחיד שחבל היה לי להיפרד ממנו היה ההנקה.

אני זוכרת בשלבי הגמילה (אצלי התהליך הדרגתי, ככל שהחלב הולך ונגמר לי, ולא בהחלטה: עכשיו זו הפעם האחרונה),

כל הנקה חשבתי לעצמי: מי יודע, אולי זו הפעם האחרונה בחיי שאני זוכה לתת את הנתינה המדהימה עם התחושה המופלאה הזאת?? וניסיתי להתרכז בכל מאודי בדבר הזה.

הרגשתי ככה עם כל אחד מהילדים האחרונים שלי. במשך כל החודש-חודשיים האחרונים של ההנקה.

אבל היום - כשנתיים אחרי, אני לא זוכרת את הפעם האחרונה הספציפית, שרוב הסיכויים שהייתה הפעם האחרונה בהחלט.

 

ולגבי כן או לא לדעת:

לדעת את העתיד זה מסוכן.

זה כמו לשאול "האם תעדיף לדעת בוודאות מתי תמות?" סליחה על ההשוואה.

יש באי-הידיעה מימד מלחיץ, ואולי ידיעה יכולה להועיל בשלב מסויים ולעזור להחליט על הכנה טובה יותר טכנית ונפשית. אבל עדיין אני חושבת שידיעה כזאת היא עצובה למדי וזה גם עלול לרפות את ידינו מלשאוף לעוד - בכל תחום בחיים.

ואני ממש לא נגד תכנון משפחה, להפך, אבל במצב אידיאלי אני חושבת שהחלטה לנסות עוד הריון אחרי הנוכחי, או החלטה שזהו לא יהיה לי יותר, צריכה להתקבל לא לפני\במהלך ההריון אלא זמן-מה אחרי הלידה.

כמובן יש מצבים שונים, ויש גם מצב שההחלטה שלנו לא קובעת כי המחליט שקובע יושב למעלה...

אף פעם אי אפשר באמת לדעת אם זה ההריון האחרון,

יש מצבים שבהם יודעים שכל ילד שמגיע הוא נס בטבע (הרי כל ילד הוא באמת נס...)
ואז כל הריון שמגיע בצורה טבעית או שלא , עוברת המחשבה מי מבטיח שיהיה עוד ילד בגלל הגיל או בגלל סיבה רפואית או בגלל החוסר אמון ביכולת להכיל ילד נוסף..

אני לא בשלב שאני חושבת שזה יהיה ההריון האחרון אבל בהחלט יודעת שכל הריון שמגיע בקלות זה לא מובן מאליו ומידי פעם מקננת המחשבה אולי לא יהיה עוד אחד האם הידיעה הזו תשנה בי משהו ביחס לילדי הזה לילדים בכלל לקושי? האם אצעק עליו פחות אהיה יותר סבלנית? האם אצליח לזכור את כל מה שאני יודעת שנכון בחינוך? האם אתנתק עכשיו יותר?

המחשבה עצמה גורמת להבין שגם אם יהיה עוד הריון הילד הזה הוא ייחודי, וטוב שאקדיש לו הכל כאילו לא יהיה עוד כי הוא יגדל והוא לא יהיה תינוק יותר,

ומצד שני יש תהליך שקשור גם בגיל מי שיודעת בגיל 30 שזה האחרון זה לא כמו מי שבגיל 41 מבינה שלא יהיו עוד ילדים ונגמרה תקופה בחיים.

זה מעיד על ביוץ שיגיע ביומיים הקרובים, ולא באותו יום של ההפרשה. אז אם את טובלת בקרוב יש סיכוי לא לפספס..
אבל אני ממש ממליצה על מקלוני ביוץ, לי אישית זה עובד טוב בכל חודש

וגם כשהמקלון חיובי. הביוץ בפועל רק אחרי בירידה של ההורמון..
יש סיכוי 🙏

נקווה שבעזרת ה לא אפספס את הביוץ החודש

שההפרשה באה יום לפני הביוץ בפועל (כלומר ביום הבדיקה הכי חיובית) ומקרים בהם ההפרשה הייתה יומיים וחצי כזה לפני הבדיקת ביוץ החיובית.. זה משתנה כזה מפעם לפעם
אם את עובלת בקרוב יש סיכוי

שנושא שיכול לגרום לפיצוצים במלא משפחות גם כשהצוואה יותר פשוטה, במקום שיגרום אצלכם לפיצוץ בטוח זו ההתנהלות שלכן.

אתן אציליות ביותר, ובטוחה שתחליטי נכון.

 

אני נוטה להסכים איתך, ולא עם בעלך.

אמא כמה רגישות
כמה כיף לך!!!!!!!!!!
אולי אל תתני לה חצי
אולי סכום נחמד שישמח אותה
במיוחד שנשמע שהיא ממש בסדר עם זה

מיוחד. 

גם את וגם אחותך. 

 

והכי חשוב שתזכו לשלום ביניכם, אין כמו אחיות!!

אמנם לא התנסיתי, אבל ממה שאת כותבת אפשר לשמוע כמה את רגישה ומיוחדת.
ויש לך אחות אחת - לדעתי זה נכס לכל החיים.
ומהנתינה הזו אולי תפסידי "קצת כסף" אבל תרוויחי אותה לנצח, שזה שווה הרבה יותר.
גלגל סובב בעולם... דם נשאר דם.
שתזכי לקבל ההחלטות שנכונות לך.

בהבנה שלך והחשיבה שלך.
רק נוטה להעיר, שיתכן וכדאי לשאול רב בנושא הזה.
לא מבינה בו לעומק אבל יודעת שאם היא השאירה צוואה על הנושא, יש מצווה לקיים דברי המת ויכול להיות שבעייתי קצת לעשות אחרת.
(נותנת קו למחשבה- יתכן ואני טועה.)
לרב בטוח תהיה ההכוונה לפתור לכן את הבעיה הזו בדרך הטובה והנכונה ביותר.
שתתבשרו בבשורות טובות!
ואתן נשמעות מדהימות😘

מזכירה לי את המדרש הידוע על שני האחים שבזכותם נבנה בית המקדש בהר המוריה..

מנסה להציע עוד כיוון:
אני לא יודעת מה גודל הסכום, אבל אולי תקחי את ההפרש בסכום וביחד עם אחותך צעשו עם זה משהו משותף לעילוי נשמתה של הסבתא? (הנצחה,תרומה, הקמת קרן או משהו כזה..)
הרי זה כסף שהיא לא התכוונה לקבל ואת מוכנה לתת - אז נצלו אותו לטובת הסבתא..

עושה טוב לפרוק את זה כאן קודם כל. ואתן גם נותנות לי להרגיש עד כמה האחווה שבינינו לא מובנת מאליה, אז זה משמח ועוזר לי קצת לעבור את הדבר הזה. @ה' כל יכול יש ברשותנו סכום שווה למה שהייתי מעבירה לאחותי (מהחסכונות שלנו ב''ה). כלומר שלכאורה אנחנו יכולים לא לסתות מהצוואה של סבתא שלי, אלא פשוט להעביר לה מתנה בסכום שווה ערך. 

מתחלקת שווה בשווה.

גם מתוך הסתכלות לטווח ארוך - בעיות של כסף מעכירות יחסים בתוך המשפחה.
לחלק שווה בשווה ימנע שהיחסים בינכן בעתיד הקרוב והרחוק יושפעו מהירושה.

גם מתוך סימפטיה ואמפטיה.
כפי שכתבת, הסבתא שלכן, אז בגילה המבוגר, התייחסה באוםן מסויים לאחותך.
וכנראה שהיחס השונה קיפח אותה שלא בצדק ועשה לה עוול.
החלוקה השווה של הירושה מגיעה לה בזכות ולא בחסד.

אבל מנסה לחשוב יצירתי

אחותך מקסימה וגם את
ונכון שזה מה שסבתא רצתה
אבל אני מאמינה שאם את חושבת אחרת יש מקום לקבל את הכסף ואז פשוט כשהוא שלך להחליט מה את עושה איתו

אולי לשים את ההפרש בצד ולהקדיש אותו לחיסכון לאחינים שלך
או לחילופין להקדיש אותו לאיזשהו פעילות מקרבת בין שני המדפחות (נופש משפחתי וכו)

או להקדיש אותו לע"נ הסבתא בשם שני המשפחות

מדובר בסכום ממש משמעותי, שבכוחו לקרב גם אותנו וגם את אחותי ומשפחתה למשהו כמו רכישת דירה בע''ה.

ורוצה להגיד לך כמה זה לא ברור מאילו ההתנהגות של שתיכן (במיוחד שלך) אתן ממש מיוחדות והלוואי וההורים שלכן יודעים מזה.

אני הייתי הולכת לעשןת שאלת רב אבל צריך לקחץ בחשבון שני דברים:

גם אם אחותך וויתרה על זה בעבר לא בטוח שבעתיד זה לא יגרום לדברים שליליים.
לשים לב לא להזניח את הרגשות של הבעל בנושא שבמידה ותוותרו על הכסף זה באמת יהיה בהסכמתו.

ואולי תביאי לנו את הגאולה אחרי כזה מעשה חסד טהור

אני חושבת שאם את מסוגלת לזה

זה יהיה מהמם
גם עבורה ועבור הקשר בינכן.גם עבור הסבתא
וגם עבור עצמך
הכי הכי משמח בעולם זה לעשות חסד ,לתת מעצמך מתוך אהבה. שווה יותר מכל כסף

התרגשתי

אבל אחרי שאת מקבלת את הכסף- הכסף שלך וזכותך לעשות בו כרצונך

מזכיר את הסיפור על שני האחים עם ערימת השיבולים- כך שמה שמרבה אהבת חינם וקרבה ביניכן מן הסתם שזו הדרך הנכונה

לגמרי מזכיר. יהי רצון שבזכותך ייבנה המקדש מהר ממש.

איזו אחות נהדרת את.
אני גם חושבת שכן ראוי ויפה לחלק את הסכום לשניים.
וכל הכבוד לבעלך שמוכן לזרום אתך אפילו שחושב אחרת.
וצודקות אלו מעלי שאמרו שעדיף שלא תהיה תרעומת בין אחיות.
אני משערת גם שקשה לי להסכים עם השיטה של לקבל את המציאות כמו שהיא וכו', הרי אנחנו פה לפעול ולעשות ולהשתדל, אז אולי אפשר לראות את השוני בסכומים כניסיון, ושאולי אחותך לא אמורה לקבל את זה כירושה, אלא ממך?
בקיצור, אי אפשר לדעת ולנחש חשבונות שמיים, אלא רק לנסות לנהוג כראוי ובחסד פה על האדמה..

קודם כל את נשמעת אדם מדהים ממש, וכך גם אחותך.
לא משנה מה תעשו בסוף, אני בטוחה שסבתא שלכן גאה בשתיכן עכשיו על אצילות הנפש, והיא וההורים שלכן יכולים להיות מאד גאים בחינוך שלהם

לעניות דעתי צריך להפריד בין מה צריך, למה ראוי או כדאי.
מבחינת מה שצריך/חובה - כן חשוב לזכור שעם כל הצער על היחסים המורכבים של אחותך וסבתא שלך, זה לא ש"לקחת" לאחותך משהו. מבינה את הקושי להרגיש ככה, אבל בעיניי מצד הדין זה כן כסף ש'מגיע' לך.

והשאלה היא נראה לי יותר מה ראוי, ופה יש התנגשות.
כי מצידך היית שמחה לחלוק את זה עם אחותך בצורה שווה ולהרגיש טוב יותר
מצד בעלך נשמע שקשה לו לוותר על סכום משמעותי כל כך
ומצד אחותך נשמע שלפחות כרגע היא בסדר עם המצב (אבל לא בטוח איך היא תרגיש עם זה בעתיד)

אני לא יודעת איך אתם מקבלים החלטות מורכבות בדרך כלל (מתייעצים עם רב? אחד מכם מוותר?) אבל בעיניי זה משהו שצריך קודם כל שאת ובעלך תיישבו ביניכם.
כסף הוא כלי מאד עוצמתי, וזה יכול גם להיות פצצה בתוך המשפחה, וחשוב מאד שתדברו על זה לא דווקא ממקום של "זה מה שצריך לעשות" אלא איך כל אחד מכם מרגיש שנכון להתנהל, ומה תרגישו, גם בטווח הקצר, אבל גם עוד 10 שנים - אם ההתנהלות תהיה כמו שהצד השני רצה (במיוחד אם דברים ישתבשו.. כלומר אם תתנו לאחותך כסף ואז תתקשו לרכוש דירה, או לחילופין תשאירו את זה אצלכם, ועם הזמן היחסים איתה יתערערו) ותנסו לקבל החלטה בעקבות ההבנות האלה.

בהצלחה!

תודה שאתן חושבות יחד איתי ותודה גם על המילים החמות. מעריכה ממש כל התייחסות שלכן!

לגבי בעלי, מגיבה לכן @אני10 ו@תמיד להודות. ב''ה בעלי עם אמונה גדולה בכל ענייני הכסף. והוא מכיר לעומק את הסיפור המשפחתי וכל מה שזה השפיע על כל אחת מאיתנו לאורך השנים. הוא מבין עד כמה כל הסוגיה הזאת סבוכה ומורכבת לי. חילוק הדעות שלנו הוא בעיקר 'אינטלקטואלי' אפשר לומר ויושב על איך לקרוא את המציאות ומה כדאי לעשות. אבל בשורה התחתונה אם נקבל את ההחלטה לחלק את הסכום, זה לא יהיה נגד רצונו אלא בתמיכתו, על אף שלכתחילה הוא היה כנראה בוחר אחרת.

אז מסכימה עם בעלך.
המציאות העצובה היא שסבתא שלך לא הצליחה שלא ליצור העדפה ביניכן, וזה משפיע גם על המציאות היום.
אבל מה שקיבלת - שלך.

אם את מעוניינת בלב שלם לחלוק את זה עם אחותך, זה מעשה אצילי ויפה, אבל צריך לזכור שזה מתוך אחווה ואהבה ולא מתוך חובה.

מה שתחליטי, מאחלת לך שבין הילדים שלכם תשרור כזו אהבה ואכפתיות כמו ביניכן.

אנחנו מבינים שאין כאן חובה. לגמרי עם לב שלם ומתוך אחווה. וואי אמן על הסוף!

מאמינה שאתן עושות הרבה נחת לסבתא שלך בגן עדן, ע"י ההתנהגות העדינה והמתחשבת שלכן

תשמעי ברור שמצד הדין את לא חייבת להתחלק איתה.
אבל זה מצד הדין...
אם תשאלי אותי... ברור ברור שכדאי ללכת לפנים משורת הדין ולחלק שווה בשווה.
אחותך נשמעת מאוד אצילית וטובה.
אבל ביננו....
ברור שישב לה על הלב העניין הזה.
גם אם לא מכיוונך אז מכיוון הסבתא... ואולי גם עלייך.
הרי ירושה זה משהו שמקבלים במתנה...
את לא עבדת על הכסף... אז נכון שממש הדין זה מה שהסבתא אמרה וזה מה שמגיע...
אבל בעצם.. זה נשמע שהסבתא פשוט לא ראתה את המציאות כמו שהיא, והפלתה בינכן סתם... או כמו שבעצמך ניסחת "השתדלה הרבה בנושא".. תתקני אותי אם אני טועה..
ולכן לכאורה אין באמת סיבה שאת תקבלי יותר ממנה ...
עכשיו שוב, זה לגיטימי אם תחליטי להשאיר ככה כמו שהסבתא רצתה..
אבל בעיני הדרך הנכונה היא לחלק שווה.
ככה גם חוסכים משקעים שהסיכוי גבוה מאוד שיתיישבו על ליבה של אחותך וגם- קיבלת את זה מתנה.... כמו שזה בא ככה זה יכל לא להגיע...
אז הייתי מאוד רוצה שכסף שקיבלתי מתנה משמיים ושבעצם לא מגיע לי ככה סתם- יעשה נחת לאבא שבשמיים שאני דואגת לאחותי, גם בקטע הכלכלי וגם בקטע הנפשי- להרבות שלום ביני לבינה ובינה לבין הסבתא שבשמיים....

גם לי ולסבתא יש קשר מיוחד.
כל הכבוד לך וכל הכבוד לאחותך אני מסכימה איתך
כסף זה הרבה אבל לא הכל בחיים
כל עוד הקשר עם אחותך חשוב לך זה מחווה מהממת לחלק
ובטוחה שסבתא תשמח ... היא רואה מלמעלה ורוצה בטוב של שניכם

היחסים ביניכן יותר חשובים מה-כ-ל.

יש לך אחות אחת יחידה בעולם!
אין ולא תהיה לה תחליף
את לא יודעת מה צופן העתיד בהקשר הזה.

אני מבינה ממש את המקום של בעלך ומן הסתם גם בעלי היה אומר לי אותו דבר, החישוב הקר והגס שיש פה כסף שיכול לעזור לכם..
סליחה אבל בעלך נגוע בדבר, הוא בן אדם. איך הוא יכול לתת לך עצה ממקום נקי? הוא לא יכול.

אחותך סבלה עוד בחיי הסבתא מאפליה ללא עוול בכפה. היא השתדלה בנושא ללא הצלחה (וגם אם יש לה אשמה כלשהי היא עדיין בן אדם)
לפחות עכשיו יש בכוחך לתקן את העוגמת נפש שנגרמה לאחותך שנים רבות.
סבתך הייתה שבויה בקריאת מציאות שגויה.
אולי זה מקרה שאין בו אשמים. אבל נפלה בידייך הזדמנות לתיקון היסטורי נצחי.

מבינה מאוד את הניסיון הקשה שאת עומדת בו. במיוחד מצד בעלך וגם מצידך בכל זאת לוותר על סכום גדול זה קשה ממש! וגם מצד ה' שלכאורה אפשר לבוא ולומר אם לא ייעדת את הכסף הזה בשבילי, למה לא סובבת את הגלגל באופן כזה שכל אחת תקבל את שלה?

אם תבחרי להשאיר אצלך אני לא שופטת. זה ניסיון קשה ממש ממש, אבל אם רצית נקודת ראייה שהיא לא נגועה בסיפור. אז ככה זה נראה

מדגישה שוב אחות זה לכל החיים!! ואחות שהצליחה לומר מה שאמרה מעידה עד כמה הלב שלה שווה זהב!!!

תסתכלי רק על הסכום שהוא מחצית ההפרש.
הסכום שבדיון. כמה הוא? 50-100 אלף?
יכולה לומר שבטווח של שנים גם סכומים כאלו מקבלים פרופורציות. כסף הולך וכסף בא.
אני נשואה רק 10 שנים ויכולה להעיד על מספר מקרים שסכומים שנעים בין 30-80 אלפי שקלים פעם הגיעו אלינו באופן כמעט בלתי צפוי ופעם נלקחו מאיתנו..
וכל הפעמים זה באופן שרק יד ה' הייתה יכולה לסובב ככה...
ובטוחה שגם בסכומים גדולים יותר ה' כל יכול...
אז בראייה של כל החיים מה זה כסף לעומת קשר נקי עם אחות.
אומרים שמשפחה לא בוחרים.
פה יש לך הזדמנות לבחור.

ורק כדי לסבר את האוזן במשפחה שלי קרה מקרה של ניכור הורי שהבנים לא היו בקשר עם האבא אפילו לא יום אחד למרות נסיונות אין ספור גם בימי נישואי הבנים לחידוש בסיסי של הקשר.
האבא הוריש את הירושה לאחים שלו ואמר להם במפורש לפני מותו שהוא לא רוצה שהכסף יגיע לבנים או לנכדים שלא זכה להכיר.
בסוף לאחר שאלת רב גדול הוחלט בין כל האחים לחלק מחדש את הסכום שווה בשווה, כל יורש כולל הבנים שקיבלו חלק שווה מהירושה.
זה סיפור קצת יותר מורכב אבל זה העניין העיקרי.
אני לא בקיאה בדיוק בכל המהלך מול העו"ד ומול הרב אבל האלמנט החוזר הוא הראייה לעתיד ולא ההסתכלות על העבר וערך השלום...

ואולי כדאי לשאול רב ככה שתהיי שלמה עם כל החלטה שתהיה..

בהצלחה!

אני רוצה לשתף אתכן שממש הופתעתי מהכיוון של רוב ככל התגובות. הן חיזקו אותי ממש. אתמול בלילה הראתי את השרשור לבעלי. הוא אמר לי שמעצם הודעת הפתיחה שכתבתי הוא כבר הרגיש אחרת, שמשהו באיך שניסחתי את זה שינה לו את ההסתכלות על הדברים, שהוא איתי ושהתגובות כאן חיזקו אותו ממש. אז תודה לכולכן ממש ממש. עכשיו מתפללת שאחותי גם תזרום איתנו, בסופו של דבר, ושמזה ייצא רק טוב גלוי בע״ה 🙏🏻

ויהי רצון שה' ישלם לך כגמולך בכפל כפליים!

ואין לי ספק שהשם יחזיר לכם בכפל כפליים

איזה אחיות מיוחדות אתן. איזו אצילות!! אשריכן!!

תחלקי איתה ואין לי ספק שזה יעשה רעש גדול בשמיים, ואת תתוגמלי ע"כ ע"י מלך הפינוקים בכבודו ובעצמו.
מלאת התפעמות. פשוט רגשת. אשרייך!!!

מישהי?

ללא אמצעי מניעה?

רגילים נראה לי, לא יודעת להגיד בדיוק...
וסת ראשונה אחרי הנקנה

אומנם שקוף זה מעיד על ביוץ מתקרב.

מאידך, הגוף רק מתחיל לחזור לעצמו אחרי שסיימת להניק.

אז קשה לקבוע מה קורה בגוף.

8 ימים בערך הכי קצת שלי שהצלחתי פעם זה לעשות הפסק ביום השביעי.. מה שבעיקר משפיע זה המרחקים בין המחזורים. אצלי הם יחסית צפופים ועדין הצלחתי להיכנס להריון ככה אבל באמת חודשים שהיו מדי קרובים יצא לי ביוץ די בתחילת השבע נקיים. חודשים שנקלטתי הביוץ עדין היה בשבעה נקיים אבל ממש בסוף אז אם את רוצה הריון עדין יש סיכוי.
וגם ממה שידוע לי ההפרשות הן כמה ימים לפני .אצלי יש בערך יומיים הפרשות שהולכות ומתגברות והביוץ בערך יומיים אחרי ההפרשות..

של הביוץ, זה לא אומר מתי הביוץ יהיה ואם רק הפסקת להניק ולא קיבלת עד עכשיו אז זה יכול לקחת זמן... כשההפרשות יפסיקו תדעי ש*כנראה* בייצת, אם תעקבי אחרי חום השחר זה יעזור לך לוודא או שתחכי למחזור/הריון אחרי בערך שבועיים...
אחרי כמה חודשים של מחזורים סדירים תוכלי לזהות את ההפרשות הלא פוריות, פוריות ופוריות ביותר ואז תוכלי להסתמך על המדד הזה יותר.

שפעם שמתי לב שנכנסתי להריון דווקא כשהיו הפרשות פחות פוריות וזה באמת היה לי נורא מוזר

אבל כן, לכן עושים את שניהם.

כדי לחיות בחו״ל צריך מקורות כספיים לא מבוטלים.
כדי להתקיים, צריך או לעבוד או לבוא עם כסף לשנה.
כדי לעבוד, צריך אזרחות או סוג של רישיון עבודה.

כל זה ריאלי מבחינתכם?

אם כן, בהחלט ממליצה לפעול להגשמת החלום והשאיפות.

מכירה כמה וכמה זוגות שעשו זאת - ובין השאר זו גם מקפצה כלכלית בהרבה מקרים.

- משפחה שעשתה רילוקיישן במסגרת חברת הייטק בה עובד הבעל.
- משפחה שנסעה כשליחים של הסוכנות / בני עקיבא, שניהם מורים בארץ.
- משפחה שנסעו לעשות פוסטדוקטורט של הבעל.

ומה המטרה שלהם.
אם זה חלום חיובי, עם מטרה משמעותית ולא שסתם יהיה לי כיף (גם זה חשוב אבל במסגרת הריאליות. נגיד אני יודעת שיש לי חלום לטוס עם חברה לחו"ל, זה לא יקרה מבחינתי)
ואפשרי להגשים אותו
וזה לא פוגע הקרובים לי בדרך, למה לא?
החיים מאוד שוחקים. בדיוק היום שיחקתי קלפים עם אחותי ונזכרתי כמה הייתי משחקת כשהייתי קטנה ובאופן כללי מאוד התגעגעתי לילדות...
חשוב לזכור לתת מקום גם לעצמנו בתוך כל העומס אבל שוב- שיהיה ריאלי.

אבל כרגע הם שמורים בירכתי מוחי עד שיגיע זמנם
כרגע אני מגשימה את החלום העיקרי שלי, שהוא להקים משפחה וזה לא כ"כ מאפשר לי הגשמת חלומות אחרים (כלכלית, טכנית, וגם הראש לא שם ואני עייפה ולא באמת בא לי על החלומות האלה, רק רוצה לישון)

אבל באמת מרגישה שכל החלומות האחרים הם רק מהצד, את החלום העיקרי אני מגשימה עכשיו והוא עושה אותי מאושרת פי מיליון מהחלומות האחרים עם כל האתגרים שבו

ולא יועצת הנקה.

 

נשמעת לי גמילה כמו מכל דבר (בקבוק בלילה למשל) ויצירת הרגלי שינה.

 

השכיבה על הרצפה וכו'- אצלך זה בגלל שלא נותנים לה לינוק, אצל אלו שלא מניקות בגיל הזה זה בגלל שלא קיבלה משהו אחר שרצתה (סופר-אופייני לגיל..).

 

העיקרון הוא להיות עקבית עם ההחלטות שלך, אם את "נכנעת" ומניקה בסוף בלילה אחרי שהיא בוכה, אז ברור שהיא תמשיך לבכות, כי היא מקבלת בסוף מה שהיא רוצה.

בנוסף, אם היא גדולה ומבינה אפשר להסביר לה שאמא כבר לא מניקה, ובמקום זה היא מחבקת ומנשקת.

 

צריך לנסות לעזור לה להירדם בדרכים אחרות- שמיכה נעימה, בובה, ליטוף. וצריך להיות עקביים. כמה לילות והמצב משתפר.

גיל שנתיים קלאסי..

הצעתי אוכל אחר (אצלינו הקטן אהב לבן) ואחרי שהבין שלא יקבל לינוק הלבן עזר לו להרגע.
אני מאמינה שגם אם הם לא רעבים, הם רגילים לאכול כשקמים ולכן העדפתי להציע אוכל, ולא לגמול בבת אחת מההנקה ומהאכילה... די מהר הוא הפסיק לאכול בלילה.
)אם כי עד היום, שנה וחצי אחרי, הוא עדיין קם לשתות מים, בכוס)

המון בהצלחה, נראה לי שבכל גיל גמילה מהנקה זה דבר קשה... (כמו כל גמילה בעצם...)

זה לא נעים בכלל❤️❤️
שולחת לך חיבוק וכוחות🤗💪
בעז''ה התקופה המגעילה של ההתחלה תעבור בקרוב

אני פשוט מרגישה ששוב עולה לי
רעידות חולשה.. לא יודעת איפה לשים את עצמי.. ובוכה

לפעמים המצב הפיזי מוביל לייאוש...
יש לך אפשרות לאיזה תה חזק עם דבש?
ביסקוויטים?
משהו שיעביר קצת את הבחילה?

ובייגל.. לא מסוגלת לחשוב מתוק

יש לכם אולי תה ג׳ינג׳ר בעבודה? זה מרגיע את הבחילה

לשתות חם

אפשר מדי פעם לקחת יום מחלה ולהשאר בבית.
או לקחת זופרן וכדו׳ אם את מובחלת לעיתים קרובות.

בגלל דימומים שקיבלתי עליהם פעמיים מחלה של שבוע בהפרש של שבועיים... אין לי כבר ימים בתלוש הלוואי יכלתי
וזופרן ופרמין אני אלרגית לתרופה שלהם ומפחדת מהדיקלקטין קראתי שזה עעשה עייפות וקשה להפסיק אותו אז אני מפחדת ממש ממנו גם ככה אני בעייפות מטורפת אם אקח אותו אני לא אצליח לתפקד סופית נראה לי
אני שבוע 10 ברוך השם

מה גם שעד היום לא הקאתי רק היו בחילות אהל יכלתי לתפקד
איך אפשר לדעת אם ההקאות מההריון או מסיהה אחרת כמו קלקול קיבה וירוס וכו?

סביר להניח שזה מההריון אבל אם את רןצה להיןת בטוחה חכי יום יומיים

סתם כי הייתי בחופשה ואכלתי לא מסודר ובעיקר שטויות כי לא היה לי אוםציה להכין אז זה הסתכם בציפס פיצה ודברים מבושלים כאלה שקונים.. אז אני קצת בתסביך

ברור לי שהבחילות וההקאות זה מההריון, אבל ממש מושפע ממה שאני אוכלת, אם אני אוכלת שטויות, או אוכל בחוץ, מטוגן וכאלה-גובר הסיכוי שלמחרת ארגיש רע ואקיא....תשתדלי שיהיו לך בבית דברים פשוטים להכנה ולא שטויות....
לי נגיד ממש עוזר תפוחים ויוגורטים, צנימים, ויש גם דברים שפשוט קל ומהיר להכין-כמו אורז...

"התפזרתי" בחופשה כאילוץ כי לא היה לי אוםציה להכין או להחזיק דברים נורמליים כמו בבית..
למרות שהייתי מחוברת למים 24/7 בכדי לא להתייבש וזה עזר לי מאוד

אבל דיקלקטין הוא לא רק להקאות, הוא יעיל גם נגד בחילות.
אז תבחני את עצמך- אם את לא מצליחה לתפקד ביום יום, אולי שווה לנסות. למרות העייפות..
אם הבחילות לא מפריעות לך בתפקוד- אולי שווה לך לנסות לשרוד בלי..
בעז"ה שתרגישי טוב!

ואז נפנה לרופא אם לא
אני עכשיו יותר עייפנ ממשהו אחר וגם ההקאה גרמה לי לכאבים בצוואר סנטר כזה ומרגישה כמו ברווז רטוב חח
תודה יקירתי

אני מקבלת את התסמינים באהבה רק שקשה לעבוד, אם הייתי בבית אז הייתי פשוט נחה ואפילו מתעלמת מזה, כמו שתפקדתי עד כה עם בחילות מהבית, רק שלצאאת ככה זה קשוח

בגדול כן
הקטנה עדין נבהלת לכל רעש חריג
אבל החיים ממשיכים

האמת שכן תודה לאל.
חזרנו לשגרה המבורכת.
היה לנו אירוע משפחתי שהקורונה דחתה וברוך השם המלחמה לא דחתה.

הגדול התרגש לחזור לגן

גם שלי היה ישן בדיוק את אותם שעות בגיל הזה.

לגבי השינה איתך במיטה אני ממש אוהבת את הרגע פינוק הזה אז אין לי בעיה...
זה רק בבוקר ולשינה קצרה זה כיף..
הרי בלילה ובצהרים נרדם במיטה שלו(אם הבנתי נכון..)

בגיל הזה רוב הילדים מורידים את השינה השלישית ,ואז שנת הלילה תהיה ארוכה יותר.
אני זורמת עם הילדים כל עוד זה נוח לכולנו...

בערך בגיל שנה (אצלך כנראה יהיה קצת הלאה, אפילו שנה וחצי) מורידים גם את שנת הבוקר ונשארים עם שנת צהריים בערך ב12 לשעתיים שלוש.




לגבי ההרגל, וואי גם אצלי! לא היינו בבית והוא התרגל להירדם אחרת, ועכשיו ממש ממש קשה לו להירדם לבד בעריסה. לפני זה היה נרדם ממש בקלות.
לא יודעת מה הייתי עושה במקומך.
מה שכן שמתי לב אצלנו, אם אני תופסת את הרגע המדויק שהוא עייף, הוא כן נרדם בשניות בעריסה שלו. אם לא, הוא רוצה את הידיים או נדנוד ורק ככה נרדם.

אצלנו גם היה משהו כזה אחרי שלא היינו בבית שבוע. בסוף, מה שעזר, זה שהבאתי לה צעצוע שהיא אוהבת ביד (למשל טבעת ממגדל טבעות או ספר). היא שיחקה איתה בעריסה עד שנרדמה. אחרי כמה ימים היא חזרה לישון כרגיל ולא הייתה צריכה את המשחק כדי להרגע.
ועוד דבר- לא יודעת אם זה ככה גם אצלך, אבל אני ראיתי שכשהתעקשתי שתשכב היא לא היתה מוכנה והתחילה לבכות. אני מכניסה אותה לעריסה בישיבה עם מוצץ ובובה, והיא נשכבת כשהיא רוצה.

ומנסה להתאזן משם.
לגבי במיטה שלך אין לי פיתרון. תהני מהכרבול המתוק.

אני נהנת מזה מאוד אבל רוצה שהוא ישן במיטה שלו.
גם ביום וגם בלילה.
אין לי בעיה עם שינה חד פעמית לידי אבל לא כל שינה להרדם לידי ואז אני צריכה להעביר למיטה שלו.

ולגבי השינה האחרונה שלו, אני מנסה למשוך אבל הוא כל כך עייף ומאבד את זה.
הגיוני בגילו לא לישון מ2 בצהריים עד 8 בערב?

תאחרי את השנת בוקר, כלומר לתת לו לישון אחרי 3 שעות .
זה קשה אבל אחרי יומיים זה יסתדר - לקחת אותו לטייל לגן שעשועים או משהו ככה שישאר ער...
ולוודא שהזמן שהוא ער אחר כך בין השינוץ הוא 3-4 שעות.

יכול להיות שבקרוב יוריד את השינה האחרונה ואז תוכלי להשכיב אותו יותר מוקדם. זה בדיוק הגיל
לגבי השינה במיטה אם מפריע לך הייתי פועלת בשיטות קצת יותר אגרסיביות. אבל לא כולן מסכימות איתי בזה. יש לו דובי או שמיכי? לוקח מוצץ? יכול אולי לעזור

ניסיתי לתת לו קצת לבכות כשאני לידו, זה לא עוזר.
יש לו מוצץ, הוא זורק אותו בעצבים

עשינו "טקס שינה" קצר ויצאנו, וכל פעם שהיא בכתה נכנסנו, ליטפנו, אמרנו לה שאנחנו פה ויצאנו
תוך שני לילות היא נרדמה לבד

+ כתבה מעיתון בסגנון פנימה או משפחה
שלדעתי נשמע ממש אמין.

בעיניי
אין מה להפסיד
בטח אם מכון פועה שלחו אותך.

ושמעתי מעוד מקורות..

לא ניסיתי 

כדי שלא ישפיע על מבנה הלסת.. אבל לא מבוסס...

אחרי שכבר החלפתי לה ואז היא לא הסכימה לחזור לגודל הקטן יותר..
אין לי מושג למה, משהו שקשור למבנה של הלסת/השיניים...

שמעתי להשאיר מידה קטנה, אבל צריך לוודא שהמוצר לא קטן מידי
לא מזמן היה ילד שבלע את המוצץ שלו והוא נתקע

הילד שלי גם בגיל שנתיים פלוס היה עם מידה 0-6.

מה הקשר בין הפסקת הנקה לשינה רצופה?
הבן שלי לא יונק מגיל 4 חודשים ועדיין קם בלילה...

או שפשוט בעלך היקר יקום ואת תמשיכי לישון?
או שיש איזה קסם שישנו רצוף ולא גילו לי?

את יכולה לתת בקבוק לפני השינה, ויכולה אפילו להוסיף דייסה, זה משביע ליותר זמן.
אני לא חושבת שזה קשור להנקה...

אולי תנסי ללכת לישון מיד כשהיא נרדמת? ככה יהיו לך יותר שעות שינה רצופות (אומרת את זה קודם כל לעצמי 🤭 טרם הלכתי לישון... מבזבזת את השעות בהן הוא ישן טוב ורצוף ואח"כ קשה לי לקום אליו)
בהסתכלות האישית שלי חבל להפסיק הנקה בשביל זה, אפשר להשאיר אפילו הנקה אחת כשחוזרת מהמטפלת נגיד.


לשאלתך הפותחת, להפסיק הנקה -
הכי נעים בריא (לך, שלא יהיה גודש) זה להוריד הנקה כל כמה ימים.

איך עושים את זה?

אומרים שחלב אם משביע לפחות זמן.
ובלי קשר כבר הגיע הזמן להפסיק להניק. בשבילי.
מתחיל להציק לי.

גם לי יהיה חסר בוודאות חלקים מההנקה
אבל די. 😬

אם לילה זה ה-קושי אז מתחילים מלפני השינה.
בין לבין סוחטים חלב במקלחת...

אפשר לשים כרוב(לי לא עזר) או פדים קפואים(לי עזר) שמקילים על הכאב והגודש.

אם את רוצה לייבש את הכל, תשתי חליטת מרווה/נענע. (חליטת מרווה זה גועל נפש. רקומרת)

זוכה לשמח נשים יהודיות.

אומר לרופא- מה אני יכול לעשות כדי להוריד את הבטן?
הרופא אומר לו- לפתוח את הבוקר עם קילו שוקולד, להמשיך בגלידה, לארוחת צהריים 3 מנות שווארמה בלאפה עם תוספת קילו צ'יפס, לערב 2 מגשי פיצה.. ככה במשך חודש!

האיש שואל את הרופא- והבטן תרד?

הרופא עונה- בטח, עד הרצפה....

מעשה בזקן מגמגם שהיה נשוי ארבע פעמים, וכשמתה אישתו האחרונה, נשא חמישית.

אמרו לו: עד מתי תהא נושא נשים?
ענה הזקן: כלום אני יודע? הואיל ואני גמגמן, ודאי גם המלאך שלי גמגמן. ומי יודע, כמה פעמים גימגם את ה-״בת״ כשהכריז עלי: ״בת פלוני לפלוני״?

[ספר הבדיחה והחידוד, דרויאנוב, חלק א׳, 703]

זה טוב ממש!!!

הטיח האיש דברים כלפי בורא עולם:
בראת נשים דברניות, מדוע לא בראת תבלין להן שישתקו לפחות שעה קלה ביום?

עד שפעם אחת חלתה אשתו הדברנית, בא רופא והציג לה מד-חום תחת הלשון, ושתקה כל אותו הזמן עד שהוציא הרופא את המד-חום מתוך פיה.
ראה בעלה שכך, ניחם ואמר:
״לחינם הטחתי דברים כלפי מעלה״.
ואל הרופא פנה ושאל:
אדוני הדוקטור, מה מחירו של כלי נפלא זה?

[ספר הבדיחה והחידוד, דרויאנוב, כרך ב׳, 1536]