ב"ה היום גיליתי שאני בהריון (חצי רצוי יש קטנטונת בבית ומנענו עם שקפים אז ידענו שזה יקרה מתישהו ומתרגשים אבל גם קצת מפחדים).
אני גומרת השנה את הלימודים ומחפשת עבודה לשנה הבאה. ממש קשה עקרונית למצוא עבודה בתחום אבל ב"ה מצאתי עבודה.
אבל, עכשיו הם אמרו שהם מחפשים רק חצי משרה ומדובר בשכר ממש נמוך, ארוויח כנראה 3,200.
בעלי עכשיו ישב כאן ממש ממש עצוב כי הוא מפחד מה יהיה איתנו כלכלית (לא בגלל ההריון בגלל המשכורת). הוא אומר שהוא כמובן לא מאשים אותי ואני אלופה שמצאתי עבודה אבל הוא מפחד..
זה לא ממש עוזר לי שהוא לא מאשים אותי, כי במקום לחגוג ולשמוח בסוף הוא מבואס על המשכורת שלי. ואני עוד ממש מפחדת מהעבודה ולא בטוחה על התחום בכלל אז זה מוסיף..
כשאמרתי לו שזה לא נחמד מצידו הוא נפגע ברמות כי הוא הרי 'לא מאשים אותי' אז זה רק אני שלא מבינה את הפחד שלו.
האמת שאני באמת לא מבינה את הפחד שלו אנחנו חיים ממש בצמצום אז בע"ה נחסוך שנה הבאה בסביבות ה-1500 שקל לפחות. בעיני זה ממש מספיק, אבל הוא מסתכל על כמה שאנחנו רחוקים מדירה ושזה לא מספיק חיסכון.
(אני בכללי מאוד רגועה כלכלית, בשנתיים נישואים אברך וסטודנטית חסכנו 170,000 לא ברור איך. ויש לנו עוד חסכונות מלפני אז ברור לי שה' ימשיך לעזור).
אנחנו רחוקים מדירה, אבל למה אנחנו צריכים דירה ב-3 שנים הקרובות?? הכל טוב!! יש לנו עוד חיים שלמים לחסוך בהם
(ובמצב הכי גרוע ניקח משכנתא)
בעיני לא צריך להסתכל רק על משכורת של הרגע, זה עוד אמור לעלות (וגם יהיה יותר הוצאות.. בסדר!!!)
והבעיה- הוא נורא רגיש ובוכה מהר שבדר"כ זה חמוד ואני אוהבת את זה, אבל עכשיו הוא המסכן ואני סתם אישה עצבנית (ואני לא- אני הכי מכילה שאפשר)
והבאסה- שבחיים אנחנו לא רבים, ועכשיו ביום כזה מרגש רבנו.
אז כמה מצבנו הכלכלי גרוע?
כמה כאן חסכו מעל 1,500 בחודש בתחילת חייהם?
