בין איך שאני זקוקה לצאת להתאוורר בחוץ, נמשכת לחנויות הקניון הצבעוניות והמושכות, וגם לקנות דברים לי ולהם דברים לפסח לחג ועוד לאמא שלי ולחמות ולבעל, וכל דבר לוקח זמן (הנסיעה, הפקקים, ההתלבטות שלי, ההמתנה)
לבין זה שמייד צריך לחזור הביתה עם תאומים קטנים וזה שהזמן שלי לא עומד לרשותי יותר.
מממממממממממממממממש קשה לי
תמיד מרגיש לא נעים כלפיי מי שבבית איתם, ותמיד מרגיש שאני מתעכבת וצריך לחזור הביתה ואז אני מספיקה כמה דברים אבל לא כל מה שרציתי מהקניון. והיום עוד הייתי 4 שעות ועדיין התבאסתי שמתקשרים ושואלים איפה אני. מרגיש שגם כשהמשפחה עוזרת צריך ממש להעריך ולהיות אסיר תודה כי זה תיק ועבודה מסביב לשעון שלא נגמרת (כל מי שבא מהמשפחה שלי מנקה, מארגן, מבשל, מעמיד מכונות, מקפל) ולא נעים.
מתי אני אתרגל לזה? (אני חייבת????)
הלוואי שהייתי יכולה להסתובב איתם אבל לצאת עם תאומים ולהיות איתם לבד זה ממש לא רצוי וההתארגנות תהיה כמו יציאת מצריים.
דווקא אני שתמיד הייתי קלילה כמו ציפור ותלויה רק בעצמי פתאום ממש במציאות אחרת.
כי כן, יש לי עדיין צרכים. לק ג'ל ופן וסידור כזה וסידור אחר וכל פעם שצריך לצאת זה כאילו להתנצל או לבקש או להודות ממש ותכל'ס בא לי את הזמן שלי בחזרה ולא בא לי להיות כזו אחת שתלויה בכולם כל הזמן.
וכן המשפחות שלנו מדהימות ובעלי מפרגן בטירוף וזכיתי בשני תאומים מדהימים,
אבל לפעמים צריך לקחת נשימה עמוקה.