תינוקת בת חצי שנה, עשינו אצל חמותי את החג. במהלך כל החג ושבת הייתה לרוב איתם (משתדלת לשחרר וחמותי גם די משתלטת עליה. כבר אמרה לי פעם אחת כששאלתי אותה אם היא רוצה שארים אותה כי ראיתי שעסוקה "מה פתאום יש לך אותה כל הזמן" וכאילו נתנה תחושה שאני מגזימה כשביקשתי כי לא התראנו הרבה זמן למרות שלא הגזמתי בכלל.. (וברוך ה' שיש לי אותה כל הזמן - היא הבת שלי!)).
מה שנובע מכל זה - זה שכשחזרנו מהחג מאתמול אני מרגישה שהתינוקת קצת שונה. מה זה אומר? לא יודעת בדיוק על מה לשים את האצבע. חייכה הרבה בחג אבל בקושי אליי וגם כשניסיתי להצחיק אותה לא משנה באיזה דרך (ויש לי הרבה דרכים שאני קורעת אותה מצחוק) לא צחקה לי כמעט בכלל! אוף כותבת את זה ומרגישה שזה מטופש. אבל היא באמת מרוחקת כזאת. היום בבוקר חייכה אליי והייתה שמחה אבל אתמול בקושי הגיבה לי.
זה הגיוני או שאני הוזה?
יש לציין שחמותי קצת פחות עדינה ממני. אני רואה את הדרך שהיא מרימה אותה ומנקה אותה וזה שונה ממני מאוד. אני גם מאוד מקפידה על להאכיל אותה בזמנים מסוימים וחמותי מחכה שהיא תבכה ואז נותנת. והתינוקת לא תמיד בוכה כשרעבה. וכשאני רוצה להאכיל אותה אם זה בזמן ארוחה של המשפחה והיא לא בוכה - אז ישר כולם אומרים "למה היא בסדר" וכו. ואז לא מרגישים בנוח לאכול וסתם נהיה סרט. ועוד כמה דברים אחרים שמפריעים. ואני כל כך כועסת על עצמי, שכדי לא להכנס לעימותים או כדי שלא יעקצו אותי כמו אחרי הלידה (על לא עוול בכפי) אני יותר משחררת אותה. ולא יודעת מה המינון הנכון להיות איתה כשבאים לבקר. ורוב הזמן פשוט מנחמת את עצמי שאני לא גרה איתם ב"ה ושבבית שלי אתנהג איך שארצה.
פשוט מבואסת מעצמי ואולי בגלל זה אני גם מדמיינת שהיא ככה?
מה שנובע מכל זה - זה שכשחזרנו מהחג מאתמול אני מרגישה שהתינוקת קצת שונה. מה זה אומר? לא יודעת בדיוק על מה לשים את האצבע. חייכה הרבה בחג אבל בקושי אליי וגם כשניסיתי להצחיק אותה לא משנה באיזה דרך (ויש לי הרבה דרכים שאני קורעת אותה מצחוק) לא צחקה לי כמעט בכלל! אוף כותבת את זה ומרגישה שזה מטופש. אבל היא באמת מרוחקת כזאת. היום בבוקר חייכה אליי והייתה שמחה אבל אתמול בקושי הגיבה לי.
זה הגיוני או שאני הוזה?
יש לציין שחמותי קצת פחות עדינה ממני. אני רואה את הדרך שהיא מרימה אותה ומנקה אותה וזה שונה ממני מאוד. אני גם מאוד מקפידה על להאכיל אותה בזמנים מסוימים וחמותי מחכה שהיא תבכה ואז נותנת. והתינוקת לא תמיד בוכה כשרעבה. וכשאני רוצה להאכיל אותה אם זה בזמן ארוחה של המשפחה והיא לא בוכה - אז ישר כולם אומרים "למה היא בסדר" וכו. ואז לא מרגישים בנוח לאכול וסתם נהיה סרט. ועוד כמה דברים אחרים שמפריעים. ואני כל כך כועסת על עצמי, שכדי לא להכנס לעימותים או כדי שלא יעקצו אותי כמו אחרי הלידה (על לא עוול בכפי) אני יותר משחררת אותה. ולא יודעת מה המינון הנכון להיות איתה כשבאים לבקר. ורוב הזמן פשוט מנחמת את עצמי שאני לא גרה איתם ב"ה ושבבית שלי אתנהג איך שארצה.
פשוט מבואסת מעצמי ואולי בגלל זה אני גם מדמיינת שהיא ככה?
) 
