הבת שלי כמובן.
ועכשיו ברצינות. אני באפיסת כוחות. מוצאת את עצמי צועקת ומתרגזת על בת שנתיים בצורה שממש לא מתאימה לי. יש לי תקופה מספיק קשה גם ככה מכל מיני בחינות בחיים כרגע ואני פשוט מאבדת את זה.
השינה שלה - היא ישנה צהרים בין 2-4 , אנחנו לא מצליחים להחזיק אותה יותר מזה היא פשוט "נגמרת" נשכבת על השטיח ונרדמת. אז משכיבים ומעירים ב4. היא קמה קוועץ לגמרי ולוקח לה זמן להתאפס, אבל אז בלילה- ערה עד 10 או 11 ולפעמים יותר.
בקטע שהיא במיטה, ושרה לעצמה שירים, קופצת, זורקת דברים על אחותה שרוצה לישון (בכל זאת עשר בלילה!) שרה בקולי קולות וחמודה ומצחיקה להפליא, ולא ישנההההההההההההההההההההההההההה
מה עושים??
אוכל - על הפנים. בסדר היא בת שנתיים ורבע ושוקלת 11 קילו. לדעתי היא ממש רזונת, וקטנה , לובשת בגדים מידה אחת מתחת. אבל הענין הוא שהיא באמת לא אוכלת כלום.
למשל היום- חצי עוגיה בבוקר, פרוסה אחת בגן, תמר, חצי קציצה וחביתה אחרי צהרים, 6 כפות מרק עכשיו בערב וגם זה בשידולים, וסירוב מוחלט לשום דבר נוסף. זה יום ממש חלש. יש ימים שמצליחה להאכיל אותה יותר.
אז חושבת לעשות לה בדיקת דם, אבל אם היא היתה אנמית היא גם היתה ישנה לא???
ותוהה לעצמי האם להפסיק את המרדף האינסופי הזה אחרי אוכל, להושיב אותה לארוחות עם אוכל (יש לה יכולת לאכול לבד מאד יפה כשבא לה, כמובן כולל רצפה וחולצה וזה, אבל יפה) ופשוט לתת לה לאכול או לא לאכול כרצונה במשך שבוע ולראות מה קורה.
השאלה אם היא לא קטנה מדי לטיפול הזה, בכל זאת זה אחריות שלי שהיא תאכל אוכל נורמלי כל יום.
אני פשוט עייפה. ממוטטת. עצבנית. מרגישה שאני כל היום רודפת אחריה עם אוכל וכל ערב יוצאת דעתי עד שהיא ישנה. אי אפשר ככה יותר. והיום ניסיתי להתעקש שתאכל והיא פשוט בוהה בי מסובבת פרצוף ושרה לעצמה שירים ומעמידה פנים שהיא לא מבחינה בי בכלל , מתביישת לספר שצעקתי עליה והיא ממש ממש לא התייחסה בשום צורה. תוהה לעצמי אם ז הדורש חינוך או שאני פשוט מטורפת והיא בת שנתיים ולא מבינה מה אני רוצה ממנה. מצד שני היא חכמה בטירוף בל"ע אז לא הגיוני שהיא לא מבינה. מצד שלישי היא לא אמורה לאכול בכפייה וצעקות. מצד רביעי אני רק בן אדם ואני גמורהההההההההה
בסדר. אני מבינה שאני נשמעת כמו אמא טריה בת 18 שלא מבינה מהחיים שלה. ואני בטוחה שאיפשהו במוח שלי יש את התשובות לשאלות האלו כי הרי גידלתי כבר כמה ילדות די מחונכות ואני לא זוכרת שבחיים רדפתי אחרי מי מהן שתאכל ככה, והן היו הולכות לישון מוקדם ממש יפה. אז כנראה פעם ידעתי לעשות את זה ועכשיו המוח שלי הפך לדייסה אם בגלל הגיל ואם בגלל שאני עמוסה ומוצפת ואם בגלל שהיא ממיסה אותי ואני איבדתי כל יכולת לחנך אותה כי היא באמת אור ואהבה וילדה מהממת וכולנו מוכנים להוריד את הירח בשבילה ולעמוד על הראש כדי לקבל חיוך ו... טוב, הבנתן את הרעיון. הצילו. שולחת מהר לפני שאתפדח מרוב בושות שאני עושה לעצמי, מי אני ואיפה האשה שיודעת להיות אמא מאוזנת שקולה ומייעצת לכל העולם נעלמה??
תהיו נחמדות איתי
אני קורסת
