גם העומס במטלות, גם הילדים בבית, גם מחנק נפשי גם חוסר וודאות...
הכל ביחד חומר נפץ שעומד כל רגע להתפוצץ...
דווקא עכשיו כשהתחיל השלב הראשון של היציאה מהסגר, ומצד שני לא יודעים לאן המציאות תלך עם כל הפוליטיקה והחורף וכו'
אני חושבת שזה בדיוק הזמן לעצור הכל ולחשוב.
לתת מקום לצורך במרחב נפשי. לתת מקום לצורך בשגרה בלי לחץ. לקפה בנחת. לשיחות על דא ועל הא.
שלוות הנפש- מותר לבזבז זמן, מותר להימרח, מותר לדחות לפעמים מטלות, מותר לצאת לטייל, מותר להתנדב, כל מה שיוציא אותנו מהמקום שהיינו בו לפני רגע שהיה מצב הישרדותי של להחזיק את הראש מעל המים.
צריך לפתוח הכל, לראות את הצרכים שלך, את הצרכים שלו, את האפשרויות... ואולי לשנות תוכניות.
לכל תוכנית יש מחיר. אבל גם להמשיך בשגרה ההישרדותית שלכם יש לזה מחיר.
נראה לי לא סביר לטווח ארוך שגרה של משפחה שאת עובדת, לומדת, מבצעת מטלות לימודיות, בעל בשתי עבודות והילדה בבית.
אני יכולה להגיד על עצמי שגם אנחנו חיינו בשגרה לא שגרתית בעליל עם עומס דומה לשלכם (+ גם ילדים יותר גדולים בבית שגם ביטאו סימני טרום של מצוקה נפשית)
אני כבר הגעתי להתקף חרדה ואיתי כל המשפחה קרסה.
אצלנו אמנם הכל היה לטובה כי בזכות הקריסה הצלחנו לבנות שגרה אחרת בבית וכולם הרגישו מגויסים למשימה ועכשיו השגרה החדשה שלנו הרבה יותר בריאה ושמחה ומאוזנת לכולם,
אבל המלצה חמה, אל תגיעו לשם.
כרגע השחקנים העיקריים זה שני מבוגרים,
שבו, תפתחו הכל הכל, תשברו מוסכמות והחלטות שקיבלתם בעבר, ותחשבו פתוח על הכל מחדש איך אפשר לבנות את השגרה באופן שתתאים לכולם במציאות שהשתנתה ותרגישו שחרור ואפילו שמחה בשגרת החיים על אף כל האתגרים בחוץ.