היי, צריכה קצת עידוד..
ילדתי לידה ראשונה די בתחילת הקורונה, הייתי בבי"ח רק עם בעלי, בלי ביקורים בכלל (כי היה מותר רק מלווה אחד). אני יודעת שיש כאלו שיגידו שזה טוב, שיש ככה יותר שקט וזמן למנוחה אחרי הלידה, אבל אני דווקא ממש חיכיתי לכל הביקורים, להתרגש עם כולם שהפכתי לאמא.
במקום זה חזרנו הביתה לבד, המשפחות לא יכלו להגיע בגלל הסגר. (אנחנו פחדנו ללכת לאנשים ישר אחרי הבי"ח- שלא חלילה נדביק או נידבק...)
בברית היו בערך 10 אנשים לפי ההנחיות. הרבה אנשים קרובים וחשובים לא הגיעו (סבא וסבתא שבקבוצת סיכון ועוד חברים ובני משפחה שלא הגיעו בשביל שלא יהיו יותר מידי אנשים.) גם מי שהגיע פחד להתקרב. לא קיבלתי חיבוק אחרי הלידה כמה שבועות טובים, עד הטבילה. אנשים כל הזמן שלחו "חיבוקים מרחוק" שלא ממש עזרו, ודווקא הכניסו בי יותר עצב על המצב.
זה ישמע קצת חומרי, אבל גם מתנות כמעט לא קיבלנו. אני מאמינה שכולנו מצפים גם לזה. היו הרבה דברים שלא קנינו כי חשבנו שנקבל במתנה.
עכשיו אנחנו במקום אחר, כבר נפגשנו נורמלי עם המשפחה וכמה חברים, אבל כל פעם שנזכרת בשבועות הראשונים, ובמיוחד בשבוע הראשון ובברית, אני לא מצליחה לעצור את הדמעות...
בעלי תומך ותמך לאורך כל התקופה, מגיע לו צל"ש רציני על התפקוד והעזרה עם התינוק והתמיכה הנפשית. הוא גם איתי באותם תחושות, גם לו קשה ממש.
אני מקווה שעם הזמן אני אזכור בעיקר את הדברים הטובים, שיצאנו מזה גדולים יותר. אבל עכשיו זה כל כך קשה... כמה שהחלום הזה בסופו של דבר נראה אחרת לגמרי ממה שדמיינתי...