התחתנו לפני כמעט שנתיים. נכנסתי להריון בחודש הראשון אחרי החתונה. החודשים הראשונים של ההריון היו זוועה בשבילי, כל יום הקאתי, הייתי עם בחילות משוגעות ולא אכלתי כמעט כלום. מה שבעיקר הפריע לי זה שהייתי לא אני וכל הזמן אמרתי לבעלי שזאת לא אני ואחרי תחילת ההריון אני אפצה אותו.. בשבוע 16 נגמרו הבחילות והקאות והתחלתי לתפקד כמו שצריך, אבל לא חשבתי שזה יבוא אלי בבומרנג..
בגלל שכל כך רציתי לפצות אותו ולהראות לו באמת מי האשה שהוא יתחתן איתה אז עשיתי בשבילו הכל, אבל הכל...
הוא לא עשה כמעט שום דבר בבית. והוא התרגל לזה. עברנו דירה לפני חצי שנה, הוא הבטיח שיעזור יותר ובאמת בהתחלה הוא היה מנקה שירותים ורצפה ולפעמים תלה כביסה.. הוא התחיל עבודה חדשה שדרשה ודורשת ממנו הרבה, אני הבנתי את זה ונתתי לו את הזמן שלו.. המשכתי לתת לו כמעט הכל והוא המשיך לצאת בשש בבוקר לעבודה, לחזור בשש, שבע בערב, ארוחת הערב הייתה מוכנה על השולחן, אכלנו ביחד, הוא עבר לספה אחרי האוכל, שקע בטלפון או בספר עד שבסוף הוא נרדם. זה היה השגרה שלו, שלנו עד שנכנסתי להריון שני..
כמובן שהבחילות חזרו, וההקאות. הלכתי לרופא וביקשתי מרשם לדקלקטין. זה עוזר אבל את הרגישות לריחות זה לא ממגר. אני לא מצליחה לבשל בבית, בקושי מצליחה לנשום כשהוא פותח את המקרר, שלא נדבר על זה שאני לא אוכלת כמעט. אבל הוא בשלו. מצפה שכל ערב תהיה א.ערב מוכנה על השולחן (ארוחה חמה) כמו שהוא התרגל עד עכשיו. ואם זה לא קורה, אז אני ממש לא בסדר, ובגללי הוא נהיה חלש, ובגללי הוא נרדם בעבודה. והכל בגלל שאני לא מביאה לו את מה שהוא התרגל אליו עד עכשיו..
אבל מה הוא רוצה??? אני באמת לא מסוגלת להריח את זה!! ושלא נדבר על העייפות. ואני קמה בבוקר, מארגנת את הילד, עובדת משמונה עד ארבע, מוציאה את הילד בארבע, נמצאת איתו עד הערב, מאכילה אותו, מקלחת אותו ומשכיבה אותו לישון, ושלא נדבר על זה שהרבה פעמים הילד מתעורר בלילה וצריך להכין לו מטרנה.
אני פשוט מרגישה שאין שום הערכה כלפי. ולא משנה עם מי דיברתי, הוא לא מפסיק לעקוץ ולהיות ציני ואני פשוט כבר לא מסוגלת יותר.
נשברתי! בספק אם זה לא הולך להיות ההריון האחרון שלי
