נגיד אצלי לגדול היה סיליקון ולקטן לטקס.
דבר שני הרבה דיבררנו לו כמה הוא גדול וחזק ועוזר וגבוהה, והרבה חיזוקים בזמן שהוא ללא מוצץ . נגיד בחוץ, כשקטן עם מוצץ אני אומרת לבן אדם שלישי, אפילו אחות, סתם ילד, חברה , כך שהגדול ישמע- תראי איזה ילד גדול כבר משה, הוא ללא מוצץ וללא טיטול והוא עזר לי היום בכך וכך.
מה שחשוב לדעתי , זה בשום פנים ואופן לא לקחת לו את המוצץ, לא להעלים אותו, אלא להביא את הילד לכך שהוא ב ע צ מ ו ! יגיד - אני לא צריך/ רוצה את המוצץ יותר. ואז לתפוס את ההזדמנות , שיזרוק אותו לפח , יפריח בלון ( רעיון מקסים לדעתי) או כל דבר אחר. העיקר שזה יבוא ממנו. אפילו שברור שזאת אמירה שהוא יתחרת עליה אחרי חצי שעה ויבקש את המוצץ בחזרה. אבל כבר נגמר, המוצץ נזרק ואני אומרת- א ת ה זרקתה אותו, כל הכבוד, אתה כל כך גדול ועוזר לי ויכול לעשות זה וזה וזה ( לעומת התינוק שעם הטיטול והמוצץ). ברור שיהיה לו יותר קל להתגבר על משהו שהוא! החליט, וזה יחזק אותו כי הוא! עשה את המעשה ועכשיו עומד בגבורה בקושי.
ולא נמצא במקום של חלש והקטן שלקחו לו את הדבר היקר.
יכולה להעיד על עצמי שהילד שלי היה מאלו שקשורים למוצץ מאוד, חשבתי שלעולם לא יותר עליו, ואחרי כל החיזוקים , במיוחד מצד האבא, שלקח אותו איתו לבד,רק הם- הגברים הגדולים, לאיזו קנייה, סידורים, דואר, תוך כדי חיזוקים של כמה כיף לו עם הבן שכבר גדול כזה ללא טיטול ומוצץ,שיכול ללכת איתו לסידורים , שוב לעומת התינוק שזקוק לטיטול ומוצץ ולא יכול ....
שיום אחד הילד שלי פשוט זרק את המוצץ לשירותים ועשה עליו פיפי ואמר שלא זקוק לא יותר



כמובן שלפני השינה ביקש אותו בחזרה, וקיבל ממני חיזוקים, והרבה חיבוקים ונידנודים ועזרה בלהירדם.רק אחרי איזה שבוע הפסיק לבקש את המוצץ שלו