כמה מחשבות על התמודדות הילדים (ושלנו🤔) עם המצב
ומה אנחנו יכולות לעשות בנושא
(פרומו? המון!!)
מנסה לכתוב כמה עקרונות.
א. צריך לצאת מתוך נקודת הנחה, שהילדים שומעים הרבה קטעי אינפורמציה,
וכנראה שדי נבהלים ממנה...
צריך להבין, שהדמיון הוא כלי עבודה חזק בגילאים הצעירים,
וכאשר התמונה לא ברורה,
הוא עובד שעות נוספות "ומשלים" פרטים
והרבה פעמים לחומרה.
שברי דמיונות יכולים להלחיץ על אמת...
לכן, נראה לי נכון לשבת עם הילדים, ועל פי הגיל לתת אינפורמציה בהירה ורגועה.
במילים כמה שיותר פשוטות.
"יש עכשיו הרבה אנשים שחולים. רובם בע"ה יחלימו ויהיו בריאים במהרה.
כדי למנוע מאנשים נוספים להדבק,
החליטו לסגור את בתי הספר (והגנים אם אכן יסגרו גם אותם).
אנחנו לא יודעים עדיין לכמה זמן, אבל כנראה שבשבוע הקרוב נהיה בבית"
ילדים גדולים יותר אפשר לשתף קצת בדרך ההדבקה,
ומדוע חשוב מאד לשמור על הגיינה אישית.
ב. עיקר העיקרים - העמדה הנפשית שלנו כאמהות.
ככל שאנו רגועות ובוטחות יותר,
כך הילדים יקבלו את המצב בטבעיות גדולה יותר.
ג. חוסר בטחון או פחדים יכולים להופיע בכל מיני צורות,
זה הזמן להוציא את הנשק הסודי - חיבוק
לא להבהל מנידנוד יתר, מרגרסיות כאלו ואחרות, הכל יכול להיות תגובה למתח שמורגש
(אגב, המלצתי החמה - לא לשמוע חדשות בקול רם.
רק מנימת הקול של השדרנים אפשר לחטוף חלושעס...)
אם רואים שמופיעות תופעות חריגות, או שנמשכות זמן רב
כדאי לפנות לייעוץ.
ד. ילדים קולטים בשניות מה אמא מרגישה באמת...
נכון, זה יכול להיות לא פשוט בכלללל להסתגר בבית
לתקופה לא ידועה עם ילדים צעירים.
אבל חשוב לעשות עבודה פנימית עם עצמנו ובע"ה לבנות בנו קומה של חוסן.
לפעמים יכולות לרוץ בווטאספ וכאלו כל מיני הודעות מחוייכות
על ה'עול' של הישארות הילדים בבית,
או 'קיטורים' בין חברות על המצב. אז א' - ילדים נעלבים מזה על אמת.
וב' - זה עלול לערער להם את הבטחון של עד כמה אנחנו שמחות בהם
ומודות על הזכות להיות עימם שעות נוספות (בלי להמעיט במאומה מהקושי...)
ד. תגידו, זה לא מופלא איך בתוך הבלבול הגדול הזה של העולם (ולצערנו גם שלנו...)
בין פנים לחוץ, בהגדרת הבית והמשפחה, בגבולות הפתוחים ודמיון הכפר הגלובלי
אנו חוזרים לתקופת מה (ועוד לקראת פסח!) למבנה היסוד של עם ישראל -
למשפחותם!
כמה בריאות תצמח לנו מזה, בע"ה.
ה. מאת ה' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו.
משהו ענק מתרחש עתה בעולם. אנחנו נחשפים לתהליכים שמי דמיין שיקרו.
ככל שנהיה בעמדת "ציפיה לישועה",
כמרדכי אשר בכל יום ויום מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה
מתוך אמון גדול בקב"ה שכל דעביד רחמנא - לטבא עביד
ומתוך הבנה כי מתוך הסתר הפנים צומחת ישועה גדולה,
כך נזכה לדרוש את המציאות לטובה,
ובע"ה לראות ישועות ונחמות.
