תגובה ארוכה בעניין. אולי יהיה רלוונטי גם לך
מעתיקה לך אותה:
מבוסס על מה ששמעתי מדיאטנית ילדים עדי אפרת רסולי.
בגדול, בהנחה שאין לתינוק בעיה רפואית שבגללה הוא לא אוכל- הוא כנראה לא אוכל בגלל סיבה התנהגותית.
המטרה שלנו, היא שהאוכל לא יהווה פלטפורמה להתנהגות רגשית, אלא לאכילה.
איך מגיעים למצב שבו האכילה היא רגשית?
למשל במקרה הבא: התיישבנו לאכול, הצענו לתינוק אוכל והוא סגר את הפה. בגלל שלנו כהורים חשוב שהוא יאכל, לרוב אנחנו לא מניחים לתינוק כשהוא מסרב לאכול, אלא מנסים לשדל אותו. מנסים לדחוף כפית בדיוק כשהוא צוחק, אווירונים, מחיאות כפיים, אכילה מול הטלוויזיה, בשעת משחק ועוד ועוד. העיקר שיאכל.
בנוסף לזה, הרבה פעמים אנחנו לא עקביים בתגובה שלנו. לפעמים מוותרים ולפעמים מתעקשים.
אז מה התינוק לומד מזה? כלום.
מה הוא מבין? הוא מבין כשהוא אומר לא (כל תינוק בדרך שלו, סגירת פה, הזזת הראש, בכי ועוד) אנחנו לא מקשיבים לו. או לפחות, לא תמיד מקשיבים לו.
בנוסף, הוא לומד שאוכל זה משהו שדרכו אפשר "לשגע" את אבא ואמא. ככה אני מקבל עוד תשומת לב.
הוא לא מבין את הדבר החשוב באמת, אוכלים כי זה משביע. אוכלים כי זה חשוב. אוכלים כי זה כיף. האכילה צריכה להגיע מתוך רצון ורוגע. חשוב לפתח לתינוק חווית אכילה בריאה (תרתי משמע).
אז מה עושים?
1. קודם כל, לומדים לתקשר עם הילד. לנסות להבין, האם הוא רעב עכשיו? או שאני החלטתי שזה זמן האוכל?
לנסות לזהות סימנים של רעב לפני הארוחה, וסימנים של שובע בסיומה. להקשיב לה, כדי שתדע שכשהיא מסמנת לכם משהו, אתם מבינים אותה. ככה היא תלמד גם להבא.
2. דוגמה אישית. אם החלטת שהגיע הזמן לאכול והיא לא מראה התעניינות, נסי את לשבת ליד השולחן ולהתחיל לאכול. אם היא תראה התעניינות, תקרבי אותה, תושבי ותציעי אוכל. הרבה פעמים אכילה משותפת (במיוחד אם יש עוד ילדים) גורמת להם לאכול יותר.
3. בלי דרמות סביב האוכל. בלי מחיאות כפיים, שידולים והבטחות. אוכל זו חוויה נעימה ורגועה. אם אני רוצה לעודד את הבן שלי בזמן שהוא אוכל, אני לא מוחאת לו כפיים ולא אומרת לו כל הכבוד. אני שואלת אותו "טעים לך? איזה כיף. אני שמחה". והכל ברוגע
4. איך להושיב את התינוק. לוודא שנוח בכסא. שהוא יושב ורואה את כל השולחן, ככה הוא יכול לבקש מה הוא רוצה לאכול ורואה את כל מה שיש.
5. איך להגיש ומה להגיש. ההמלצה היא להגיש מספר דברים בצלחת מרכזית לשולחן ולתת לילד לבקש לבד מה הוא רוצה. תמיד תציעי דברים שאת יודעת שהיא אוהבת "מזון בטוח" לצד דברים חדשים. ככה היא תרגיש בטוחה שיש לה מה לאכול, אבל גם תחשף לדברים חדשים.
7. לא לדחוף בכוח אוכל. זה לרוב לא מועיל, ולפעמים גם מזיק. אפשר גם להגיד, כדי שהיא תראה שאת מבינה. "אני רואה שאת סוגרת את הפה, אני מבינה שאת לא רוצה יותר לאכול מתוקה?" לחכות רגע לתגובה כלשהי. להסתכל איך היא מגיבה. מה היא רוצה עכשיו? לרדת? לאכול משהו אחר?
זה בגדול מה שאני זוכרת, הכי חשוב זה להתמיד. להגיע בנחת ולא בלחץ.
אני יודעת שזה קשה כי יש כאן גם את העניין של השינה שהגיוני שהוא קשור גם כן.
אל תסתכלי על הכמויות שהיא אוכלת, אלא על איך היא אוכלת. בשמחה? או מתוך אילוץ?
יצא לי ממש ארוך. מקווה שזה מובן.
מוזמנת לשאול, גם כאן וגם בפרטי.
ברגע שהחלטנו איך אנחנו מתנהלים והצבנו גבולות וכללים- המצב נהיה הרבה יותר טוב.
מתי התחיל לך הדימום?
), ירקות לא הצליח לנו שום דבר, היום היא חסידה של עגבניות, ברמה שאני מחביאה אותם ממנה...
אבל לפחות קצת פחות מלכלך...
