גם אני מרגישה שהשלב של הדמעות והרגישות יתר שיש אחרי לידה, הופיע אצלי במינון גבוה הפעם.
אני ממש מרגישה שאני חייבת תמיכה וסביבה של אנשים מחבקים, תומכים, ממש חלק מתהליך ההחלמה. אחרי הלידה הייתי אצל אמא כמה ימים והנקתי בחדר וכל פעם היא נכנסה אלי עם פירות חתוכים, עם תה... היא ובעלי ואבא שלי עזרו מאוד עם הילדים והעסיקו אותם והייתה אווירה שיש פה יולדת וזה קודש, לא להפריע ,לאמנתנו לי להתכופףולהרים את הילדים... פתאום כשחזרתי הביתה הרגשתי שנגמרה התמיכה (כי כמה שאפשר בעלי עשה אבל גם הוא מוגבל, בכל זאת זה היה בחופש הגדול..) רציתי שמישהו יכין לי סלט, שמישהו יחליף למצעים ריחניים ומתוחים, שמישהו יגיד לי- לכי להתקלח אני עם התינוק, כן אני יודעת שטכנית יכולתי לעשות את זה, אבל ההרגשה שמישהו דואג לך בפרטים הקטנים.היא ממש עזרה להרגשה.
וכשאני נשארתי עם הילדים לבד ועם התינוק כל הזמן הוצפתי בדמעות מסיבות שטותיות כי הייתי צריכה להחזיק את הראש מעל המים ולתמוך באחרים במקום להיתמך.
בקיצור, מה שאני אומרת לך, זה שאל תתביישי להגיד שאת יולדת ושאת רוצה שישימו לב אלייך - אם זה מבעלך או ממישהי אחרת.
חוצמיזה, לגבי הלידה- תדברי על זה , תכתבי, תספרי זה מאוד מאוד עוזר! גם אני בכיתי כל פעם שהזכרתי, אבל ב''ה זה השתפר כי חזרתי על זה.