זה באמת ברמה קשה. נסיעה של שעה היום לקחה שעתיים בגלל כל העצירות והבכי. מבחינתי אין מצב לא לעצור. הוא ממש צורח מעמקי נשמתו. אז מתקדמים לאיטנו וסיוט לכולם. נוסעים כשחייבים.
אחרי תשעה באב יש טיול לצפון של ארבעה ימים עם המשפחה שלי. אני לא מוטרדת מהטיול עצמו. ברור לי שאני לא אעשה איתו הכל. ולא מםריע לי להישאר איפה שישנים בחלק מהזמן, גם לא אשאר לבד. הבעיה זה ההלוך והחזור.
זה בשבילו סוג של עינוי. נסיונות לתזמון עם שינה וכד' לפעמים עובדים. לפעמים לא ואי אפשר לדעת ולבנות על זה.
האפשרויות הן:
1- לשלוח את הבעל עם שני הגדולים שיהנו. יתרון- נסיעות שפויות, כיף והנאה לילדים. חיסרון- מבאס את המשפחה שלי, אותי ואת הבעל.
2- להתפלל ולנסוע. יתרון- כיף וגיבוש משפחתי בימים עצמם. חיסרון- נסיעות סבל. למתוק ולכולנו.
מה דעתכן???
באופן כללי אני יודעת שאני צריכה רק להודות ובהחלט מודה. על ילד מתוק ובריא ומהמם. רק הקטע הזה פשוט מבאס. אנחנו גרים בחור. וגם בפעם בשבוע שבעלי בא מוקדם מתלבטים מליון פעם אם לנסוע. וגם לטיול והכל. סוג של כלא...




