אני ממש זקוקה שירגיעו אותי אני שבוע אחרי טבילה עכשיו היה לי הרגשה הייתי בטוחה שאולי זאת הפרשה אבל מה שראיתי זה היה דימום ורוד שיצא מהנרתיק בנוסף כבר שבוע חווה כאבים ודקירות בשדיים ובבטן ונפיחות אני רזה מאד מכירה את הבטן שלי משהו לא נראה לי תקין אני חוששת שיש לי איזה דלקת מה שהכי מלחיץ אותי זה הנפיחות בבטן התחתונה שהתחילה מלפני שבוע והדימום שהיה עכשיו בחיים לא חוויתי נפיחות כזאת ודימום באמצע חודש אני כבר לא יודעת מה לחשוב מפחיד אותי

סובלת מכתמים לפני מחזור 5-7 ימים אחרי הביוץ במדיוק מופיעות הפרשות חומות שמתגברות ומתכהות עד היום ה12 לביוץ ואז מקבלת מחזןר של עוד 6 ימים יוצא מצב שאני מדממת שבועיים
מנסה להכנס להריון 11 חודשים הריון כימי לפני חצי שנה שבעקבותיו הכתמים החמירו
החודש עשיתי מעקב זקיקים שראו ביוץ יפה ורירית סדירה
בדיקות הורמונליות בתחילת המחזור תקינות
בדיקה לפרוגסטרון שבוע אחרי הביוץ(בזמן הכתמות) יצא תקין לפי הרופא שלי ערך של 30.01 אין לי מושג מה זה אומר
יש לציין שבודקת חום השחר והחום לא מושפע בכלל מהדימומיםם הוא מאוד גבוה אחרי הביוץ מגיע גם עד 37 ונשאר יציב כאילו שם למטה לא קורה כלום הרופא שלי לא מתרגש מהכתמים וטוען שיש מצב שזה הריון
למרות שאני יודעת שלא כי זה כך כל חודש בחודשו כמו תקליט שבור
בקיצור אני מיואשת מהכל ברמה קשה אובדת עצות
אין לי קצה חוט למה זה יכול להיות כי זה לא פרוגסטרון אז מה זה יכול להיותתתתתתת?????
אמן שתעזרו לי ושהשם יעזור לי😢

אני בשבוע 12 ב"ה. התראיינתי לעבודה היום והמעסיקה אמרה לי שתהיה לה תשובה ככל הנראה בתחילת יולי.
לא סיפרתי לה על ההריון.
אני אמורה ליצור איתה קשר בתחילת יולי, ואהיה אז בשבוע 15בע"ה
השאלה היא-
הייתן מחכות לתשובה ואז מודיעות על ההריון או מספרות על ההריון ביחד עם הבירור על תשובה?
מצד אחד חוששת שזה יגרום לה להחליט לא לקבל אותי (נשמע שיש לה עוד אופציות..)
מצד שני, זה יכול לגרום לפגיעה באמון ששבועיים אחרי אני אעדכן בזה פתאום.. אז כבר אצטרך לפי חוק.

התלבטות....

כבר למעלה מחצי שנה שהפסקתי להתעמל בחדר כושר, אך כמעט כל יום אני הולכת לפחות 40 דקות בממוצע, כדי לפזר את הילדים למסגרות ולאספם חזרה.
החלטתי שאני רוצה לחזור לכושר (פילאטיס, מתיחות, פלדנקרייז), והגעתי הבוקר בהתלהבות לחדר הכושר במטרה להרשם ולהתחיל לעבוד...
בכניסה שמחתי לפגוש את המדריכה ובישרתי לה שאני בהריון ב"ה. להפתעתי המדריכה אמרה שאם לא הייתי בכושר בחודשים האחרונים אז לא כדאי לי להתחיל כעת, ושזה עלול לגרום לדימומים, ושלא כדאי לקחת סיכון.
יצאתי משם מאוכזבת, אך שמחתי על הכנות והיושר של המדריכה.
אשמח לדעת אם אכן לא כדאי לעשות כושר בחדר כושר בתקופת ההריון? האם מספיקה ההליכה שאני עושה כל יום?
מה עם מתיחות שיכולות ממש לחזק בתקופה זו?

התקן ללא הורמונים

ומאז יש לי דימום... מה שמוזר זה שיכול להיות יום שלם בלי דימום בכלל ופתאום מתחיל שוב. דם אדום וטרי.

יכול להיות שיש שם פצע ובעצם כל פעם שאני בודקת הפצע נפתח? (בדכ הדימום חוזר אחרי בדיקה שיוצאת נקיה לגמרי) 

איך אני יכולה לוודא את זה?

עדיין לא טבלתי מהלידה( ילדתילפני 8 שבועות)!! מרגישה שכבר לא יכולה יותר ולא רואה אור בקצה המנהרה.............. מפחדת שכל המצב הזה יכניס אותי לדיכאון כאילו חסר לי לסגור את הפינה הזאת כדי להתאושש לגמרי מהלידה

 

 

שבועיים אחרי לידה ותינוק בן שנה ו3 בבית ב"ה. ישן איתנו בחדר מהיום הראשון ועכשיו משוועת לקבל את החדר שלי בחזרה. הוא כבר גדול והייתי צריכה לעשות את זה לפני אבל מכל מיני סיבות לא יצא לפועל
הוא קצת רגיש עקב המצב החדש אז מפחדת שיצא לו טראומתי קצת. או שלא יקבל את זה טוב.
גם את הקטנה החדשה אני מעונינת לשכן בחדר שלו אבל רק אחרי שתישן לילה שלם כדי שלא יחגגו לי.
אשמח לטיפים ועצות בעניין

אז ככה אני ב"ה שבועיים וחצי אחרי לידה ראשונה.
לא הצלחתי להניק, המתוקה שלי לא ממש בעניין של לתפוס. אז בינתיים אני שואבת כל שלוש שעות ומביאה לה בבקבוק. העניין הוא שהשאיבות האלה מתישות אותי לגמרי.. זה כל שלוש שעות לשבת ולשאוב במשך רבע שעה, ולדאוג כל הזמן לשטיפות וסטריליזציה של הבקבוקים והמשאבה... אין לי בכלל זמן לעשות עוד דברים חוץ מלשאוב/להאכיל /לשטוף/לחתל/להרדים... אני סטודנטית ואין לי יותר מדי הקלות, רוצה לגשת לבחינה השבוע ואני ממש לא יודעת איך אני עושה את זה.
חשבתי על זה שאני ארצה לצאת מהבית לאירוע לדוגמא, איך אני אמורה לעשות את זה כשאני צריכה לשאוב כל שלוש שעות? ואם אני חלילה מפספסת שאיבה אז מתחילים כאבים וגודש בלתי נסבל. מה עושים? אני כבר ממש שוקלת להפסיק עם זה ולתת לה את הקפוא שיש לי, ויש לי הרבה, וכשייגמר- לעבור לתמ"ל.
אני יודעת שחלב אם זה הכי בריא והכי חשוב אבל באמת אני מרגישה כל כך מסורבלת עם זה שאני כבר לא יודעת מה עדיף...
מה אתן אומרות? להפסיק? להתמודד עם זה? איך בכלל מפסיקים בשלב כזה? זה ממש יכאב אם פתאום אני אפסיק לשאוב. החלב מצטבר ומכביד ומכאיב.
ובהנחה שאמשיך לשאוב, שאלה שניה למניקות שביננו- איך אפשר לקיים יחסים כשכל גירוי (ואפילו בלי גירוי) השד מתחיל לטפטף ולהציק??
בנוגע לשתי השאלות אשמח אם לא תענו לי שאפסיק להתפנק כי אני שומעת את זה מספיק מאמא שלי.. ובאמת שאני לא מתפנקת זה קשההה לי!!
בעלי איתי לגמרי בכל החלטה, גם לו נמאס באיזשהו מקום מההתשה הזו כשהוא רואה אותי יושבת חצי רדומה באמצע הלילה עם המשאבה, ותמיד לבושה בסחבות כי גם ככה עוד שעה צכה לשאוב ולפעמים זה מלכלך אז למה להשקיע.

הבנתי שהורידו את האפשרות לאנונימי.

אז איך כותבים בצורה אנונימית בכל זאת.?

 

תקין?

הסיפור של הרבנית טאובר

היא הייתה צעירה כל כך. תמירה ויפה. חן אצילי נסוך על פניה ובעיניה החכמות מבט נחוש. והיא רצה. כל עוד נפשה בה, כל עוד נשמתה – נשימתה – באפה. היא רצה כאובה ומדממת הרחק מחדר הלידה הרצחני של ד"ר מנגלה יימח שמו.

היא בחרה בחיים. בחרה להעניק חיים. וגם עכשיו, אחרי שהנאצים חטפו את התינוקת שנולדה לה בלידה אכזרית, היא בוחרת לאהוב את החיים. ואליהם היא רצה. יודעת, מאמינה, שעוד לא. זה לא הזמן שלה. עוד לא הגיע הסוף.

 

אז אולי נתחיל מהתחלה?

 

שמה רוזה. רעייתו של המוהל ר' אהרון טאובר מפרשבורג. חיי הנישואין הטריים שלהם נפתחו בצלילי פעמונים של הבטחה לעתיד מפואר. שנה לאחר מכן, שנת תרצ"ט, הזוגיות שלהם הפכה למשפחה, כשהם חבקו את בנם הבכור עזריאל. תוכלו לדמיין את האושר של אישה צעירה, מוקפת בביטחון הבית החמים, את קירותיו מקשטים חלומותיה שהתגשמו ומהחלונות נשקף העתיד מלוא האופק; בניין עדי עד של דירה לה' יתברך. דירה שהיא בונה בעשר אצבעות ובחריפות מוח של אישה שיודעת ושמחה בייעודה.

ופתאום הכל השתנה. שמי האופק הקדירו משמועות על מלחמה איומה והרג המונים. האדמה רעדה בפלישת הנאצים לפולין. מלחמת העולם השנייה, שואת העם היהודי, תפסה את הכותרות הזועקות של העיתונים. תוכלו לדמיין את הפחד של אמא צעירה, מריחה בחושים של לביאה את סכנת החיים שמאיימת על צאצאיה. קירות ביתה עומדים להתמוטט תחת מגפיהם של הרוצחים, והנוף מהחלונות התחלף למבשר רע. רע מאוד.

 

ישנם כאלו שהפחד משתק אותם, לא רוזה. היא החליטה להקדים את פני הרעה, ארזה את משפחתה הקטנה, מצוידת בכל מה שיעזור להם במלחמת ההישרדות בדרכים הלא נודעות. וכך, בעקבות סימני שאלה רבים ומדאיגים, ברחו מצעדי חילות הנאצים המתקרבים.

בשבילים נסתרים, ביערות, צועדת שיירה קטנה של משפחה יהודית. משפחות המחותנים, הוריהם של אהרון ורוזה, אחיהם ואחיותיהם ועזריאל הפעוט שאך חגג יום הולדת שנה. השיירה מתנהלת באיטיות מחושבת, פניהם מועדות למקומות מושב בהם יש עדיין קהילה יהודית, בית כנסת, מוצרי מזון כשרים. ורוזה נושאת בלבה את סוד התינוק שהיא נושאת בבטנה. כן, היא הייתה בהריון.

 

בתוך מהומת הבריחה ופחד הקיום וטלטלת הדרכים - היא לא שכחה את הנדר המקודש של הנישואין, את ההבטחה האלוקית של נשיותה. ומה יעצור אישה חדורה בתפקיד השמימי שקיבלה, מלהגיע גם מתוך מסירות הנפש לפקוד את בית הטבילה השומם?

רישומי הבלנית הריקים, כשרוזה היחידה שהגיעה למקום במשך שנות המלחמה הבאות, העידו בזעקה אילמת על ההשמדה הכפולה: במחנות רוצחים את הנשמות בגופים, ומחוצה להן הפחד מונע מהנשמות היהודיות לרדת לעולם מלכתחילה...

 

רוזה ידעה היטב את סכנת החיים. גם היא שמעה על הילדים שנרצחים ללא חמלה, ומי שחמק מקליע רובה מת ברעב. ובאמת, איזו אמא מוכנה ללדת ילדים לתוך מלחמה והרג ואובדן? איך אפשר להביא חיים לעולם שכולו מוות?

 

לא רוזה. היא לא עשתה חשבונות כאלה. ביטחונה בקב"ה היה מוחלט, באופן בו הוא מנהל את העולם ובתפקיד שעליה למלא, כל עוד היא חיה. וכך, מטוהרת וטהורה, בגוף ובנפש, ילדה במזל טוב את בנה השני.

 

במרתף הצפוף בו הסתתרו המשפחות, ההתרגשות דחקה לכמה רגעים את אימת הנאצים. ר' אהרון הכניס את התינוק בבריתו של אברהם אבינו, ומל את בנו שלו. תוכלו לדמיין את הרגשות המעורבים ששררו, אבל רוזה, אמא בפעם השניה, הייתה מאושרת בחיים החדשים שמילאו את החדר עם הולדתו של בנה הערשי.

 

שנה עברה. צלו של מלאך המוות הגרמני הלך והתקרב. שני שליש מיהודי צ'כוסלובקיה נספו במחנות והמשפחה המורחבת ברחה להונגריה השכנה. לשם עדיין לא הגיע הכיבוש הנאצי. ורוזה שוב בהריון. הם התגוררו במרתפים, בעליות גג, מקפידים מידי תקופה לשנות מקום דווקא כדי לא לשנות את המזל שהאיר להם פנים, וההשגחה הפרטית שליוותה אותם. שם נולד בנה השלישי, אבא חייא, ובשנה שלאחר מכן, הם חבקו את יחיאל. בן נוסף. בחוץ העולם סוער במלחמה האיומה מכולן, אנשים שורדים בקושי את מעט החיים שישנם ורוזה, בסך הכל בת עשרים ושלוש, וכבר אם לארבעה בנים, הביטה לגורל בעיניים ואמרה לו באומץ: אני לא משנה את המסלול שלי. יש כאן אמא יהודיה בתפקיד.

 

על כל שנת מלחמה ואבדן היא ילדה ילד. העניקה לעולם מתנת חיים, חיי נצח של נשמה יהודית.

השנה תש"ד. שלטון הרייך השלישי התערער תחת מתקפותיהם של בעלות הברית, והנאצים הגיעו גם להונגריה, לחסל את שארית יהודי אירופה. משפחת טאובר המורחבת, דרוכה ומוכנה לכל צרה, ברחה לכפרים שמחוץ לבודפשט. שם, תחת זהות בדויה מחופשים למשפחה גויית, הסתתרו יחד. ביניהם תוכלו לראות את רוזה, עודנה יפה כביום חופתה, לא מתקפלת מול שריקות הפגזים. בתוך צפיפות הבית מטפלת ביד אחת בארבעת ילדיה, ובידה השנייה חשה את החיים החדשים הנרקמים בתוכה. כן, היא שוב בהריון. אולי הפעם תהיה זו בת..?

 

כמה חודשים עברו. צבאות אמריקה ובריטניה הפציצו את אירופה בכוונה להכניע את היטלר וחייליו. הגרמנים הטילו צו האפלה על התושבים. משעת שקיעת החמה נאסר עליהם להדליק כל אור שיכול לרמז לאויב להיכן לכוון את הארטילריה.
חיילי האס.אס. ערכו פטרולים ברחובות, בנשק דרוך ומבט חד, בולשים אחר מפרי חוק ויהודים. חושך מוחלט ברחובות הריקים מאדם. אפילו הירח נחבא מאחורי ערפל העשן. ודממה. רק צעדיהם של החיילים נשמע במקצב אחיד.

ופתאום אור מנצנץ. זוג שלהבות קטנות האיר בחלון המרתף של אחד הבתים. זוג נרות של שבת קודש, שאחת מנשות המשפחה לא עצרה להתאפק מלהדליק. עוד הייתה בעיניים עצומות, לוחשת בשפתיים רותחות את תפילות הלב של כל הנוכחים בחדר, כשהדלת נקרעה מהמשקוף, הזדעזעה עוד רגע על צירה, והתמוטטה בקול רעש על בני המשפחה המבוהלים.

 

החיילים נכנסו עם כלביהם בנביחות "יודען, ראוס!" בכמה רגעים של אימה הופרדו הילדים מאימותיהם, המבוגרים מילדיהם וגברים מנשותיהם. הילדים בעטו ובכו, האימהות היו משותקות בהלם והגברים זרקו לכולם מילות חיזוק ואמונה. ופרידה.

 

בני המשפחה הזו לא נהנו מאופוריית התקווה שהייתה ליהודי פולין, כשמטרת הצורר הגרמני עוד לא הייתה לגמרי ברורה. הם כבר ידעו את הגורל בפניו הם עומדים. בפאניקה של הרגע האחרון הנאצים מיהרו לחסל את כולם בהשמדה המונית. והם ידעו את שקר העבודה המשחררת, הם שמעו את הזוועות של תאי הגזים, הם ידעו את הסוף. וגם היא ידעה. רוזה, אישה צעירה בהריון מתקדם, אין לה שימוש. היא לא יכולה להיות כוח עבודה. גורלה נחרץ. כשלקחו את הגברים למעצר ואת הנשים הצעירות למחנה עבודה, היא נשלחה ישירות לאושוויץ עם המבוגרים, הוריה והורי בעלה.

 

בפתח מחנה ההשמדה תורים ארוכים של יהודים, מחכים לגזר דינם ברגליים כושלות. ורוזה, בפעימות לב כפולות, פעימה אחת שלה והאחרת של העובר שבבטנה, תולה עיניים מקוות בד"ר הידוע לשמצה, יוזף מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ. ידו חורצת גורלות – האם תשמאיל או תימין?

 

היא כבר ראתה את הוריה נשלחים שמאלה, יודעת שמשם כבר לא יחזרו... והנה הגיעה תורה. ד"ר מנגלה אומד אותה במבט מבחיל וידו מאותתת שמאלה. לא, רגע, ימינה. הוא שולח אותה ימינה. הוא רצה את כרס ההיריון שלה, שהייתה נדירה כל כך בתקופה ההיא, לערוך בה ניסויים.

 

בקבוצה קטנה של כמה נשים הרות כמותה, נלקחה למעבדה בפאתי המחנה. חייה נצלו. לפחות לכמה שעות הקרובות היא קיבלה הארכת זמן, בזכות החיים המפעמים בתוכה.

 

בחדר המעבדה אפלולית וחוסר וודאות עמדו באוויר. היא נשמעה להוראות ונשכבה על המיטה הצרה. מנגלה הופיע, בידו מחט. במבחנה חומר מיוחד שהוא פיתח לזירוז הלידה.

 

הצירים תקפו אותה מיד. בתוך זמן קצר נשמעו בחדר פעיות הבכי הרכות של תינוק שמופתע מהעולם אליו הגיע. רוזה ילדה כשהיא עוצמת עיניים בחוזקה, יודעת שלא תכיר לעולם את התינוקת שלה. כן, זו הייתה בת. כך שמעה אותם אומרים כשלקחו את התינוקת למקום בלתי נודע, ופנו לחדר אחר.

 

תוכלו לדמיין את שברון הלב של יולדת שלקחו ממנה את בתה שזה עתה נולדה? ייסורי פרידה שפוערים בכל הגוף תהומות של כאב. רוזה ידעה ששעות החסד שקיבלה תמו, וכעת, כשהיא חלשה עוד יותר מקודם, דקות אחרי לידה מזורזת ואכזרית, הדרך למשרפות קרובה עד מוות.

והיא קמה. בכל כוחות הנפש של אמונתה הרימה את עצמה ממיטת הלידה, ובעוד הרוצחים עסוקים בניסויי הזוועות – היא חמקה החוצה במרוצה.

 

כך פגש אותה מלאך המוות בפעם השנייה, וכך היא נצחה אותו שוב. מבטה לא מתערפל מולו כאומרת: סור מדרכי, אני בוחרת לחיות. היא הייתה צעירה כל כך וכבר על גבה חמישה ילדים וצרות אינספור. אך היא נותרה טמירה ויפה. חן אצילי נסוך על פניה ובעיניה החכמות מבט נחוש. והיא רצה. כאובה ומדממת רצה, כושלת וקמה. בורחת הרחק מחדר הלידה הרצחני, אל עבר החיים.

קבוצת נשים עובדות נראתה מרחוק, נותנת לה את הכוח להמשיך עד אליהן. ומתוך בליל מדי האסירות בפסים התואמים ותגלחות הראש האחידות – נראו לפתע פנים מוכרות.

 

"מירי!!!"

"רויזה??? מה את עושה פה? ו... אין לך בטן. ילדת? מתי ילדת? איפה? איפה התינוק שלך?"

 

כשהן חבוקות ודמעותיהן מתערבבות אלה באלה, סיפרה רוזה לגיסתה את כל הקורות אותה ואת מעשה הבריחה. מירי לקחה אותה מיד לצריף המגורים, כלהנשים נרעשו מעוצם גבורתה והתנדבו לטפל ביולדת. הן הצליחו להחביא אותה בצפיפות הדרגשים, וחלקו אתה ברוחב לב את פירורי המזון שקיבלו. (שפרה ופועה סניף אושוויץ).

חולשת הלידה תקפה אותה, ובמסדרי הספירות האינסופיים נתמכה בכל פעם בידי נשים ששמרו עליה מימינה ומשמאלה כמלאכי שרת. כך, כשהיא מרגישה את הנס על בשרה, את ההשגחה הפרטית שהובילה את נתיב בריחתה היישר אל אחות בעלה, מתוך אלפי הנשים הכלואות במחנה, שרדה יום אחרי יום.

עד היום בו הוטלה ההוראה לחסל את מחנה העבודה ולהשמיד את הראיות. את הנשים החלשות, הצנומות, שלדי האדם העמיסו על משאיות למשרפות. מירי, אחות בעלה, נשלחה למחנה אחר, ואילו רוזה את הסלקציה הזו כבר לא שרדה.

רוחה הייתה איתנה, אך גופה של היולדת הטרייה קרס. זו הייתה הפעם האחרונה בה נראתה, כשהיא בדרכה האחרונה אל המוות.

* * *

 

ניצנים החלו לפרוח. תמה המלחמה. מבין הריסות של בתים ואדם קמו ניצולים, גחלים לוחשות של אמונה ואהבת חיים. חיילי האס.אס. ומגפיהם המסומרים התחלפו בחיוכים של חיילי הצבא האדום שהורידו את הנשק וחילקו סוכריות ושוקולד.
העם היהודי החל אט אט להרים את ראשו ולהתעטף בתחבושות שיקלו על כאבי הפצע שלעולם לא יגליד.

 

בשביל אהרון טאובר כל הדרכים הובילו לפרשבורג. הביתה. עוד לפני ששלחו אותה למחנה עבודה משם ספק אם היה חוזר, הצליח לברוח מהאקציה בעורמה ובניסי ניסים מצא את ילדיו והסתתר עמם ביערות עד תום המלחמה. וכשאחרון הפגזים נדם, והעשן החל להתפזר, הדרכים מלאו ביהודים, חלקי פאזל ממשפחות מפוארות, מנסים לקבל כל מידע אפשרי על אודות יקיריהם. האם עוד מישהו נותר בחיים מלבדם?

כולם דומים לכולם, בעיניהם אפשר לראות את רישומי המחזות הנוראיים שהיו עדים להם ובבטנם הנפוחה מרעב מקרקרת הכמיהה לחיים.

אהרון ידע שהוריו נספו באושוויץ, מאמין שה' ייקום את דמם, וחיפש את שאריות משפחתו שהגיעו בדרכים מפותלות בחזרה לעיר הולדתם. בחסדים מופלאים כלאחיו וגם הגיסים נצלו, ארבעת בניו הקטנים שנולדו במסירות נפש למציאות בלתי אפשרית שרדו את המלחמה. אבל איפה אמם? היכן אשתו רוזה?

 

השמועות המרות אמרו דבר אחד. רוזה נלקחה לתאי הגזים בסדרת השמדות אחרונה באושוויץ. משם כבר אין דרך חזרה. כדאי שתחשוב איך אתה ממשיך הלאה, יעצה משפחתו, אתה עוד צעיר, ויש לך ילדים קטנים שזקוקים לאישה. אין סיכוי שהיא שרדה, למה אתה מחכה?

אהרון מחכה לאשתו. לרוזה. שבאותו זמן הייתה מתהלכת בדרכים, מחפשת את דרכה חזרה למשפחתה, חוגגת את היותה יהודייה בלתי מנוצחת ומכוונת כל הזמן הביתה.

 

הכבישים המשובשים והחולשה הגדולה האטו את דרכה, יותר מחצי שנה ארכה לה הדרך.

תוכלו לדמיין את המפגש של איש עם רעייתו האבודה, של אם ובניה הקטנים, של אישה עם ארבעת ניסי החיים שהביאה לעולם?

 

נס ההצלה השלישי שלה הגיע כשהייתה בתוככי תאי הגזים, צפופה עם עשרות נשים נושמות בבהלה נשימות אחרונות. לפתע נכנסה שוטרת קאפו לבדיקה. הן החליפו מבטים מזהים. הייתה זו עוזרת הבית של רוזה, מביתה בפרשבורג. הקאפו זכרה לגבירתה את היחס הטוב שחלקה לה תמיד והחליטה להבריח אותה אל החופש...

 

השואה הייתה המכה האחרונה בהחלטה להגשים את החלום בן אלפי השנים, לעזוב את הגולה הבוגדנית ולעלות לארץ ישראל. אבל עוד בדרך לשם נולד להם בן. עמרם נקרא בשמו של אביה. רוזה לא חיכתה כדי לחגוג את מתנת החיים שקיבלה פעם אחר פעם, היא לא ביכתה את החיים שנלקחו, היא רצתה להוסיף חיים. אחריו ילדה עוד בת שקיבלה את שם אמא - מלכה, ועוד שתי בנות, ועוד אחת.

"עשרה ילדים ילדתי," אמרה "ואחת הקרבתי מעשר להשם".

 

"איך יכולת, מאמע?" שאל אותה בנה הבכור "איך אפשר לקחת אחריות על חיים של ילד באמצע התופת? מי יכול היה להבטיח לך שבאמת נשרוד?"

זיק החיים ניצת בחריפות מבטה כשענתה לו: "הרי אנחנו מאמינים בתחיית המתים. נשמה של ילד יהודי קיימת לנצח נצחים. ואני... אני לא ילדתי רק גופים, ילדתי נשמות."

* * *

 

לפני מספר שנים, בצלילות דעת ובשיבה טובה, החזירה רוזה טאובר ע"ה את נשמתה לבוראה כשהיא מותירה אחריה אלף צאצאים! בניה ובנותיה, אודים מוצלים מאש, הקימו משפחות יהודיות לתפארת של תלמידי חכמים, רבנים ופוסקי הלכה - לנחת רוח האמא והסבתא הדגולה.

 

היא בחרה בחיים, וידעה שכדי לקבל אותם היא צריכה להעניק חיים. ומעל הכל, המלחמה והיתמות והדחקות והעוני והמחלה והנדודים והגעגוע היא בחרה לאהוב את החיים שאלוקים נתן לה. עד יומה האחרון.

מיואשת כבר.תינוקת בת חצי שנה לא ישנה בלילה.
קמה כל חצי שעה שעה.לא מניקה.
היא כמעט ולא ישנה במהלך היום ככה שהלילה והיום אינם הפוכים..
לא נראה שמשהו מפריע לה,גם הרופאה בדקה אותה ולא מצאה כלום.היא פשוט לא רוצה לישון!

אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה פחד להכנס להריון
למרות שאני מאוד רוצה אני מפחדת שיהיה לי עוד הריון כימי (למרות שפעם קודמת הייתה לפני שנה כבר )

אני חושבת שאני היחידה שכל הזמן דואגת שיהיה לה הריון מחוץ לרחם או כל שיט כזה או אחר כל פעם שאני מנסה להכנס להריון
כל כאב לא מוסבר אני חושב שזה מעיד על משהו לא בסדר ומתפללת שאני בסדר

אני חיה בסטרס.
בחיים לא חשבתי שלהכנס להריון יהיה כזה סיפור
אני מרגישה מתוסכלת מהכל
והריון זה הדבר שאני הכי רוצה
אבל לקרוא כתבות , ומה שרושמים בפורומים ומה שבנות חוו
רק עושה יותר פחד


איך נפטרים מהפחד להכנס להריון ?

תגידו לי שאני לא לבד בזה😓

היי אני שבוע 6+ 1
יש לי בחילות ברמות קשות ביותר אני לא מסוגלת לאכול כלום כל היום ובנס שותה כמה שלוקי מים פה ושם..
היתי אצל הרופא משפחה הוא נתן לי זופרן למשך 4 ימים ואמר לחזור אליו
היום בבוקר לקחתי בפעם הראשונה וזה הקל עליי רק לשעה שעתיים וכל היום אני סובלת משותקת במיטה לא מתפקדת!!
הפחד שלי שאני ירד עוד במשקל כי ירדתי קילו ואני בתת משקל bmi16
ממש ממש מפחדתת מהמצב וחסרת כל אונים
לעולם לא דמיינתי שיכול להיות כזה סבל ברמותת קיצוניות
יש למישהי המלצותתת?? אני רק בוכההה כל היום וכבר שבוע זרוקה במיטה בלי יכולת לתפקדדד

המקום ממש יבש
מה אפשר לעשות,? זה גם כואב וגם היום ממש גרם לי לשריטה קטנה..

ככל שאני קוראת אני יותר ויותר משוכנעת שזה מיותר לחלותין.
אמא שלי שלחה לי קיצור של מאמר של ראש מחלקה גינקולוגית בצרפת (אחוז חתכים בלידות: 60% מהגבוהים בעולם, בארה"ב זה 17%) שנלחם נגד זה והגיע ל0.5% בבית חולים שלו!!!
הוא אומר שיש שיטות למנוע כמו עיסויים, להוציא כתף אחת ואז את שאר הגוף ועוד.

השאלה מה העמדה של הרפואה בארץ... אשמח לשמוע חוויות ודעות

גרה אצל חמתי בחצר ביחידה נפרדת.
עכשיו חמתי לא סובלת שהילדים נכנסים אליה כי טוענת שמלכלכים אז באמת בקושי הולכים אליה.
עכשיו היא מאוד מפלה בין הילדים שלי לבת של גיסתי וזה נורא מפריע לי בעיקר בזה שלה מותר ללכלך ולהם חס ושלום. היא שומרת על הבת של גיסתי כשהיא בעבודה ויוצא שהרבה מבקשים ממני לשמור גם עד שהיא תחזור מהעבודה או כשפתאום צריכה ללכת והאמת זה לא קל לי יש לי קטן די בכיין והיא בת שנה ושובבה נורא. אז מדי פעם אני עוזרת אבל זה כאילו ברור להם שאני כל היום בבית רק מחכה מתי לשמור עליה וזה לא מובן להם מה זה משנה 4 או עוד אחת.. אז אתמול ישבתי איתם בחוץ וגיסתי אומרת לי ליד חמתי היא(הכוונה חמתי) שואלת אם את יכולה לשמור על הילדה מחר.. ולא הבנתי את הקטע חמתי לידי מה היא לא יכולה לשאול בעצמה? עכשיו ממה שנראה לי שחמתי מבינה שזה לא נעים לבקש כל הזמן וגיסתי לא קולטת את הקטע הזה.. גם קרה ככה בחג תכננו לאכול בבית ולא איתם וגיסתי רצתה שנצטרף אליהם אז היא שכנעה את אמא שלה להזמין אותנו וממש התחננו שנבוא וכמובן שאני בישלתי את כל החלבי לחג ואז מסתבר שהיא עבדה בערב שבת/חג וביום שישי גיסתי רק נזכרה לשאול אם אני יכולה לבשל לערב כאילו מה חשבתם לעצמכם התחננתם שנבוא ובסוף אני צריכה בשישי בבוקר לגלות שאני צריכה לבשל גם לשישי אחרי שבח ישי נקרעתי בלבשל לחג ועוד בחג עשו פרצוף שבישלתי "מוקדם" בעלי איתי ואמר לי םרנציף את לא מכינה כלום לערב רק עשיתי לילדים שניצלים כדי שלא יהיו רעבים ובאמת לא היה ממש מה לאכול באוכל המבושל שזה מבאס כי שקבענו מהסלטים אבל בכל זאת שישי זה כייף ארוחה טובה.. ודיברתי עם חמתי ואמרתי חה פעם הבאה תודיעי לי מראש שאני יוכל לעזור לא בדקה התשעים.. בקיצור לפעמים אני ממש לא מבינה את ההתנהלות שלה.. ואני באמת לא מבקשת עזרה ממנה בכלל אפילו שמציעה אני מסרבת בנימוס כדי לא להכביד רק כשבאמת חייב.. אבל זה כואב לראות שזה ככה ואני עוזרת להם מלא כל יומהולדת אני מכינה עוגות שוות ומפיקה להם פה אירועים כשהם מבקשים ומכל הלב אבל גיסתי לא מבינה מתי לעצור כאילו אין לה גבול ככה זה מרגיש.. ושלא יובן שהם חייבים לי פשוט באמת צובט לי לפעמים לראות איך הא צועקת על הילדים שלא עשו כלום כשלפני שניה הקטנה של גיסתי מרחב חה את כל הבית בלכלוך

מתמצתת את הדברים:
אני בשמירה מחודש שמיני בעקבות צירים מוקדמים שגרמו לפתיחה 2, מחיקה 70%.
במהלך כל החודש היו צירונים ולאחר יחסים צירים משמעותיים לשעה והפסיקו.

אני מגיעה לשבוע 37+3. אנחנו מארחים את חמי וחמותי לשבועות (אל דאגה, הם מביאים את כל האוכל ומארחים אותנו בבית שלנו בערך) אז בעלי לוקח יום חופש בחמישי ואנחנו מסדרים את הבית, ממיינים בגדים של הגדולה ולקרא. הלידה. הולכים לישון בסביבות 2 בלילה גמורים..
אני לא מצליחה להירדם למרות שאני גמורה. מנמנמת ככה.
בשעה 4 לפנות בוקר אני קמה לשירותים ומרגישה קצת רטיבות התחתון. אבל לא משהו חריג כי כבר הרבה זמן יש לי הפרשות. מתיישבת בשירותים וזה קצת מוזר לי שיש לי יציאה באמצע הלילה..הולכת להחליף לתחתון נקי ולידה הארון פתאום נוזל לי עוד קצת רטוב. מבינה שזה כנראה ירידת מים ןמעירה את בעלי. מתחילים להתארגן, לארגן דברים לקטנ, מעירים את השכנה שבאה לישון איתה ויוצאים.
נוסעים בנחת הזריחה. מפטפטים ואווירה טובה ורגועה. מידי פעם מגיע ציר אבל בקטנה..
מגיעים למיון יולדות וכל הפד כבר ספוג. מוניטור עם צירים כל 5 דק. עדיין לא איומים..פתיחה 3.5, איזה כיף! מתקשרת לאמא ומעירה אותה שתצא לכיוון. נשארת במיון בינתיים כי לא רוצה לפתוח וריד ומחכה שהפתיחה יותר תתקדם. אני מתפללת לקב"ה שיהיה לצידי ושהלידה תהיה זריזה בלי הרבה סבל. תוך 5 דק הצירים מצטופפים ונהיים כל 3 דק. בשלב הזה אני לא מסוגלת לשכב. עומדת ונשענת על הקיר ובעלי עושה לי עיסוי בגב התחתון. הצירים כואבים ממש ואני מבקשת לבדוק שוב (כרבע שעה אחרי הבדיקה הקודמת). פתיחה 4+! יאללה חדר לידה!
בחדר לידה מקבלות אותי שתי מיילדות מקסימות!! בעלי כל ציר עושה לי עיסוי ומדבר אליי וזה עוזר בטירוף! המיילדות שואלות איך אני רוצה את הלידה ואני מבקשת כמה שיותר טיבעי, להחשיך את החדר ולנסות תנוחות שונות. אומרת גם שאני ממש פוחדת להיקרע והבאתי שמן אז שישפכו הרבה..אני מודיעה להן שהלידה מתקדמת מהר אז שלא יתרחקו...הן מצליחות לפתוח וריד בצורה מוצלחת ביותר שלא כואבת לי בין ציר לציר.
אני מתחילה כמה צירים על כדור פיזיו ולא נוח לי. מבקשת לעבור לבר על המיטה ומעבירה שם כמה צירים אבל מתעייפות לי הרגליים אז אני מסתובבת ונשענת על הגב של המיטה. בעלי שם שירים בטלפון (שירים שאני בחרתי מראש) וכל האווירה מרגשת מאוד! המיילדת שמה מוניטור והעוברית בסדר גמור. אני מודיעה למיילדת שעוד ציר או שניים אני לוחצת כי אני ממש מרגישה אותה למטה. היא מעודדת אותי ואומרת שאנסה ללדת על שש ונראה איך הולך. אני באמת מנסה אבל זה מעצבן אותי ולא נוח אז היא מציעה לי להסתובב ולהיות על הצד.
אני שואלת אם היא רואה את הראש והיא צוחקת שברור, חצי ראש כבר בחוץ עם שיער שחור! אני מתרגשת ומחליטה להתרכז וללחוץ ככל יכולתי כדי לראות אותה כבר !
לאחר עוד שני צירים אני לוחצת ומקשיבה למיילדות מתי לעשות ששש ומתי ללחוץ. תוך 3 צירים הראש בחוץ! עוד חצי ציר והקטנה מחליקה החוצה🤭
שמים אותה עליי. שמנמונת עם לחיים. רגועה ומהממת! אני בשוק מהסיטואציה. תוך פחות משעה מהרגע שנכנסתי לחדר לידה התינוקת כבר עליי!! זה היה מטורף!
שוקלים את הקטנה (3.400!! לא רוצה לחשוב לאיזה משקל היתה מגיעה אם היתה נולדת בסוף תשיעי)
ב"ה ממש בניסיון ניסים אין תפרים!! בשלב הזה אמר שלי מגיעה למודיעין לכולם על הגעת הנסיכה לעולם.
שעתיים אחרי הלידה אני כבר מתקלחת לבד ומרגישה ממש טוב! (באופן יחסי, כן?)

וזהו..חוויה מטורפת. לידה מדהימה עם צוות מהמם ובעלי שעלה על כל מה שיכולתי לדמיין והיה האדם הנכון שידע מה לעשות בזמן המתאים. הרבה בזכותו ובזכות התמיכה שלו!
ותודה לריבונו של עולם על לידה כזו ועל תינוקת כזו מקסימה😍

היי. אמנם יש עוד זמן ללידה, אבל אני רוצה להגיע אליה ערוכה ומוכנה.

מישהי פה משתמשת ברפידות רב פעמיות ולא חד פעמיות? איפה היא קנתה? ממליצה? למה?

 

ב"ה בהנקה הקודמת - התברכתי (מודה לה'!) בחלב שופע שופע. כמויות הרפידות שהשתמשתי היו טונות.

חשבתי אולי ללידה הבאה לקנות רב פעמיות לשימוש ביתי ובחוץ להשתמש בחד פעמי. כדי לחסוך בכסף ובזיהום אויר..

 

איך השימוש בהם? אשמח לשמוע!

אני בשבוע 16 מאושפת במיון לאחר הכתמה חומה
הרופאים רואים המטומה נרחת מאוד כרומים מופרדים ודימום נרחב מאוד
מישהי עברה משהו דומה לזה שהסתיים בטוב
כי הרופאים אומרים שאמוטומה כזו גדולה זה לא סימן טוב

כמעט 3 שבועות אחרי קיסרי.

אתמול התאמצתי הרבה

ומהבוקר כבר פעם שניה שאני רואה בדימום גושי דם בגודל בינוני (בדקתי וזה ממש דם קרוש) 

תקין?

מדאיג?

תודה!!!!

היי, בהריון ראשון, 7+4 (אחרי תיקון של א.ס.. מחזור אחרון לפני 8+5)
ובחילות והקאות התחילו לפני שבועיים וחצי, בעיקר בחילות.
במהלך התקופה הזאת ירדתי 2 וחצי קילו עקב הבחילות הקשות וחוסר התאבון.. התפריט שלי מורכב בעיקר ממים, ענבים וקרקרים לצערי כי לא מסוגלת להכניס כלום. מציינת שאני לא רזונת, ויש כמה ק"ג עודפים.
האם הירידה הזאת מזיקה לעובר? חוששת שארד עוד הרבה עד סוף השליש אם זה ימשיך.. זה לגיטימי שזה ככה?
תודה רבה