פורום הריון ולידה (עמוד 3323)

כי ברעיון עם מיקרולוט לא חייבים לקבל

למה אני שואלת? כי זכור לי שכשחזרתי לעבוד היה לנו גם כמה ימים כאלה (סביב השבוע אם אני לא טועה), והייתי בטוחה שהלך על ההנקה. בסוף זה הסדרת, עם הרבה רוגע וסבלנות, היא נכנסה לשגרה של בקבוק בבוקר הנקה בשאר היום. לא וויתרה על זה כל כך מהר

אני  מציעה בנחת, ברוגע, להמשיך להציע לה לינוק, אולי אפילו להתעקש קצת (לא להגיע לרמה של מלחמת כוחות ), ואח"כ אם לא אכלה להציע בקבוק אולי (תנסי לפני שאת עוברת לבקבוק להציע שוב הנקה, תתפלאי לראות לפעמים שהיא רעבה ומסכימה להכל...)

חכי עוד קצת ואז תעשי חושבים מחדש. זה חלק מההסתגלות שלה לסדר יום החדש.

בהצלחה והרבה כוחות!

אולי גם בגלל התחושתיות קשה לה עם טעמים חזקים??

אולי אחרי ההנקה לנסות לשאוב? אם היא לא מוכנה להמשיך לינוק אז תעזרי במשאבה כדי לעודד עוד ייצור של חלב.

החלב מיוצר לפי הצורך שלה, ואם היא מתנתקת כשהיא רעבה ולא מנסה עוד לינוק הגוף "חושב" שאין צורך לייצר עוד חלב.

גם אם בהתחלה לא יצא הרבה חלב בשאיבה (או אפילו בכלל לא), רק כדי ליצור גירוי ואיתות לגוף שיש צורך בעוד חלב.

האלה ולעבוד על עצמך לסגל גישה חיובית

מצד אחד אל תהיי קשה עם עצמך, טבעי שלוקח לך זמן מצד שני תנסי להזכיר לעצמך שהכל בראש

נסי ליצור לפחות פינה אחת נעימה בבית ותתמקדי בה ואת השאר תנסי "לא לראות" ולאט לאט תצליחי להתחבר דרך זה גם לשאר הבית

פעם נאלצנו לגור תקופה מסוימת בדירה מזעזעת, קטנה, ישנה ומוזנחת בטירוף. ואני החלטתי שאני לא אתן לזה לפגוע במצב רוח שלי או באוירה בבית. הייתי מסתכלת על הקירות המתקלפים ואומרת - "איזה יופי של צימר יש לנו" והייתי מורחת בכח חיוך על הפנים. ותדעי לך שזה חלחל פנימה. אחרי הפעולות נמשכים הלבבות - אם מדברים דיבורים חיוביים בקול רם זה מכניס הרגשה חיובית ללב אפילו שבהתחלה זה מאולץ, במשך הזמן התחושות השליליות הולכות ויורדות

איזו חוויה קשה.. שולחת חיבוק..

כשעברתי את ההפלה הייתי צריכה שבוע מחלה..

במהלך השבוע התאוששתי מהטראומה הגופנית והתמודדתי עם האבדן..

לאחר שבוע הרגשתי טוב (גופנית ונפשית) ויכולתי לחזור לעבודה..

תהי קשובה לגופך ולנפשך.. תנסי לנוח הרבה.. לעשות כיף (מה שעושה לך.. סרטים/מסעדות/הליכה..).. ולדעת שהזמן עושה את שלו מבחינת ההתמודדות עם החוויה הקשה..

טיפ נוסף, לספר לכל מי שמוכן לשמוע ולדבר על ההפלה הרבה.. זה ממש עוזר להתמודדות (אצלי בכל אופן) וגם פתאום נחשפים לכך שהרבה מאוד נשים עברו חוויות דומות ויותר קשות.. זה מכניס מעט לפרופורציה שאת לא לבד..

אין צורך לרוץ להיבדק לפני שבוע.. נותנים לגוף זמן להתנקות.. זה לא קורה ביום אחד.. השינויים אינם מהירים..

בהצלחה!! 

אין הרבה מה להציע.. 

תזכרי שזה זמני וזה יעבור.

עברתי את זה לא מזמן והרגשתי שלעולם ארגיש זוועה.. עזר לי לספור ימים עד סוף השליש הראשון. ובאמת פתאום עבר ב''ה.

אפילו אם קשה לך  .. ודיקלקטין

אפילו למצוץ קרח.

ועוד עצה קצת מוזרה כי אף פעם לא שמעתי אותה

וכולם צוחקים עלי-

להקיא.

אין לך מושג כמה זה משחרר.

כל בוקר אני קמה שותה קפה 

ומכריחה את עצמי להקיא

אילו מכניסה אצבע

(סליחה על התיאור הגרפי המפורט..)

ואחכ יש כזו תחושת הקלה...

שוווה שווה שווה!

והמשך היום קל יותר.

באופן כללי- לא להשתהות עם תחושת בחילה.

זה הכי גרוע ורק מתגבר.

להקיא.. לומדים להקיא בכל מקום.

משתלם...

ולאכול מה שאת מרגישה שיעשה לך טוב

(אני נגיד תמיד מקיאה מריח של ביסלי אבל בהריון אני עוברת נסיעות רק איתו)

גם בדיקת דם לא תגיד לך אם זה כימי או לא

רק הזמן העובר... 

כאילו,

תכלס, איך אני עוזרת לי?

שתלוי מי הרב שלך,

גם לענין מקור הדימום.

לי רופא אמר פעם שהדימום מהרחם והרב אמר שהיות והרופא לא שומר תומ"צ לא סומכים על דבריו

ובודקת מצאה דימום מצוואר הרחם 

והרב התיר.

תלכי לרופא משפחה או רופאת נשים ותתיעצי

מניחה שיתנו לך הפניה לבדיקת שתן

את יכולה גם לגשת למרפאה ולבקש מהאחות לעשות בדיקת סטיק בשתן בתור אבחון ראשוני, זה יתן איזשהיא אינדיקציה

אני נגיד היה לי הרגשה ממש מגעילה מהציפוי של הכדור
זה מצופה באיזה משהו ורוד כזה שיש לו טעם דוחה...שממש עשה לי בחילה
ניסיתי כדור אחר והיה לו ציפוי דומה בצבע לבן... גם לא היה להיט

אבל מתישהו באחד ההריונות אני זוכרת שהיה לי כדור שהיה בצבע אפור מנומר כזה, בעצם לא היה לזה ציפוי וזה היה ממש בסדר... אבל בהריון הבא לא זכרתי של איזה חברה זה היה, ולא היה לי כח לחפש...

המוגלובין, פריטין, B12, ויטמין D

אם לא - תבקשי את הבדיקות האלה ותראי מה המצב. אם משהו חסר תקחי בנפרד ואם לא חסר כלום חכי כחודשיים ותבדקי שוב.

ככל שההריון מתקדם הדרישה של ההריון גוברת ואז הערכים יכולים להתחיל לרדת - מה שיורד - תתחילי לקחת.

אם התזונה שלך באופן כללי סבירה ומאוזנת אז סביר להניח שהגעת להריון במצב סביר

גם אם עכשיו בגלל הבחילות את לא אוכלת מספיק מגוון זה עדיין לא משפיע כל כך מהר, העובר מקבל ממה שיש בגוף שלך במאגרים.

תתחילי עם הבדיקות דם ומשם תראי איך להתקדם

*גם הרופאה שלי אמרה שהפרנטל פחות קריטי מבחינתה כל עוד אני לוקחת בנפרד ברזל/B12/ויטמיןD לפי החוסרים בבדיקות דם

מהקודמים?

גופיות לא הייתי קונה ארוכות

קצר או מכנס ארוך בלי רגלית ובגד גוף קצר....בטיפת חלב נאמר לי שאחרי שבועיים הגוף שלהם יודע לווסת את החום גוף בדיוק כמו מבוגר ולכן אם חם אז כדאי לשים קצר...הוא גם הזיע המון!

שיכול להיות תפר שעדיין מדמם ואז כשהאישה מנסה לעשות הפסק היא רואה שיש דם וחושבת שזה אסור כשבאמת זה מהתפר והיא יכולה להמשיך את תהליך ההטהרות

אפשר לפתור את זה ע"י שהולכים לבודקת טהרה שבודקת מה מקור הדם, אם היא רואה שההפרשה מהרחם נקיה ויש דימום מהתפר או מפצע אז הרב יכול לטהר את הבדיקה ואפשר לטבול בזמן

מכירה פיזיו לנשים בהריון בירושלים?

יש לך מי להמליץ בירושלים?

זה הרגיש נפלא אבל ביום אחר כך הכאבים היו אותו דבר כמו לפני..

עם הגדולה זה סיפור אחד- ירדה מהדרך והפסיקה לדבר עם אימי כיון שידעה שאימי לא תקבל את דרכה.

ואימי לא ניסתה אפילו ליצור עימה קשר. פשוט התנתקה גם.

ועם 2 אחיותי הקטנות ממני זה סיפור אחר

אצלנו הילדים עם פלאפונים כשרים.

והיא פשוט תפסה אצל 2 אחיות שלי איפון וטאבלט.

לקחה להם וחיכתה שיבואו להתנצל. ולהבטיח שלא יעשו זאת...וכ"ו

כותבת מניק האנונימי כי אני ניק מוכר כאן ולא רוצה להחשף אבל ההודעה שלך נגעה לי במקומות כל כך עמוקים שלא יכלתי להתעלם..

לפי התיאורים שלך ברור בלי ספק שאמא שלך מתעללת רגשית, מבינה שקשה לך עם המחשבה הזאת אבל הכרה במציאות היא צעד ראשון בדרך לפתרון

אני חוויתי שנים קשות מאד עם אמא שלי מגיל אפס, לאורך שנות ההתבגרות שלי הייתי עם דכאון שתמיד ליווה אותי כמו צל ואפילו לא הייתי מודעת לזה שזה המצב שלי

כלפי חוץ אמא שלי נחשבת לאישה נורמטיבית ומוערכת בקהילה, אף אחד כנראה לא ידע ולא יודע איך היא התייחסה לילדים בבית פנימה

התחתנתי בסייעתא דשמיא עם בעל מקסים, אחרי הלידה הדכאון התפרץ בצורה יותר חמורה

כשחיפשתי עזרה למדתי והבנתי ש"דכאון אחרי לידה" זה לא דוקא דכאון מהלידה עצמה אלא המצב העדין של האישה אחרי הלידה מהווה טריגר להתפרצות של נושאים ישנים מודחקים ולא פתורים שביומיום הרגיל מצליחים לחיות איתם ולשרוד

לקח לי עוד כמה שנים עד שהלכתי לטיפול פסיכולוגי מקצועי, מה שממש דחף אותי ללכת לטיפול היה כשהבת שלי קצת גדלה (גיל שלוש בערך) והייתי מוצאת את עצמי במאבקי כח איתה, שומעת את אמא שלי מתוך גרוני ושונאת את עצמי אחר כך ברמות שקשה להכיל. אז הבנתי שאני חייבת לטפל בעצמי, למען בתי ושאר ילדי. חובתי כאמא לילדים שלי היא לעשות כל מה שאני יכולה כדי לתת להם אמא בריאה בנפשה.

התפללתי לה' שישלח לי מזור, שיכוון אותי אל השליחה הנכונה שתוכל באמת לעזור לי ובסיעתא דשמיא גדולה הגעתי לפסיכולוגית קלינית שהיה לי חיבור ממש טוב איתה, סוף סוף טיפלתי בצורה מקצועית בנושא הקשר עם האמא וכל המשקעים הכרוכים בו. טיפול שנמשך כמה שנים וריפא דברים מהשורש. 

וב"ה היום הקשר שלי עם הבנות שלי בריא ותקין וזה אחד הדברים שהיה הכי חשוב לי

יש לי כל מני תובנות ועצות, אם מעניין אותך שאני ארחיב או אפרט עוד את מוזמנת לשאול בשמחה.

בכלל אשמח לעצות איך להתמודד מולה.

אני ממש חוששת ממנה. מעדיפה לא לספר שמפריע לי משהו כי היא מתפרצת.

קשה לי להגדיר את ההתעללות, זה מעברים לא צפויים במצבי רוח, התפרצויות זעם קשות בלי שברור הקשר בין מה שעשיתי למה שגרם את ההתפרצות מולי. פעם אחרת יכול להיות שאותה התנהגות שלי תעבור אצלה בשקט - זה מאד מבלבל ילד והופך אותו לחסר בטחון

אפילו אחרי שאני התחתנתי היו לה התפרצויות כאלה כלפי בעלי! 

האמת שכבר כשהינו מאורסים היו כמה סיטואציות שבעלי ראה אותה מתפרצת וזה הכניס אותו לחרדה נוראה מהנישואין, לימים הוא גילה לי שהוא שקל לבטל את האירוסין בגלל זה. והאמת שאני הבנתי אותו מאד והצדקתי אותו. רק הודיתי לה' מעומק ליבי ששמר עלי שבעלי לא עשה את הצעד הזה..

היא ביקורתית פחד, ליד זרים היא יכולה להשוויץ בי ולהתפאר בי אבל כשזה אני מולה - אפילו הדבר הכי פשוט שאני אספר לה אני יכולה לחטוף כזאת שטיפה שאני לא יודעת מאיפה זה בא לי (זה נכון אפילו להיום, לא רק בילדות)

היא יכולה להתעצבן על בעלי על דברים ממש טפשיים ואז לאמר לי עליו מילות גנאי כאלה נוראות - פעם אחת כשזה קרה פשוט ניתקתי לה את הטלפון באמצע משפט, אבל אחר כך לא הייתי מסוגלת לדבר איתה חודשים!

אחד המשפטים שליוו אותי בילדות היה - אני מאחלת לך שהילדים שלך יעשו לך מה שאת עושה לי ואז תראי מה זה - ועל מה מדובר, מה עשיתי לה? לא אהבתי את מה שהיא בישלה לארוחת צהריים? ילדה בכיתה ד??? לא סתם הייתי צריכה טיפול פסיכולוגי כדי להשתחרר מזה. 

הילדים שלי ב"ה מקסימים ונורמליים, וגם אם הם למשל לא אוהבים מה שבישלתי זה לא "פוגע" בי (מגוחך עד הזוי להפגע מכזה דבר)  ואני זורמת איתם יופי

אני למדתי לא לספר לה שום דבר משמעותי - 

אפילו כיום אחרי הטיפול כשכבר אין בי כעס ואני חיה בשלום עם עצמי אני עדיין לא משתפת אותה בחיים שלי כי זה מוציא אותי מאיזון, לא רוצה להסתכן בלחטוף את הביקורת שלה. אנחנו מגיעים אליהם מעט יחסית, הם כמעט לא מגיעים אלינו. אבא שלי מגיע אלינו לפעמים לבד (לא לשבת, לביקורים ביום חול) וכולם מבסוטים.

אני ממש ממש ממליצה לך ללכת לטיפול מקצועי, יש כאן שני חלקים - אחד זה משקעי הילדות שלך וההשפעה שלהם לטווח הארוך והחלק השני זה ההתנהלות מולה כיום - הדברים כרוכים אחד בשני. כשתקבלי את הבטחון העצמי, כשתדעי מי את ואיזה גבולות מותר לך ואת צריכה להציב אז תדעי גם איך להתנהל מולה כיום.

מותר לך לנתק איתה קשר, את לא צריכה לבקש ממנה סליחה על שום דבר, את לא צריכה לספר לה כלום, מותר לך להציב לה גבולות כשהיא מתפרצת. אל תפחדי מזה שהיא תפסיק לדבר איתך - לך אין שום בעיה עם זה.

עצוב וקשה על הילדים שבבית, אצלינו כבר אין ילדים בבית, כולם התחתנו. (אחת התגרשה ואחרי כמה שנים התחתנה שוב)

גם לגבי ההתנהלות עם האחים, איך וכמה לעזור להם את צריכה עזרה מקצועית.

ממש כמו אמא שלי .היתה אומרת לנו קבוע "הילדים שלך יחזירו לך אל תדאגי"...

גם אצלנו יש רק ביקורת. אין טיפת מחמאות על כלום.

רק התקפות.

אבא שלי היה ממש שקט. לא שמעו אותו...

היה נראה לי שזה נורמלי...שכל בית כך.

מוזר לגלות אחרי 28 שנה שחייתי בבית מוזר

טיפול הכוונה ללכת לפיסיכולוג?

זה לא שחיית בבית מוזר אלא שיש לאמא שלך בעיה והמצב הוא לא תקין

אל תחשבי שזה כל כך מוזר או נדיר, אני מכירה כל מני בתים שהתפקוד שם לא משהו ברמה כזו או אחרת

זה לא שאת מוזרה או משהו מוזר אצלך, ממש לא!

ואם תכירי אותי בחיים האמיתיים לא תחלמי שזו אני  - אישה שמחה ונורמטיבית לגמרי 

טיפול הכוונה ללכת לפסיכולוגית (לא לפסיכולוג, לי אישית זה היה תנאי סף לטיפול)

אני הלכתי לטיפול כשהייתי כבר נשואה עם ילדים, באזור גיל 26

היא מאימת כל הזמן שהיא תקפיד עלי והיא מקפידה ומקפידה...

זה  מה שבעיקר מרתיע אותי...

בכל פעם שהיא מספרת לי על אבי סיפורים היא מתחילה לבכות ונכנסת לרגש...וזה מרגיש לא טוב...ז"א מפחדת לעשות לה רע...והיא מדגישה ואומרת שלאבי אין פרנסה כי הוא מצער אותה

או שאחותי לא מתחתנת כי היא פוגעת באמא...

מבינה?

בלידה של הבן שהיתה עם זירוז אמרה אימי שאין לה זמן להמתין שעות עד שתתפתח לידה ונודיע לה כשיתקדם...בפועל הלידה התפתחה מהר והיא לא הספיקה לבוא...

כשאמרתי לה שנעצבתי שלא באה התחילה לבכות בכי הסטרי והאשימה את בעלי שלא התקשר בזמן.

הבכי היה כל כך הסטרי שחשבתי שקרה לה משהו....בין נשימה ונשימה אמרה "אני לא מאמינה שגם את מאשימה אותי..."

ופשוט הרגעתי אותה...יולדת טרייה מלאה בהורמונים אחרי לידה לא פשוטה...ובסוף גם ביקשתי סליחה שהאשמתי...

לפני הלידה הנוכחית היה נתק קטן שרק אחרי הלידה התפוגג...והיא פשוט אמרה לי הלכתי לכותל להתפלל עלייך שלא יקרה לך משהו מהקפידה שלי...

האחיות לא יוצאות ...אני חושבת שהיא יצרה אצלנו סוג של תלות.

מקווה שאצליח לעשות את הצעד ולגשת לעזרה.

אני פשוט עדיין לא מאמינה שזה המצב.

לזה שהיא מאיימת בקפידות?

יש תנאים שבהם קפידה יכולה לתפוס, לא כל אדם שמקפיד יכול לתפוס אותנו בגרון עם האיומים שלו. אם אין הצדקה ואין בסיס לקפידה אז הוא יכול להקפיד מהיום עד מחר ולא יהיהל זה שום משמעות

רק אם בנאדם באמת היה לא בסדר, בכוונת זדון והנפגע מקפיד עליו אז יש לו מה לחשוש מהקפידה של הנפגע.

זה לא המקרה אצלכם.

גם אם ילדה מתנהגת לא יפה לאמא עדיין האמא היא המבוגר האחראי שצריך להתעלות מעל תגובות ילדותיות וקטנוניות, אין מציאות כזאת שאמא תקפיד על הבת שלה. 

בטח לא במקרים כמו שאת מתארת

לפי מה שאני שומעת ממך נשמע שאין להקפדות שלה על מה לחול, אין להן הצדקה. להפך - העובדה שהיא מאיימת עליכם בהקפדות זה עבירה שהיא עושה. יש לה בעיה נפשית קשה. חייך קודמים - את צריכה לדאוג קודם כל לבריאות הנפש שלך ולהתנתק מהמניפולציות שלה. 

חיבת לאמר לך מאד בזהירות ששמעתי פעם מרב שנתן דוגמא באיזה עניין על אבא שהיה מתעלל בבן שלו ורב פסק לבן שיחזיר מכות לאבא - זה מקרה מאד קיצוני. אני רק מביאה אותו כדוגמא כדי שתביני שההלכה מאד מורכבת, מתחשבת בהמון פרטים ויכולה ממש להפתיע.

שורה תחתונה - מציעה שתלכי עם בעלך לרב שאתם סומכים עליו, תספרו לו את הסיפור עם דוגמאות כמו שנתת פה, שיעשה לך סדר בעניין.

זה יכול לשחרר אותך מהפחד מהאיומים שלה

אני חושבת שאנחנו בני האדם לא אמורים להכנס לחשבונות שמים כאלה
ולהתחיל עם "פנקסנות" כזאת של הוא לא עובד כי עשה ככה וככה, והיא לא מתחתנת כי עשתה אחרת
זה דברים וחשבונות שלא נמצאים בכלל בהשגתינו
וזה לא דברים פשוטים ופשטניים כ"כ שאפשר להחליט מה גרם למה
תסמכי על ה' שהוא יודע מה מגיע או לא מגיע לכל אחד,
ומנהל את העולם כראות עיניו ולא מראיה צרה של איזה אדם קפדן וקטנוני 
 

אחותי הגדולה התגרשה ממש סמוך לחתונה והתחילה לרדת מהדרך ואימי רצתה בכל תוקף לזרוק אותה מהבית.

אבי לא היה מוכן. (היא בחורה מאוד טובה רק שכנראה חוותה משבר)

ובעצם משם התחיל כל הבלאגן התחיל.

והתפוצץ לחלוטין כשאימי תפסה את האיפון והטאבלט את 2 האחיות הקטנות.

יש הרבה צעקות בבית של ההורים הילדים הקטנים בוכים כל הזמן.

רוצים לבוא אלי...

אחי הקטן אוכל כמויות הזויות של אוכל

גם אצלי התפתחה בעיה עם אוכל.

אחיותי צועקות לאימי שהיא חולת נפש (הן בטיפול פסיכולוגי 4 שנים כבר כנראה משם הבינו)

והיא בתגובה צועקת להן שהם לא יתחתנו ואם כן הילדים שלהם יחזירו להם...דברים הזויים...

לצערי הייתי שותפה שם בעבר.

עד שהחיצים הופנו אלי כשיצרתי עם האחיות קשר חזרה. ופתאום התחלתי להבין שיש כאן בעיתיות כל שהיא.

כשאני מבקשת עזרה מהאחיות הקטנות זה תמיד חייב לעבור אישור ממנה..רוב הזמן שמה לי רגליים וטוענת שהם לא יכולות...

היא מרבה לעשות וטוענת בפני שאני מנצלת את אחותי הקטנה (כיתה ט') בכך שאני יכולה לבקש יום אחרי יום שישמרו על הילדים. חשוב לציין שאני משלמת לאחותי וממש מצ'פרת אותה.

אחרי הלידה (לפני 4 חוד') התחננתי שיעזרו לי...רעבנו לאוכל מבושל כמעט חודשיים..היה לי קשה להכין ולא היה מי שיכין...חששתי לבקש מאבא שלי שמא היא תדע ותתכסח איתי.

כשאני הייתי עם הדכאון אחרי הלידה והייתי זקוקה נואשות לעזרה עם ה"גדול" הייתי מבקשת שאחיות שלי יבואו לעזור, אמא שלי היתה אומרת לי - בחרת להביא ילדים, זה בעיה שלך. תתמודדי.

לרחם עליה...

אך כמו שכתבתי היא מאימת כל הזמן על קפידות...

ומביאה גם דוגמאות שאבי והאחיות ניזוקו כיון שהם פוגעים בה.

וזה מרטיט...

אחיותי בטיפול כבר 4 שנים...ומאוד דוחפות אותי לצאת גם כן.

קצת מלחיץ אותי...

וכמו שכתבתי היא יצרה בנו סוג של תלות...בכולנו.

בשבוע הראשון (שבוע לפני הלידה הנוכחית) היא ניתקה קשר והייתי מטורפת...

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב תיסכול.

היום 4 חוד' אחרי הבנתי שמשהו לא תקין ואני מתחילה להתאזן לאט לאט..

זה קשה. קשה ולא פשוט.

היא עושה מניפולציות רגשיות ע"מ שנרגיש שאנחנו תלויים רק בה ובלעדיה אי אפשר לחיות...

ממש המילים של הפסיכולגית...

תודה על המילים