פורום הריון ולידה (עמוד 3512)

עדיין בוכה כשאני הולכת... והבית שלנו הוא כזה שכמעט לכל מקום שאלך היא עדיין תראה אותי...
היא מאד ערה לנוכחותי.
נניח אם היא הצליחה לשקוע במשחק בלעדיי, אבל פתאום אזוז למקום אחר בחדר באופן כזה שהיא תבחין בי פתאום, או תשים לב שזזתי ממנה - זה מייד יוציא אותה מהמשחק.

אז אצלנו זה עדיין כך...
מעיק...
התרגלתי...

בעלי אומר שזה משתפר..

כדאי לשחק הרבה ב"קוקו".
להסתתר ולהציץ
לשחק בחיות קופצות או להסתיר חפץ מאחורי הגב וכו.
מהר מאד היא תקלוט את העניין ולא תבכה.
יש ילדים שזה לוקח להם יותר זמן. בעיקר כשהבכי גורם למבוגר לחזור מהר. או להתחרט ולא ללכת בכלל.
ברגע שהחלטיים ומסבירים שתכף חוזרים זה עובד מצוין ונקלט מהר יותר. בהצלחה!

חוץ מבדיקת רופא כמובן...

הבן שלמ קם לילה אחד בצרחות ורק בתנוחות מסוימות הצליח להרדם וכבר ניהיה לי ולבעלי קשה כי ממש לא הבנו מה כואב לו ויום למחרת הרופא שלו אמר
שהוא לא מצליח לראות דלקת ורק אצל מומחה לאף אוזן גרון גילו דלקת בצד אחד ורק בלילות הוא היה צורח..כמובן שקיבל טיפול מתאים

זה יוצר וואקום באוזן וזה כואב

תנוחות הנקה שונות, או צדדים שונים.
אבל קודם לצורך הרגעה ממש יכול לעזור להחזיק אותו עלייך במגע עור לעור! זה ממש מרגיע! (אבל לתת לזה זמן, לא לצפות שירגע בשניה)
ואחרי שנרגע להציע הנקה בתנוחה אחרת וכו.
בהצלחה!

שני דברים-
קודם כל, הלחץ שגובר סביב הצורך לאכול רק מקשה גם עליו וגם עלייך.
תנסי להרפות ולתת לו להרדם בלי לאכול ואולי כשיקום יאכל.
דבר שני, אם באמת יש מצוקת אוכל ואת מתקשמת שהוא ממש רעב אבל משהו בהנקה לא הולך תשאבי מנה ואת יכולה לתת לו בכפית, מזרק, כוס חד פעמית לאט לאט.. כל אמצעי שיכניס לו את האוכל לגוף לאט.
בהצלחה!

לבדוק שערה מסובבת באצבע ביד או ברגל

באיבר המין.

עוד מעט בטח ימאס לו, נראה מה יהיה..
תודה לכולן! ממש עודדתן עם ההתגייסות שלכן...

ואז הכנסתי אותו לחדר החשוך, במטרה שילך לישון, אבל הוא פשוט ביקש לינוק (זה פשוט מדהים! ממש בימים האחרונים הוא למד.. הוא זוחל אלי, מתיישב עלי, ומתחיל להוריד את החולצה מלמעלה, או פשוט לנסות לינוק דרכה .. פלא!). בחשש נתתי לו, והוא ינק כאחוז אמוק מ2 הצדדים (לא קרה אף פעם בכלל, תמיד צד 1לכל ארוחה...). עכשיו הוא מאד מנסה לישון, מקווה שיצליח לבד, אבל אם לא - עם זה אני יודעת יותר להתמודד .. תודה!!

חבל דווקא היה לי זמן היום

זה בצק ממש קל להכנה רק צריך מיומנות כדי שיצא דק

כדי להכין איזה בצק ממולא שנורא התחשק
לי
ואני.. שונאת לבשל

אין דבר העומד בפני הרצון

כלומר, כמה זמן את אחרי לידה?
אם הבנתי נכון את הכאב שאת מתארת, אז היה לי ככה בתחילת ההנקה באיזה שהוא שלב, (אולי סביבות גיל חודש וחצי-חודשיים. לא זוכרת בדיוק) ואחר כך זה עבר. כאב כזה מבפנים כשהשד פתאום מתמלא בחלב, שלא מגיע מהיניקה עצמה?

כן, כאב כשהחלב מתמלא. ואז הכאב עובר.

אבל הז מממש כאבים חזקים, אני עוצרת נשימה ומתקפלת..

נשמע לי תקין, זה השלב שבו החלב עדיין מתאזן ויש שינויים, אז זה יכול להיות חלק מזה. אבל אם זה ממשיך אולי כדאי להתייעץ עם יועצת הנקה, לראות אם זה באמת נורמלי ואם יש מה לעשות כדי להקל

כי אם זו פטריה זה יחמיר אם לא תטפלי. היה לתינוקת פטריה בלשון? גם אם לא ראית אצלה כלום מנסיוני המר עדיף לבדוק לשווא ולא להגיע למצב של דימומים בהנקה..

כי זה עובר מיד.
יכול להיות שמתלווה לזה התכווצויות ברחם, ולכן הכאב חזק כ"כ?
בכל מקרה, זה אמור לעבור בעז"ה בהקדם,
יש נשים שלוקחות אקמול כחצי שעה לפני שאמורות להניק בשביל למנוע את הכאבים הללו.

אני כבר ביום השלישי ויש דימום בכמויות והאם זה יהיה ככה כל חודש?

יהיו מאד כבדים?

תקין מאד

גוד לאק

לדעתי מה שעושה טוב לאישה ומרגיע אותה עושים.
זה לא חובה לספר בו זמנית לשני הצדדים. זה לא צריך להיות תלוי אחד בשני...
כדי להסביר לבעלך למה חשוב לך לספר עכשיו. וכדאי גם לשמוע לו..

אין מצב לספר רק להורים שלו? לא לכל המשפחה? זה רצון טבעי שלו אם את מספרת להורים שלך לספר גם לשלו. ההריון גם שלו והגיוני שירצה לשתף גם
כדאי לדבר על זה מתוך הבנה שהרצון שלי לשתף לא פחות משלך, להסביר לו מה מפריע לך ולנסות למצוא פיתרון שיהיה מקובל על שתיכם

לא כל האחים והאחיות שלו צריכים לדעת, הריון זה דבר אישי ואם לא נעים לך שהם ידעו אתם לא חייבים לשתף את כולם אלא רק את ההורים ולהגיד להם שאתם מבקשים שלא יספרו כי אתם רוצים לספר מתי שזה יהיה הזמן הנכון לכם

שחררי מהחשבונות האלה...

אולי היא לא רצתה לספר כי היא הייתה אחרי הפלה?
הייתה צריכה לעשות מי שפיר וחיכתה לתוצאות?
אולי סתם הריון ראשון ויותר שומרים על פרטיות?
אולי הם חיכו להזדמנות ולא מצאו?


סתם נגד עין הרע?

כי אימא/דודה/סבתא שלה אמרה לה לא ספר עד חודש חמישי?

אם לא מתאים לך לספר סבבה...

אבל החשבונות האלה זה אנרגיות מיותרות בעיני 💓

אבל בפועל זה מעצבן לספר כשלא מספרים לך..

אני אישית אמרתי למי שרציתי וביקשתי לא לספר, ולזוג קרוב שלא אמר לנו עד שראו(!) אמרתי סביב חודש 4.

קודם כל זה היה הריון שלישי זה לא משהו שהיה צריך להסתיר ודבר שני התכוונתי שאצלהם זה בסדר לא לספר בהתחלה

והרצון שלו לספר הוא כמו שלך, למה לא מגיע לו?
למה את לא רוצה לספר להם?

פשוט אני לא הכי מחוברת אליהם.. זה לא שהם יתרמו איכשהו לענין! וגם בגלל שיש להם הרבה נכדים זה לא ירגש אותם בכלל. לעומת זאת ההורים שלי כן יוכלו לעזור לי יותר עם הילדה, כן יזמינו אותנו יותר לארוחות במהלך השבוע כדי להקל עליי.. וחוץ מזה זה ישמח אותם מאד!

בסדר, אין לך סיבה מיוחדת כן לספר
אבל אם בעלך רוצה
אז למה לא?

ולי כן... מעדיפה שלא ישאלו אותי שאלות עכשיו ואני ארגיש שמבקרים אותי.

אם זה יפריע לך תדברי איתו על זה ותראי אם הוא מבין וכמה זה חשוב לו
אבל דבר ראשון תשני את הגישה- את לא מספרת להם בשביל מה שהם ירגישו או ישמחו, את מספרת להם כי בעלך ישמח מזה. הוא עושה מח הסתם דברים בשביל לשמח אותך, זה ההזדמנות שלך לשמח אותו
אחרי שתחשבי על זה ככה, תחשבי כמה זה מפריע לך מה מאד יציק לך ואם אפשר לבקש נגיד שלא יעירו ואולי הוא יבין אם תסבירי לו מה מפריע ויסכים לדחות קצת, אבל תזכרי שכמו שמשמח אותך לספר לאמא שלך גם אותו משמח לספר לשלו. גם אם לא נראה לך שהוא חבר שלה כמו שאת חברה של אמא שלך..

צד השני... בעלי הסכים כדי שאני ירגיש בנוח ...

1. אני חושבת שזה רעיון טוב להרגיל מדי פעם לתמ''ל כי את לא יכולה לדעת עד מתי יהיה לך כח להניק וגם עד מתי ישאר החלב
אני פעמיים נאלצתי להפסיק בגלל בעיה בהריון ובפתאומיות- והן לא אהבו אצלי בכלל תמ''ל והיו כמה ימים מלחיצים של צום עד שהתרגלו
ופעם אחת אחרי 3 חודשי הריון פשוט נגמר החלב..

אין סוג אחד שנומלץ
אני נותנת סימילאק- כי זה אצלי לפחות יותר טוב להם לעיכול וגם זה חלב ישראל

מטרנה- יותר זול ומלא לוקחים והכל טוב ככה שאם אין רגישות בעיכול הייתי מנסה.

נוטרילון- חלב נוכרי- אם זה מפריע לך..

2. בעיני הטבעי זה שאם מספרים להורים- אז מספרים לשניהם
תחשבי על בעלך- איך היית מרגישה אם הוא לא היה רוצה שתספרי להורים שלך ולשלו כן?
בעיני זה יותר נכון זוגית לא להעדיף את הרצון שלך על הרצון שלו
אלא לספר- אבל לספר רק להורים ולא לאחים(בעיני זה מלכתחילה לא לספר מאוד מוקדם לאחים..עדיף..)

3.לא מבינה בטיולונים כי יש לי בייבי ג'וגר..
אבל בוודאי שיש..אלף זה סכום מכובד לטיולון

אני קניתי של בובו (דומה ליויו) עלה בערך 900 ממש קלה אני חושבת שהיא לילדים עד 15 קילו אם זה משנה...

בוודאי!
יש מלא טיולונים פשוטים, קיפול מטריה, קלות יחסית ונוחות לתפעול- שעולות הרבה פחות מאלף.
לנו יש של אינפנטי. מאוד נפוץ גם צ׳יקו, ג׳ואי ועוד. כנסי לאינטרנט או לחנות תינוקות ותמצאי מלא אפשרויות.
בהצלחה!

2. אם רק לספר לגיסתך זו הבעיה - אז תספרו רק להורים שלו.

3. ממליצה על איה בייבי מטרו. עוד לא יודעת להצהיר על העמידות שלו לאורך זמן (נמצא ברשותנו כשמונה חודשים), אבל הוא יציב ונראה חזק, צר מספיק בשביל לעבור בכל מיני מקומות ועם זאת רחב מספיק בשביל התינוק, נשכב לשכיבה מלאה, בעל סל די גדול, והכי חשוב - מתקפל ביד אחת, ואפשר להעמיד אותו על הרצפה כמזוודה ולגרור אותו עם ידית שכזו. עוד לא ממש התנסיתי בו הרבה פעמים בשילוב של נסיעה בתחבורה ציבורית + תינוק + היריון מתקדם - אבל בפעמים שכן זה היה יחסית ממש בקלות. אנחנו קנינו אותו מתצוגה, אז הוא עלה 850 ש"ח, אבל עקרונית המחיר שלו הוא אלף.

אני מלכתחילה הסתבכתי בלמי לספר מתי... גם להורים שלי לא רציתי לספר ממש בהתחלה....

בסוף הסכמנו שנספר קודם להורים שלי, ואח"כ להורים שלו.

בסוף יצא שרק בשבוע 12 סיפרנו להורים שלי, ואז כבר פשוט הרגיש לי יותר נח לספר גם לשלו (לא ידעתי איך ארגיש עם זה).

מצד שני, לאחים שלי ספרנו בערך כשספרנו להורים, ולאחים שלו רק שבועיים אח"כ אחרי טרימסטר ראשון וא.ס.

 

לא רואה בעיה לספר לצד אחד קודם. (במיוחד בהתחלה)

אני מעולם לא הבנתי למה לאשה יש זכות להחליט על זה. ההריון הוא של זוג וההחלטה היא של זוג
אם הבעל מבחינתו לא מרגיש רצון לספר להורים הכל טוב
אבל אם הוא כן אני לא מבינה איך נשים מרשות לעצמן ללחוץ על הבעל לא לספר למשפחה שלו ועושות לו רגשי על זה... ואם זה היה הפוך? הוא היה רוצה לספר רק להורים שלו ולהורים של האשה רק איזה שבועיים אחרי זה נורמלי? הריון וילד הם של שני בני הזוג
אבל כאמור, היו פה מלא שרשורים ויש הרבה שאמרו שמספרות קודם למשפחה של האשה, זה שאני לא מבינה את זה לא משנה כלום

בלידה נגיד אם לא טוב לי לספר נגיד לאמא שלו שאני עם צירים -חושבת שחייב שיכבד את רצוני כי אני היולדת כרגע
אבל בהריון?

מרגיש לי שנשים קצת מרשות לעצמן יותר מדי... (נכון שהן באמת סובלות יותר אבל בכל זאת) ההריון הוא בדיוק של שניהם.

זה לא שאני עושה לו רגשי .. לבנתיים סיכמנו שנספר לשתי המשפחות בו זמנית.
הסיבה שכתבתי את זה בגלל שאני יודעת שזה לא כל כך ירגש אותם יש להם כבר מלא נכדים.. ולכן אני מעדיפה להמתין עם זה עד שנדע את המין לפחות... לעומת זאת ההורים שלי כן יוכלו לעזור לי יותר עם הילדה, כן יזמינו אותנו יותר לארוחות במהלך השבוע כדי להקל עליי.. וחוץ מזה זה ישמח אותם מאד !אמא שלי היא החברה היא טובה שלי אני מספרת לה הכלל ובגלל זה יש לי כל כל רצון לספר לה כבר!

אם אותו זה ישמח לספר זאת הסיבה לספר
זה בכלל לא משנה כמה הם ישמחו מזה או איך יגיבו או אם יעזרו
זה לזהות שיש לבעלך רצון ולכבד אותו

אולי לכן מרגיש להן נורמלי.
לפעמים אני אומרת לעצמי בכל מיני מצבים איך היתי רוצה שהבן שלי היה מתנהג אלי?

ואם לא בא לה שכל העולם ידע
ואם ההורים של בעלה מספרים לכולם בלי לשאול?
ואם החמות מציקה? זה בהחלט שונה, מה לעשות!
אני באופן אישי מספרת די מהר לאמא שלי
ולחמי וחמותי בעלי מספר מתי שהוא מחליט בדרכ שבוע 10 כזה.
ולכל האחים והאחיות והגיסים מ12 ואאילך
אני ממש מבינה את הפותחת לגבי הגיסה,
זה מבאס ומעצבן לא יעזור כלום.
אין, איך הן מצליחות להסתיר, הגיסות האלה??

נכון שהאשה סובלת יותר, ועדיין רב הגברים עושים הרבה ושוב, השמחה משותפת לשניהם וצריך להבין שגם הביל רוצה לשתף את המשפחה שלו בשמחה שלו.

אם ההורים של הבעל עושים דברים לא לענין כמו להציק או לגלות סוד אז זה משהו אחר ומדברים על זה עם הבעל ומגיעים להחלטה משותפת.
זה לא אותו דבר כמו שהרבה אימרות - לא בא לי. זה לא מענין אותם, אמא שלי יוצר חברה שלי וכו. כל הסיבות האלו לא רלוונטיות לזה שהבעל רוצה לשמוח עם ההורים שלו לא פחות ממה שהאדה רוצה לשמוח עם שלה

זאת אומרת - שאם המשפחה הבעייתית הי תה מהצד של האישה- אז היה צריך לא לספר להם בהתחלה בדיוק כמו שלבעל

אבל לא חושבת שזה בכלל קשור לזה שהאישה היא בהריון
זה כמו שלא תגידו שהאישה תבחר מה השם לבד או תחליט לאיזה גן לשלוח לבד כי הרי היא סחבה וילדה..

אז סיפרנו לשני הצדדים יחד אחרי בדיקת דופק, אבל -
בהריון שני, כשפחות הייתי צריכה ייעוץ ותמיכה מהראשון, החלטנו (כלומר החלטתי. מבחינת בעלי לספר לכולם מההתחלה) לספר רק אחרי השקיפות - ומה שיצא זה שסיפרנו על הפלה, כי לא היה דופק בשקיפות. וככה יצא שרק אמא שלו יודעת ולא אבא שלו (עד היום, שנתיים ולידה תקינה אחרי) ואני ממש מעדיפה את זה ככה. הכלל שלי תמיד היה שאפשר לספר מוקדם על הריון למי שלא יפריע לך שידע על הפלה חלילה, ולכן נשמע לי מאוד הגיוני לספר לצד השני מאוחר יותר.

והסבתא מצד האבא לא תהיה מוזמנת??

בתחילת הריון התחושה שמשהו קורה בגוף שלך ש-ל-ך לא של בעלך.
מה יהיה בעוד מספר חודשים שכנגד יהיה נכד משותף לשני הצדדים זה עוד יש הרבה זמן.

לאמא שלי אספר כשאני במחזור, לחמותי לא. לאמא שלי אספר על בעיות רפואיות, לחמותי לא.
אני מניקה חופשי מול אמא שלי, מול חמותי לא
ועל זה הדרך...

מי שמסוגלת לשתף את חמותה עדיין כשכל נושא ההריון רגיש, או שלא זקוקה לשתף את אמא שלה,
אז הגיוני שיספרו לשני הצדדים באותו זמן.
אבל סביר לחלוטין שיש נשים שלא מרגישות ככה וזה מבאס טילים כשהבעל לא מסוגל להבין את זה ולעשות את ההבחנה.

חדר לידה ותחילת הריון... מה הקשר בכלל
גם אני מספרת לאמא שלי על מחזור ולחמתי לא
ועדיין לא קשור בעיני לתחילת הריון
אפילו שהוא קורה בגוף שלי
ואפילו שאני מרגישה זוועה ואמא שלי תעזור וחמוצי לא
ואפילו שמממש לא בא לי לשתף את חמותי
ואין לי שום קשר איתה
למרות ועדין מצטערת, אין שום קשר בעיני לכל זה ולעובדה שבעלי רוצה לשמוח עם ההורים שלו
כל עוד חמותי וחמי לא יזיקו לי בעצם הידיעה שלהם, אז גם אם זה לא הכי כיף לי, אין שום סיבה שאמנע ממנו את השמחה הזו
ו- וואלה, בעיני מבאס טילים אשה שלא מבינה את זה ולא מסוגלת לעשות את ההבחנה

מבחינת האישה זה ממש לא רק לשמוח עם ההורים,
כמו ששנהא כתבה הם יעזרו לה עם הילדה ובכלל זה לשתף כרגע בהתמודדות ובמה שקורה לך בתוך הרחם וממש לא רק במשהו משמח.
אני בטוחה שכל מי שרוצה לספר לאמא שלה ולא לחמותה זה לא בגלל שהיא רוצה לשמח את אמא שלה ולא רוצה שבעלה ישמח את אמא שלו,
כשיש משהו משמח זה כיף לשתף הרבה אנשים.. במיוחד את החם והחמות שהם משפחה קרובה!
אבל מה לעשות שתחילת הריון זה רגיש ויש בשלב הזה הרבה יותר רגשות ותחושות אחרות חוץ משמחה (אצלי בכל אופן אין בכלל שמחה בשלב הזה ככה שבכלל לא מובן לי הצורך "לשמח" זה מאוד מוקדם בשביל זה)

סתם שאלה אם בא לך לענות, באיזה שלב אתם מספרים להורים על ההריון?

ואז ראיתי שזה לא מוצלח לספר לחמי וחמותי כל כך מוקדם
בהריון שאחר כך סיפרנו בתחילת חודש שני לשתי ההורים כי היה לנו חשוב (בהסכמה של שתינו) לא לספר לשלי לפני שלו. כן, אפילו שהם עוזרים ולא היה לי את העזרה בהתחלה וכו.
בהריון האחרון בעלי החליט מכמה סיבות שהוא לא רוצה לשתף את ההורים שלו עד השקיפות . לשלי סיפרנו קודם ואני מבחינתי אמרתי לו שאפשר לשתף את ההורים שלו באותו השלב כמי שלי. הוא החליט על דעת עצמו שהוא מעדיף לחכות עם זה.
אני רואה את זה כהחלטה זוגית.
הרי העזרה שאת מדברת עליה היא לא רק לאשה היא לכל המשפחה, ולכן גם לבעל אמור להיות רצון לשתף את ההורים של האשה כדי לקבל עזרה ואם זה ככה הוא גם ישמח לשתף את שלה לפני שלו.
שוב, זה החלטה זוגית בעיני, ואם היא מקובלת על שני בני הזוג מעולה
אם יש מצב שאשה מונעת מבעלה משהו שהוא רוצה שקשור להריון שתיהם שותפים חו, ושלא באמת גורם לה נזק (אני לא חושבת שחוסר קשר עם חמות זה בגדר נזק) אז אני לא מבינה למה היא לא יכולה להתחשב גם ברצון שלו.
ברגע שזה משהו שגורם לה נזק (לא יודעת מה, לחץ נפשי בגלל חמות לא נחמדה? חמות שמספרת לכל העולם למרות שמבקשים שלא, דברים כאלו) אז אננ בהחלט מצפה מבעלה להבין את זה
בקיצור אני רואה את זה כמשהו זוגי שמצריך דיבור והבנה של שני בני הזוג מה חשוב לכל אחד מהם והגעה לפיתרון שמקובל ומשמח את שניהם , ולא מצב שבו אשה אומרת - זה ההריון שלי אז אננ אשתף את אמא שלי ובגלל שאני לא סובלת את אמא שלך והיא לא תשלח לי מרק אז אננ לא ארשה לך לשתף אותה גם (בהקצנה כן? אבל ככה לפעמים הדיונים פה נשמעים לי)

אם אני לא רוצה שהמשפחה של בעלי תדע זה בגלל שהנושא (מהבחינה הנפשית והגופנית) עדיין רגיש לא כי אני שונאת אותה ובא לי להתנקם בה...

ברור שזאת החלטה זוגית, אבל מבאס שיש גברים שלא מבינים מה זה תחילת הריון בשביל אישה.. אם היו מבינים מניחה שהיו מסכימים.

אצלנו בהריון האחרון סיפרתי לאמא שלי בשבוע 11 כשהיה נראה שההריון הולך לקראת הסוף שלו והייתי צריכה תמיכה נפשית מאמא שלי,
לחמותי לא היה מצב בכלל שהייתי מסכימה שבעלי יספר, גם ככה הכל היה רגיש ואישי בטירוף!
אחרי שבועיים כשדברים לא התקדמו לשום מקום ולא היה אפשר להסתיר (מבחינת ההשלכות של הריון בסיכון על היומיום)
אז סיפרנו למשפחה של בעלי וזה היה הדבר הכי לא נעים ביקום לשתף אותם בפרטים ולעדכן כל הזמן מה המצב ממש להיכנס לפרטים מה קורה לי בתוך הרחם. זה מבייש לגמרי.

גם באחת הלידות בעלי שמע שאני מספרת לאמא שלי פרטים על הלידה וגם הוא סיפר לאמא שלו וגם אז נפגעתי נורא.
למה חמותי צריכה לדעת כמה תפרים היו לי ואם צרחתי בצירים וכמה אני מדממת???
פרטים שאני כן אשתף את אמא שלי כדי לפרוק את החוויה הנשית הרגישה הזאת.

מבחינתי הריון ולידה זה תהליכים אינטימיים ביותר שאני משתפת את מי שאני מרגישה בנוח לשתף בזמן שאני מרגישה בנוח.

בשמחה הייתי מוותרת על התענוג המפוקפק הזה ולא פוצה פה אם בעלי היה חווה את זה ולא רוצה לשתף את ההורים שלי כשהוא לא מספיק מרגיש בנוח (ויש תחומים כאלו)

תקשיבי אולי גם אני לא מבינה. באמת אני לא מבינה לגמרי כל מה שאת אומרת...
נכון הריון זה רגיש והכל וקשה לי ואינטימי לי ועדיין לשתף את עצם העובדה המשמחת שאנחנו מחכים לילד נוסף ברור לי מאד שאם אין סיבה קריטית מגיע לבעלי לשתף את ההורים שלו
כך אני רואה את זה
שוב, ברגע שזה גורם לפגיעה באשה אמרתי מיד שאני חושבת שהבעל תריך להתחשב בזה
אבל באמת שאני לא מספיק מבינה למה תחילת הריון אפילו שהוא קשה ורגיש לאשה זה סיבה לא לספר להם. מה אני אעשה...
בכל מקרה שוב, בעיני זו החלטה זוגית, ובעל בכל מקרה תריך להבין מה אשתו מרגישה בתחילת הריון בלי קשר לנושא הזה וצריך לדבר על זה.
ובכלל לא דיברתי על מצבים שזה פוגע באשה
אמרתי שאני רואה פה בשרשורים הרבה פעמים שלא רוצים לספר כי לא מרגישים קרובים מספיק. ובעיני זה לא סיבה למנוע מבעל לשמוח עם הוריו. אבל זה בעיני.
וזהו, נלך סחור סחור וכנראה לא נגיע להסכמה כי הגישות שלנו שונות מאד
ואם יש בני זוג שהם שונים בגישה הזו כמונו הם פשוט יצטרכו לדבר על זה הרבה ;)
בכל מקרה אולי גרמתי פה לכמה נשים ראול דברים קצת מנקודת המבט של הבעל ובסופו של יום כל אחת תגיע להחלטה עם בעלה מה מתאים להם

תעשי מעקב שהיא עולה מספיק במשקל.
כי אם היא יורדת, אז צריך לתגבר הזנה מסוג אחר. אם זה תמ"ל ואם זה מוצקים.
אם היא עולה סבבה עם ההנקה, אז את יכולה לתת לה פעם בכמה ימים תמ"ל..

אבל אין ספק שאעקוב אחרי זה..תודה!

אין כזה תמ"ל מומלץ...לכל אחד מתאים משהו אחר, אפשר לבחור סוג ואם רואים שלא הולך/ הילד מפתח כאבי בטן/ רגישות כלשהי- לשנות. (אא"כ ידועה מראש רגישות לחלב ואז קונים תמ"ל פרווה)

 

בכללי- לקנות את שלב 1. ככל שהשלבים עולים, כך גם (לרוב) כמות הסוכרים בתמ"ל.

 

אנחנו התחלנו עם סימילאק פשוט כי זה מה שהיה לי בבית מהערכות לידה...

כמו שכבר כתבו לך, כדאי לעקוב אחר העליה במשקל כי היא עוד קטנה והרבה פעמים החלב משתנה/ מתמעט בהריון וזה כבר לא מספק את כל התזונה שהתינוק צריך. אמנם יש לך עכשיו תינוק חדש בבטן אבל גם הגדולה שלך עדיין תינוקת וצריך לא לשכוח את זה

 

רק בריאות ושמחה!

קניצי אותו לפני יותר משנה ואני ממש מרוצה. קל מתקפל קטן וממש נח

כדאי להתייעץ עם רופא.

יתכן שזו התייבשות
לא שמעתי על תופעות כאלה מאסטרופם. זה כדור קליל יחסית ואני אחת שמפתחת כמעט כל תופעת לוואי שרשומה...

אני לא מעכלת שאני צריכה ללדת כל רגע.. מנסה להתארגן לקראת בקניית דברים והקפאת אוכל .. ממש מנסה להפנים את זה.. מרגישה חסומה רגשית אולי בגלל שאין זמן לחשוב על זה כשיש עבודה וילדים.. אולי קצת לצאת ולהשתחרר יעזור? מקווה שיעבור מהר ושתהיה התאקלמות טובה בבואו של התינוק!!

עברת את זה בגבורה. אין סיבה שלא תעברי שוב. וכמעט תמיד פעם שניה זה קל יותר. אצלי היה הרבההה יותר קל. יודעים לקראת מה הולכים וכל התהליך מוכר. זה שונה לגמרי. ואולי אם לוקח לאפידורל הרבה זמן תשקלי גז צחוק. או תבקשי לקבל מוקדם מהרגיל.
לגבי ילד נוסף נראה שמתרגלים מהר מאד. צוללים לשיגרה ומוצאים נקודות של אור ושמחה.

לגבי זה שאסורים... אני מצליחה למצוא בזה משהו גם מאד חיובי. יש יותר פנאי לשיחות עומק. כשהמטרה הסופית היא שיחת עומק. ולא שום דבר מעבר. זה נותן לשיחות הזוגיות משמעות אחרת. למרות הקושי אני אוהבת את זה. רק כדאי להסביר את זה לבעל במילים הכי פשוטות. שגם כשאני אסורה... אני זקוקה לחום. אהבה. תמיכה. ואפשר להעביר אותם דרך מילים וחיזוקים או מחוות קטנות.

נפשית: להבין שביחד עם עוד ילד אנחנו גדלים, גם בכוחות שלנו. לנסות להבין מה היה לך הכי קשה אחרי הלידה הקודמת ואיך אפשר יהיה לשפר את זה- אם זה בתקשורת טובה יותר ביניכם והשקעה בזוגיות בשביל להקל על זמן הנידה, אם זה בלדעת לקחת עזרה חיצונית כשצריך עבור הבית או גם לדעת לשחרר. לדעת לקחת ולבקשאת כל העזרה שצריך מהמשפחה שסביבכם במידה ויש אופציה כזו.
מבחינת כח: לגבי הלידה- לזכור שזה זמני. בגג אם ממש קשה, יומיים. וזהו. זה עובר. ומקבלים משהו כזה גדול בזכות זה שלרוב זה לחלוטין שווה את הכאב. נסי להזכר בתחושה הזאת של הרגע שאחרי שמניחים את התינוק עליך, לנצור את תחושת ההקלה והאושר הזאת ופשוט לחכות לה. להבין שבעז"ה היא תגיע. לזכור שהגוף שלך יודע ללדת ועשה את זה נהדר ויעשה את זה שוב בגבורה. לגבי אחרי- להתכונן כמה שיותר. אם זה בלהביא שמן שקדים ולבקש שימנעו כמה שאפשר מחתך יזום וכד'. לרכוש משחות טובות שיכולות להקל על הכאב שאחרי. לדעת לזהות תסמינים שונים ואיך אפשר להקל עליהם במהירות האפשרית ולא לפחד לקחת משככי כאבים אחרי הלידה. לדאוג שיהיה לך אוכל בריא ומזין לאחרי הלידה ומנוחה ככל האפשר בשביל שתוכלי להתאושש.
שתהיה לידה קלה ובידיים מלאות! מאחלת לך שכל החששות יתפוגגו ותזכי בלידה חלומית וגידול חלומי אף יותר

תקשיבי אני לא יודעת מה לומר, אני כל כך שונאת הריון שאני לא יכולה לחכות לרגע שאחרי
אבל את ענין הכאבים אני מאד מבינה, מה שעוזר לי זה פשוט לומר לעצמי כל הזמן זה עובר זה עובר, מחר בשעה הזו תהיי אחרי, אחרי צהרים כבר לא יכאב לך, ככה אני מדינת לעצמי בראש כל הזמן...
ותינוק קטן זה כיף גדול , יהיה לך תינוק מתוק חם ונעים ותנשקי ותחבקי ותרחרחי אותו והוא יהיה קטן ואוהב ומדהים וכולו שלך!

נשים שונות מרגישות את הצירים בצורות שונות.

יכול להיות שאצלך זה ציר. אם זה בא והולך למשל זמן מדוד ובהפסקות מתאימות.

 

ולעומת זאת יכול להיות שהעובר קצת זז ולוחץ לך על איבר/ עצב מסוים באיזור.

 

אני הייתי חושבת האם רמת הכאב מצדיקה נסיעה למיון או שזה נסבל ועובר במנוחה

אם את לא רגועה ונראה לך שהרופאה לא לוקחת את זה מספיק ברצינות- הייתי מתייעצת עם מומחה.

בגדול- עד שבועיים פער זה תקין.
חמישה שבועות פער נשמע לי הגזמה.

תתייעצי עם מישהו שמבין.
בשורות טובות.

הערכה עכשיו הייתה שונה.. בהפרש של שלושה ימים מהפעם האחרונה שעשית הערכת משקל. הראש והקף הראש קטן בשבוע והבטן מתאימה לשבוע 33 והירך לשבוע 34 בקיצור עדין קטן לשבוע 37 (השבוע אני נכנסת ל38) הרופאה התורנית אמרה לי לחכות לשבוע 38 לזירוז.. תאמת? אני מעדיפה לנסות זירוז טיבעי לא רוצה שזה יוביל ח"ו לניתוח..

כשזה לא ככה- כל הזירוזים הטבעיים לא מועילים כלום, ורק הזירוזים 'הלא טבעיים'- יכולים לעשות את העבודה.

במקרה הכי קיצוני- עדיף ניתוח קיסרי ותינוק שיוצא בזמן כדי לטפל בו במידת הצורך....

אצלי היה חשד לiugr, יילדו אותי מוקדם ובסוף התברר שטעו בהערכת משקל בגדול!
הערכת משקל היא רק הערכה ותלויה במכשור ובמיומנות של הרופא. לא כדאי לזלזל, אבל להיבדק אצל מומחה מהשורה הראשונה!

רק לא במדוייק הבטן שלי הפסיקה לגדול מחודש שביעי ובדר"כ אני ענקית.. כרגע יש לי בטן של חודש שישי-שביעי..

עם שלושה מכשירים ואצל כולם העובר מתאים לשבוע 32 שכרגע אני בסוף 37

ואז יתחילו זרוז, ואם זה לא יתקדם-קיסרי לצערי.
אני גם נבדקתי אצל 3רופאים.. שלושתם טעו 😐

ובכל זאת- מי לוקח אחריות להמר??

אנסה זירוז טיבעי ואם לא אז זירוז מלאכותי.. חובת ההשתדלות עליי

א. ללכת כל יומיים למעקב ולא לזלזל בזה.
עיכוב בגדילה יכול להעיד על בעיה בשיליה, וחשוב לוודא שהזרימות תקינות והמוניטור תקין
ב. יש רופאים שיכולים לבדוק ידנית הערכת משקל, ממששים את הבטן ומעריכים גודל. זה יכול להיות יותר מדוייק
ג. אין קשר בין גודל הבטן לגודל העובר
ד. עדיף תינוק בריא בזירוז או ניתוח, מאשר תינוק מת.
נכון שיש אלף סיפורים על טעויות בהערכת משקל. אבל יש גם לידות שקטות. לא שווה את הסיכון, לדעתי.
ה. בכל זאת סיפור אישי, אצלי טעו פעמיים לכיוון הפוך. חשבו שהעובר יותר גדול ממה שהוא היה. וזה כשהוגדרתי iugr.

שיליה תקינה זרימות תקינות.. לכן לא ברור למה הוא לא גדל. גם ידנית הבדיקה הייתה זהה פחות או יותר..

בירור רפואי לשניכם, אם יש צורך או חשש.

ומצטרפת לתפילות לבשורות טובות במהרה!

אלא הציפיה והרגשות שהיא מעוררת בך
אבל הרצון קיים במילא ובלי ההשתגלות- הוא פשוט יופנה לדרכים אחרות שיתנו לו להתבטא או שישאר חנוק בפנים וגם זה בסוף מתפוצץ

יש הבדל בין השתדלות סבירה לבין השתדלות עודפת
עודפת היא כזאת שמייצרת לחץ ומתח
אבל אם את סה''כ לא עושה עודף השתדלות אלא רק דברים סטנדרטיים- אז עיקר העבודה זה חזכור למקם נכון את ההשתדלות בנפש- לא לייחס לה את ההריון . זה רק כדי להרגיש שותפה
אבל באמת מפתח הילודה בידי הקב''ה
ממש ללמוד את זה ולשנן
ואם את צריכה באמת גם לשחרר השתדלות -נסי חודש אחד לשים הכל בצד
לפעמים כדי לחזק בתוכנו אמון אנחנו צריכים קצת להתנתק ולהרפות

מלחיץ אותי כי מרגיש לי שאין זמן כי יש לחץ מהסביבה, בעיקר מההורים

גם אני כמוך עשיתי השתדלויות ולפעמים הרגשתי שזה מלחיץ אותי כל ההתעסקות סביב זה.
בנוסף ראיתי שכשאני משתדלת לפעמים זה גורם לי להרגיש שאני שולטת בהכל , ואז לא מספיק נתתי מקום לקב"ה בכל הסיפור הזה.
פעם כשחיכתי הרבה להריון התייעצנו עם הרב שלנו . והוא אמר לי "תכניסי את הקב"ה לחיים שלך" ומאז המשפט הזה הולך איטי. והבנתי שאצלי העבודה היא לשחרר ולתת להשם מקום לפעול ולהשפיע עלינו את השפע של ההריון

הגדרת את זה בדיוק כמו שאני מרגישה
תודה

השתדלות בנחת ומתוך באמת בטחון בה'.
בעיני, להתחיל לשוטט באינטרנט אחרי שיטות להגברת הסיכויים זה מעבר להשתדלות. אפשר לעשות את זה, אבל זה יותר מייאש ובאמת באמת שמפתח החיים בידיו של הקב''ה בלבד. אפילו מלאכים לא אחראים על המפתח הזה... הקב''ה בכבודו ובעצמו מעניק את הנשמות ומוריד אותן לעולם. אני בעד יותר תפילות ופחות התעסקות עם להרים רגליים ומדידת חום השחר כל בוקר ולחץ... כמובן , אני לא מזלזלת, יש בזה אמת. זה טבע העולם- ביוץ-השרשה/מחזור וכו'. אבל ככל שתחזקי יותר את הפן הרוחני, כלומר התפילות והאמונה בה', כך תוכלי לשחרר יותר את הפן המעשי- החישובים, המעקבים וכו'. וכתוצאה מכך תרגישי הרבה יותר רוגע נפשי.' ישועת השם' כהרף עין'. בהצלחה!

ותודה לך ממש על המילים המחזקות

למה עדיין יש נשים שמאמינות בשטות הזאת..

אין שום משמעות ללהרים רגליים!!

זה מגיע.
אם זה בא מתוך לחץ , מתוך צורך לשלוט בעניינים, מתוך תחושה שזה מה שיעזור. אז לא. תכלס, ביננו זה לא מה שיביא לך את ההריון להרים רגליים, להוריד רגליים...

אבל, אם זה מתוך נחת והרגשה שה' מנהל את כל העסק הזה ואת בשלווה פנימית, מתוך אמונה פנימית גם מרימה רגליים כדי ללכת עם דרך הטבע, אז בכבוד...

הציר הזה שבין השתדלות לבטחון
חמקמק
ומאוד אישי ותלוי במדרגה של האדם
מצד אחד אסור לסמוך על הנס,
ומצד שני אסור לתלות את כל הציפייה לישועה בהשתדלות הטבעית שלנו
יש בך אמונה חזקה, את יודעת שה' יכול הכל
ומצד שני משתדלת לפעמים יותר ולפעמים פחות
זה טבעי בעיניי ונכון לפעמים להרפות, בהחלט

אם מדובר על שלב שכבר מחכים להריון, אני מאמינה שצריך לעשות מקסימום השתדלות.
מה הכוונה?
שהנהגת ה' בעולם הזה היא נסתרת. כדי לקבל שפע צריך "כלים" שיקבלו את השפע.

נכון שזה נותן לנו יותר אחריות על המציאות, אבל אני מאמינה שזה נותן לנו את התפקיד המשמעותי בעולם שהקבה מייעד לנו.

כמו שאני עושה מקסימום השתדלות בפרנסה/ בחינוך הילדים/ בנהיגה בטוחה. יש אנשים שלא עובדים ונוחת להם כסף מהשמיים? אולי. אבל זאת לא נראת לי הדרך שבה הקבה רוצה שננהג.

ורק הערה, זה שיש נשים שנכנסות להריון מהר, או אפילו תוך כדי מניעה, לא קשור בכלל לחובת ההשתדלות.

כמו שמי שהיא מורה לא תלך לישות הסבה להי טק כי זה מקסימום השתדלות
מי שבתחילת הדרך להריון המקסימום השתדלות שלה זה ללכת למקווה. באמת.
מי שבת 35 המקסימום השתדלות שלה יכול להגיע לכדי טיפולים
מקסימום ההשתדלות הוא לא אותו דבר לכל אחת בכל מצב ובכל גיל

אבל לא מסכימה שאם מחכים להריון המקסימום הוא ללכת למקווה.
לברר מתי הביוץ חלקיים יחסים סביבו זה דיי בסיסי.

בכל מקרה, הכותבת הציגה את ההתלבטות בין השתדלות לאמונה.
בעיניי ההשתדלות היא היא האמונה.

אם היא היתה שואלת מה כוללת ההשתדלות, את היית צודקת בחלוקה שלך לגיל ⁦ וכו️⁩

יש בזה משהו מאוד נכון, ילדים הם מה'

ודווקא לחץ יכול למנוע את ההריון. כמו בתורה שהאמהות הביאו נשים אחרות כשלא הצליחו להיכנס להריון "אולי איבנה ממנה"

וזה מה שהיו עושים בעבר או בגלל זה גם אחרי שמאמצים פתאום נכנסים להריון.

כי זה מוריד את הלחץ ואז זה כבר קורה.

אמא שלי רצתה הריון נוסף ובהתחלה כל פעם היה משהו שהיתה צריכה לחכות בגללו, ואחרי זה לא הלך לה כמה חודשים, סה"כ כמה חודשים...

סבתא שלי אמרה לה שאם זה יבוא זה יבוא ואם לא אז לא ושלא תעשה טיפולים ואז נכנסה להריון. בדיעבד רק כמה חודשים שניסתה- זה לא הרבה ולא בעייתי בכלל אבל באותו זמן שהיתה כבר בת 38 היא דאגה וחשבה שאולי לא תצליח.

 

כן צריך לעשות השתדלות שזה קודם כל יחסי אישות

אם אין סיבה מיוחדת לדאוג לזמן הביוץ פשוט לקיים יחסים פחות או יותר בזמן הביוץ- יש מספיק זמן של פוריות כך שלא צריך לדאוג לזה

חלק מהביולוגיה שלנו היא להיכנס להריון, הגוף רוצה את זה והכל מתוכנן לזה

כך שגם לבטוח בה' ולהירגע

וכן ילדים הם מה'

אם באמת מנסים כבר תקופה לא קטנה- בעבר היו נותנים לזה 10 שנים!!

אז כמובן לנסות לברר מה הבעיה ולטפל בה

אבל אם זה עניין של כמה חודשים עד שנה- לדעתי חבל להיכנס לסרטים בגלל זה. אם תסתכלי על זה בדיעבד על זוגות שההריון הראשון היה אחרי שנה, שנתיים אפילו שלוש- האם זה ישנה במשהו? האם זה עדין בסדר?

את נמצאת בתוך זה כרגע ולא רואה את התמונה הגדולה אז את נלחצת ודואגת, לכל דבר יש את הזמן שלו והעיקר בנחת ושלווה. אפילו אם יש קושי לטפל בו בנחת ובשלווה.

מכירה מישהי שההריון הראשון שלה היה אחרי 3 שנים. ותמיד תהיתי אם היא מנסה להביא ילדים או שזה מתוך בחירה, ולהריון שני נכנסה כמו כלום והיא עדין יחסית צעירה וכל החיים לפניה..

 

השתדלות היא טובה והיא צריכה להיות מתאימה לשלב בחיים
אם אתם זוג צעיר בשנה הראשונה אז לא צריך לעשות שום השתדלות מיוחדת מעבר להיות יחד
גיל מבוגר או יותר משנה של נסיונות, זה מצבים שמצריכים השתדלות שונה
להרפות ולשחרר קצת זה תמיד טוב
אבל להתעלם לגמרי מהמציאות זה לא טוב
כלומר אם יש מצב שמצריך מעקב ביוץ אז צריל לעשות את זה גם אם זה מלחיץ
כאמור אם זה סתם שההורים שלכם חושבים שאת אמורה להיכנס להריון תוך חודש, אז לא. את לא אמורה ולדעתי גם זה לא בריא ולא כיף בכלל. תהני מהזמן שלך עם בעלך לבד

שבוע 13 כבר יותר סביר

ודגיגונים ובועיות יכל להיות גם מעיים...

אבל תשמעי אולי שלך מיוחד

בוודאות גמורה.

אולי זה הזוי אבל אני יודעת להבדיל בין פעילות מעיים לתנועות

הרבה מזלזלים ואומרים שאין מצב (הרופא שלי נגיד)
אבל אישה בד''כ יודעת מה היא מרגישה..

לעובר עדיין אין עצמות,הוא רך כמו ג'לי ולכן לא הגיוני כ"כ להרגיש אותו

ברגע שהוא מתפתח ומתקשה האמא מתחילה להרגיש

ובעלי הרגיש ממש מההתחלה את התנועות
לא יודעת אם עם זה אפשר להתווכח

זה כבר ממש ממש ממש לא אפשרי
בהתחלה אין מצב כזה להרגיש מבחוץ כי זה לא בעיטות בכלל..רק בועות עדינות- שאת בקושי מרגישה ובטח לא יד מבחוץ

הוא הרגיש וממש התלהב..
וכשהוא לא מרגיש, הוא אומר שהוא לא מרגיש

בתוך שק עם מים,בתוך רחם שמרופד ברירית,בתוך האגן שסביבו יש עצמות,אין מצב להרגיש מבחוץ

אם את מרגישה אולי,אבל בעלך? אפילו בUS ביטני קשה לראות אותו

אלא כמו דג בבטן..ת הרגשה קצת של פרפר, דגדוגים... הגיוני שגם כשאין לעובר עדיין עצמות ירגישו.
עובדה שנשים מעידות על עצמן שהן מרגישות מוקדם.

אני יודעת גם לזהות תנועות
אבל בכל זאת..בשלב מוקדם יש מצב להתבלבל עם פעילות מעיים- גם שם יש בועיות..
וזה שמישהי וומרת שבטוח זה זה
זה לא עדות אמינה ב100% כי יש מצב לטעות

אני גם לא אומרת שתמיד טועים
לפעמים אולי גם נכון.אבל זה לא הוכחה

אבל רק פה בשרשור יש כמה שאומרןת שהן מזהות תנועות, לכן אומרת שיכול להיות שהן צודקות

סתם לא באה להתווכח
כי באמת הכל יכל להיות

התחלתי להרגיש תנועות בשבוע 13,

והפסקתי להרגיש אותן בשבוע 15.

ובשבוע 17 גיליתי לצערי הרב שהעובר הפסיק להתפתח לפני שבועיים...

אבל מה בעצם את באה לומר?
סליחה אבל ממש לא קשור לשאלה של הפותחת

אם זה היה דמיון, מה היה מונע ממני להמשיך לדמיין גם כשהעובר לא היה בחיים?

זה שהפסקתי להרגיש תנועות כשהוא נפטר, מראה שהתנועות שהרגשתי היו אמיתיות.

ועוד אחרי שהרגשת אותו. כואב לשמוע

ב"ה זכיתי להיפקד מהר מאוד אח"כ, וילדתי תינוק מקסים מקסים. 

לא שוכחת את הקודם, אבל בחלוף השנים זה כבר לא ממצולות היגון אלא חוט דק של צער וזיכרון.

אשרייך

אני בעצמי הרגשתי בשבועות 14-15 בשלושת ההריונות האחרונים
אבל יש הבדל בין שבוע 10 לשבוע 15

אבל אם קורה דבר כזה ח"ו ,
לא מרגישים כלום?
פשוט מגלים בבדיקה הבאה?
ממש מפחיד...

קצת לפני שהייתי בהריון סתם, בהתחלה באמת אין לדעת, אבל פחות סביר שזה באמת זה..

וזה היה בול אותה תחושה כמו שמרגישים את התנועות בהתחלה  (מנסיון אחרי כמה הריונות שהכרתי את התחושה מצוין)

 

 

לא ראיתי בשרשורים משהו על זה, אבל בעלון לצרכן כתוב שזה עובר בחלב.

 

אני מניקה פעם-פעמיים ביום תינוקת בת שנה ו3.

 

התחלתי לחשוב על דיקלקטין כי אני בחוסר תיפקוד...

אני בהתלבטויות בגלל התופעות לוואי ועכשיו גם בגלל ההנקה

שווה את המחיר זה בטוח

לי לקנות, אין לי תאבון ולא מצליחה לאכול

ואני סובלת

במקום 400+
דרך לאומית זהב

חבילה לחודש ב102 זה בסדר?

אבל השאלה כמה כדורים יש.
הרופאה כתבה לי 60 אז הרוקחת פתחה קופסא גדולה וספרה
כל אחת לוקחת כמה שהיא צריכה ביום ועד ארבעה כדורים. אין כמות מסוימת לחודש.
אני לוקחת בין 2-3 ליום.
מי שלוקחת 4 ביום, אז 60 כדורים זה בערך שבועיים בלבד!

רק בררתי.. פשוט לאהיה לי מרשם
נראהלי הוא אמר 90 כדורים בערך

שגם את מחכה, וזה מלחיץ אותך הדיבורים על זה. שתשמחי מאוד שתתפללנה, אבל את מבקשת בלי דיבורים על זה.

ככה עשינו כשחמותי היתה מספרת בכל שיחה כמה היא מחכה שיהיו לנו בשורות טובות. היא קיבלה יפה וזה עזר לגמרי!

בשורות טובות יקרה!

וסיפרתי לה רק בחודש חמישי (אחרי ציפייה ארוכת שנים וטיפולים)
שתזכי לבשר להן בשורות טובות בקרוב!

אצלי זה כל העולם!!!! מלטפים לי ת'בטן ואומרים מה יש משהו?! נו מתי יהיה משהו?! נו אתם נשואים כבר הרבה זמן למה נ' לא נותן?! מניין לי לדעת ומה זה כל השאלות האלו?! זו חדירה לפרטיות ועבודה רצינית על מידת הכעס ובטח על אמונה! מאחלת לך התלחה ובשורות טובות!

סבתא שלי אמרה לה שתבדוק הריון ובאמת היא הייתה בהריון בחודש השלישי החלב של האם לפעמים מגעיל יותר כשהיא בהריון ולכן זה לא תמיד מתעכל להם טוב

אולי היא קיבלה אותו בקטנה?

אבל זה היה רק חלב.

וגם היא בכלל לא בכתה ולא היה נראה שמציק לה כמו קיא רגיל

ואולי זה מצינון/ליחה? ואולי משהו אחר שהיא אכלה שעשה לה לא טוב?

אם זה בקטנה כמו פליטה, לא מפריע לה, וקורה לעיתים נדירות.
בהצלחה!

ואמן שהוא חזק...  אצל הקודם היו לי תנועות חזקות מאוד ויש לו טונוס שרירים נמוך... 

אוךי ביוץ. אולי סימן למחזור מתקרב. אולי בימן להריון מתקרב.
אי אפשר לדעת.

דיהיה בשורות טובות אמן

לאט לאט היא למדה להרדים את עצמה לבדה

והיא כן עייפה..

תנסי משה שישאיר אתה במיטה כמו קלטת של סיפורים או שירים, משחק, ספר, בובה.- ואפ היא קמה זה נלקח

כנראה שייזרק.

אחרת הוא לא ילך לישון כל הערב
אז מעדיפה את זה כבר ככה
(אלא אם כן אני רואה שהוא ממש לא עייף ואז מאפשרת להסתובב עוד בבית, אבל משתדלת לא להתייחס אליו יותר מדי)

בסוף הם לומדים איכשהו ללכת לישון יפה