ישנה חדשהאבל את צריכה להבין שלה לא קל יותר..
מה לעשות? אין הרבה, בעיקר להתפלל עליהם מכל הלב ולנסות פשוט להיות שם, גיסה טובה ונחמדה.
אם היא תרצה לשתף, היא תשתף. אם לא, לא. אם לא תבוא למפגש - שתביני מכל הלב. אם תבוא - להיות חמה אליה ומאירת פנים. שום דבר מעבר.
רחל וחנה היו צדיקות ממש, נכון? ובכל זאת מתוארת הקנאה שלהן ללאה ולפנינה. את חושבת שזו הרגשה קלה לקנא? לא זה הרגשה ממש זיפתית. אבל כשאין ילדים, זה כל כך קשה. לפעמים ממש מרגישים "ואם אין, מתה אנוכי", כאילו כל המשמעות הקיומית שלך חסרה. זה קשמ מאוד, וקשה מאוד לא לראות את נחוסר שלך מול אלה שברוך ה' יש להן, אפילו אם את שמחה באמת במה שיש להן.
לי לא היה קושי מול המשפחה, אבל היה לי ממש קושי ביישוב בו גרנו. אני זוכרת, שגם אם שאלו אותי במפגשי היישוב על העבודה והלימודים - הרגשתי כל כך חוסר שרק על זה שואלים, כי אין על מה עוד לדבר.. ואם ניסו להתעניין מה קורה - היה לי קשה שמתערבים. ואם לא דברו איתי - הרגשתי פשוט מחוץ לעניינים. ובאופן כללי - היה לי קשה עם עצמי, עם הטיפולים, עם הבדיקות ועם ההפלה - אז היה לי קשה עם מי שבסביבה...
אני זוכרת שאחרעי שכבר הייתי בהריון מתקדם, עבר זוג לבית שלידינו ונהינו חברות טובות. אחרי שילדתי, היא אמרה לי משהו כמו "איזה כיף שהכרנו רק אחרי שכבר היית בהריון.." הבנתי שמדברים עלינו ביישוב, שחושבים שאני סנובית, סגורה או דברים דומים, פשוט כי היה לי כל כך קשה. גם לא הכרתי את עצמי ככה ..
כמה חודשים אחרי שילדתי את הבן הראשון עזבנו את היישוב. רציתי לעבור למקום חדש בו אוכל להתחיל מההתחלה קשרים נורמאליים עם אנשים. כי כשיש כבר חומה - קשה מאוד להרוס אותה..
הבעיה היא שמשפחה - אי אפשר להחליף ולהתחיל מחדש... אז תעשי טובה, לפחות מהצד שלך־ אל תגביהי את החומה, ותשאירי פתח לתקופה בה גיסתך תרצה לפתוח את השער. כרגע קשה לה מאוד...
אבל אני גם לא חושבת שהיא שונאת אותך.
קשה לה מאוד, וזה מתבטא באופן שזה מתבטא.
תחשבי האם לרגע היית רוצה להתחלף איתה - מן הסתם לא..
אז עם כל הקושי, תנסי לשחרר. להבין שזה בעיקר קושי שלה מול עצמה ולא מולך. זה מתבטא מולך, אבל זה מן הסתם מתבטא גם מול הרבה אחרות.
וברור, לא חטאת ולא פשעת בזה שיש לך ילדים, וברור שגם לך יש קשיים והתמודדויות. ועדיין - ההתמודדות הזו של אין ילדים בכלל היא קשה מנשוא. אם תנסי להבין את המקום בו היא נמצאת - יהיה לך קל יותר להתנהל מולה ולהבין אותה.
אני אתן לך ציור שאת יכולה לצייר לעצמך (וגם יש סבירות גבוהה שהוא נכון). יש מפגש משפחתי. חובה להגיע. ממש לא מתאים לה להגיע. היא אחרי טיפול שדרש ממנה כוחות נפשיים, כספיים ופיזיים מרובים. בדיקות, זריקות, הרדמה, שאיבה, רופאים, חיטוטים בגוף ובנפש, תפילות, תקוות, ובסוף אכזבה - הבטא נמוכה והטיפול לא הצליח, או לא נשאבו מספיק ביציות, או נשאבו ולא הצליחו להפרות אותן או ואו - יש המון אכזבות בדרך. אבל אין ברירה, היא צריכה להגיע למפגש ולשדר עסקים כרגיל, להסתיר את הלב שעומד להתפוצף מכאב, את הבכי שמלווה אותה כל יום, באופן קבוע. ואז היא פוגשת אותך, את אחותה הקטנה, שברוך ה' הולך לה בקלות. היא לא היתה מאחלת לך מעולה לעבור את מה שהיא עוברת, אבל למה? למען ה', למה גם לה לא הולך? מה אתה רוצה ממני ה'? והנה, אחותי הבהריון, משתדלת לדבר איתי ולהיות נחמדה, אבל האם היא לא רואה כמה קשה לי? אני לא מסוגלת לדבר, הדמעות עומדות לפרוץ. אני חייבת להתרחק, להגן על עצמי ועל השפיות שלי.
יכלתי להמשיך... אבל זה הכיוון. נסי להבין. ונקווה שהשנה אחותך תתבשר בבשורות טובות! ובהמשך תצליח גם להפתח ולהסיר מעליה את המגננות שעוזרות לה להתמודד..
(ומה שאת מתארת הוא כל כך אופייני להרבה נשים שעוברות את התהליך הזה של חוסר פוריות, זה לא מיוחד רק לאחותך. זה לא הופך את זה ליותר קל, לא בשבילה וגם לא בשבילך, אבל בבקשה ממך, נסי להבין ולבוא אליה ממקום נקי יותר. חבל שהקושי שלה יקרין גם עליך.)
פשוט נגעת לי בנקודה רגישה (לאו דווקא מהתחום הזה) אז חשוב לי להגיב.
לפעמים, אנחנו שמים את עצמינו יותר מדי במרכז, לא מכוונה רעה חלילה. אלה חושבים שדברים מאוד תלויים בנו, ולא תמיד זה כך.
אני זוכרת, לדוגמא, שהייתי מאשימה את עצמי במעט (מאוד) מריבות שחויתי שהיו בין ההורים שלי, כאילו אם הייתי מתנהגת אחרת, אז לא היו המריבות האלה. או שאני מאשימה את עצמי בהתנהגות כזו או אחרת של ילד שלי או של חברה.
לא תמיד הדברים תלויים בנו. לאחותך היה קשה שהתחתנת לפניה. זה לא קשור אליך.
לאחותך קשה מאוד עם זה שאין לה ילדים. זה לא קשור אליך.
זה לא שאם תתנהגי יותר יפה או יותר נחמד - יהיה לה יותר קל עם זה שלך יש ולה אין. קשה לה כי קשה לה. וזה יפתר בעזרת ה' כשיהיו לה ילדים או על ידי עבודה עצמית שלה. ואת לא צריכה להתמודד עם זה - זו התמודדות שלה עם עצמה. אל תקחי את זה עליך כי זה רק מביא לך תסכול וגורם ליחסים ביניכן להיות עוד יותר מרוחקים.
ולכן, אין סיבה להעלב אם היא מרוחקת. אפשר להבין אותה. ואין טעם לחשוב שאם תנסי לעשות את זה או את זה - זה יקל. קשה מאוד לצפות את התגובה שלה. יש צורך בעיקר - להיות איתה בלב. לאחל לה את כל הטוב שבעולם.
ובקשר למה שכתבתי קודם, כשאני הייתי בקושי, היתה הרבה פחות מודעות לנושא, הבן הבכור שלי כבר בן 11 וחצי.. אחרי שעזבנו את היישוב, היתה כתבה באחד מהעלונים על הנושא של פוריות והתמודדות קצת לפני יום כיפור, זו היתה אחת מהכתבות הראשונות בנושא. כמה נשים מהיישוב שלחו לי הודעה ובקשו סליחה אחר כך וגם כמה גברים דברו עם בעלי. ואני זוכרת שרציתי לומר להן, עזבו, על תקחו את זה על עצמיכן, לא עשיתן שום דבר. וגם אם הייתן קצת חסרות טאקט לפעמים, אני יודעת שזה לא מרצון להרע - לי היה קשה וזה הקרין החוצה. זה לא בגללכן. אתן מתחתנות ויולדות ומגדלות ילדים - וזה הדבר הנורמאלי. לי היתה את ההתמודדות. ובחרתי בדרך שבחרתי כדי להתמודד איתה..
ישנה איתי בלילה, הייתה על הידיים כל היוםםם!! השיא היה בין גיל ארבעה חודשים לגיל שמונה חודשים.. הייתי מסתובבת בבית עם מנשא.. גם אחרי גיל שנה זה המשיך.. אבל פעם ב.. הייתי בהריון השלישי שלי, חודש תשיעי, ומצאתי את עצמי מיד פעם עם תינוקת בת שנה ושמונה חודשים על הגב..
גם היום היא הרבה פעמים רוצה שארים אותה על הידיים.. אבל עכשיו, כשהיא אחות גדולה לאח קטן בן שלושה חודשים וחצי ב"ה, היא מבקשת הרבה פחות.. יש הרגלים ועוד איך.. מנסיון.. חשבתי כמוכן פעם ולמדתי על בשרי.. אז מה עושים? לא מרימים? מרימים! הילד זקוק לחום בלי קשר!! אבל הכל במידה.. בהנקה הוא עם אמא, יש לנו את הזמן הקבוע שאני משחקת איתו, וגם קצת על המשטח, בטרמפולינה מיד פעם (לא יותר מידי..), זה ממש לא מזיק.. להפך.. הבן שלי מתפתח וב"ה ישן לבד במיטה שלו, שזה משהו שלא חלמתי עליו אפילו עם הבת השניה שלי.. יש רגעים לאמא ויש רגעים שאמא עסוקה.. הכל במידה.. לא כל היום בעגלה או בטרמפולינה, ולא כל היום על הידיים.. יש הרגלים בוודאות מנסיון.. הכי טוב למצוא את האיזון.. לחבק, לנשק, להראות את האהבה והחום- זה הכי חשוב בעולם!!! אבל שזה לא יהיה הדבר היחידי שאתן עושות מהבוקר עד הלילה.. גם לילדים זה לא בריא להיות כל היום על הידיים במקום ללמוד להתהפך/לזחול/ללכת וכד'.. (כל דבר בשלב המתאים), וכן, גם להעסיק את עצמם מידי פעם.. זה לא רע (;
הייתי חייבת להרים אותו לכמה דקות, שאבא יוכל לטאטא את הרצפה. הוא ניסה בכל הכוח לרדת בחזרה לרצפה. צחקתי לעצמי כשנזכרתי איך בחודשים הראשונים כשהוא היה עליי נון-סטופ עוד היה לי מדי פעם טיפונת הפחד הזה, שהוא יתרגל ועד הצבא ירצה תמיד להיות רק בידיים 
למרות שהוא כבר לא ראשון שלי וקדמו לו כמה, עם כל ילד מחדש שוכחים שהשלב הזה של 'רוצה רק בידיים' עובר, וחושבים שהוא יימשך לנצח... אז לא, מגיע הגיל שהם דורשים בכל תוקף שתשחררי אותם. עד אז - תתפנקי איתו. הכי כיף.
זה מאוד חשוב, לדעתי, בחודשים הראשונים
והיא ירדהבשמקל. עם עזרת יועצת הבקה זה הסתדר.
שאליו את בוחרת ללכת.
מגרד לי מאוד באזור הפות והנרתיק (חיצונית). אני יודעת מההריון הקודם שמדובר בורידים (גם מרגישה קצת את הנפיחות).
השאלה: אם בכ"ז כדאי לעשות משטח לפטרייה?
הגרד מטריף אותי לפעמים 
הייתה לי באמת פטרייהבהתחלה (רופאת המשפחה עשתה לי משטח), אבל אח"כ כשהגרד לא לגמרי עבר רופאת נשים אבחנה לי ורידים...
בהריון הקודם היה לי גרד בורידים גם בלי פטרייה...
אבל באמת עכשיו זה מרגיש גרוע יותר, נראה לי...
כדאי לי לקחת משחה לפטריה בלי מרשם?
תודה!
טוב, עכשיו אני די בטוחה שיש לי פטריה... ראיתי הפרשה לבנה על התחתון 
כמה זה דחוף לטפל בזה? כי לא אצליח להגיע לקנות עד אחרי היו"ט...
ואם אמצא משחה או טבליות שנשארו לי מההריון הקודם (לפני כמעט שנתיים) - אפשר להשתמש בזה?
אבל תכף יבואו מנוסות יותר
בכל מקרה ממליצה להתייעץ עם רופא מטפל כי הרבה פעמים טכנאיות לא מודדות כ"כ מדוייק (כולל אני)
זה נכון לציין זאת בתשובה להמשך בירור.
חוץ מחלב?
תעזבי הכל, תיכנסי למיטה, ותניקי לפי דרישה שלה במשך החג (אם אפשר כבר מחר - ערב חג - עדיף).
תשתי מזין - פחות מים, מיצי פירות, חלב, מרק.
ותאכלי.
להרפות לפי שעה מהסידורים.
החלב חוזר לאט כי היא גם אוכלת מוצקים. אולי אם תניקי יותר, קצת על חשבון המוצקים, הייצור יגבר מהר יותר והחלב יחזור בגדול בעז"ה.
רק לגבי 2.יעל מהדרום
לא היתה לי ברירה והייתי חייבת לעבור להתקן
לא שמתי נובה טי מהפחד של הכתמים
שירקי