אבל את צריכה להבין שלה לא קל יותר.. 

מה לעשות? אין הרבה, בעיקר להתפלל עליהם מכל הלב ולנסות פשוט להיות שם, גיסה טובה ונחמדה.

אם היא תרצה לשתף, היא תשתף. אם לא, לא. אם לא תבוא למפגש - שתביני מכל הלב. אם תבוא - להיות חמה אליה ומאירת פנים. שום דבר מעבר.

רחל וחנה היו צדיקות ממש, נכון? ובכל זאת מתוארת הקנאה שלהן ללאה ולפנינה. את חושבת שזו הרגשה קלה לקנא? לא זה הרגשה ממש זיפתית. אבל כשאין ילדים, זה כל כך קשה. לפעמים ממש מרגישים "ואם אין, מתה אנוכי", כאילו כל המשמעות הקיומית שלך חסרה. זה קשמ מאוד, וקשה מאוד לא לראות את נחוסר שלך מול אלה שברוך ה' יש להן, אפילו אם את שמחה באמת במה שיש להן.

לי לא היה קושי מול המשפחה, אבל היה לי ממש קושי ביישוב בו גרנו. אני זוכרת, שגם אם שאלו אותי במפגשי היישוב על העבודה והלימודים - הרגשתי כל כך חוסר שרק על זה שואלים, כי אין על מה עוד לדבר.. ואם ניסו להתעניין מה קורה - היה לי קשה שמתערבים. ואם לא דברו איתי - הרגשתי פשוט מחוץ לעניינים. ובאופן כללי - היה לי קשה עם עצמי, עם הטיפולים, עם הבדיקות ועם ההפלה - אז היה לי קשה עם מי שבסביבה...

אני זוכרת שאחרעי שכבר הייתי בהריון מתקדם, עבר זוג לבית שלידינו ונהינו חברות טובות. אחרי שילדתי, היא אמרה לי משהו כמו "איזה כיף שהכרנו רק אחרי שכבר היית בהריון.." הבנתי שמדברים עלינו ביישוב,  שחושבים שאני סנובית, סגורה או דברים דומים, פשוט כי היה לי כל כך קשה. גם לא הכרתי את עצמי ככה ..

כמה חודשים אחרי שילדתי את הבן הראשון עזבנו את היישוב. רציתי לעבור למקום חדש בו אוכל להתחיל מההתחלה קשרים נורמאליים עם אנשים. כי כשיש כבר  חומה - קשה מאוד להרוס אותה..

הבעיה היא שמשפחה - אי אפשר להחליף ולהתחיל מחדש... אז תעשי טובה, לפחות מהצד שלך־ אל תגביהי את החומה, ותשאירי פתח לתקופה בה גיסתך תרצה לפתוח את השער. כרגע קשה לה מאוד...

אבל אני גם לא חושבת שהיא שונאת אותך.

קשה לה מאוד, וזה מתבטא באופן שזה מתבטא.

תחשבי האם לרגע היית רוצה להתחלף איתה - מן הסתם לא..

אז עם כל הקושי, תנסי לשחרר. להבין שזה בעיקר קושי שלה מול עצמה ולא מולך. זה מתבטא מולך, אבל זה מן הסתם מתבטא גם מול הרבה אחרות.

וברור, לא חטאת ולא פשעת בזה שיש לך ילדים, וברור שגם לך יש קשיים והתמודדויות. ועדיין - ההתמודדות הזו של אין ילדים בכלל היא קשה מנשוא. אם תנסי להבין את המקום בו היא נמצאת - יהיה לך קל יותר להתנהל מולה ולהבין אותה.

אני אתן לך ציור שאת יכולה לצייר לעצמך (וגם יש סבירות גבוהה שהוא נכון). יש מפגש משפחתי. חובה להגיע. ממש לא מתאים לה להגיע. היא אחרי טיפול שדרש ממנה כוחות נפשיים, כספיים ופיזיים מרובים. בדיקות, זריקות, הרדמה, שאיבה, רופאים, חיטוטים בגוף ובנפש, תפילות, תקוות, ובסוף אכזבה - הבטא נמוכה והטיפול לא הצליח, או לא נשאבו מספיק ביציות, או נשאבו ולא הצליחו להפרות אותן או ואו - יש המון אכזבות בדרך. אבל אין ברירה, היא צריכה להגיע למפגש ולשדר עסקים כרגיל, להסתיר את הלב שעומד להתפוצף מכאב, את הבכי שמלווה אותה כל יום, באופן קבוע. ואז היא פוגשת אותך, את אחותה הקטנה, שברוך ה' הולך לה בקלות. היא לא היתה מאחלת לך מעולה לעבור את מה שהיא עוברת, אבל למה? למען ה', למה גם לה לא הולך? מה אתה רוצה ממני ה'? והנה, אחותי הבהריון, משתדלת לדבר איתי ולהיות נחמדה, אבל האם היא לא רואה כמה קשה לי? אני לא מסוגלת לדבר, הדמעות עומדות לפרוץ. אני חייבת להתרחק, להגן על עצמי ועל השפיות שלי.

יכלתי להמשיך... אבל זה הכיוון. נסי להבין. ונקווה שהשנה אחותך תתבשר בבשורות טובות! ובהמשך תצליח גם להפתח ולהסיר מעליה את המגננות שעוזרות לה להתמודד..

(ומה שאת מתארת הוא כל כך אופייני להרבה נשים שעוברות את התהליך הזה של חוסר פוריות, זה לא מיוחד רק לאחותך. זה לא הופך את זה ליותר קל, לא בשבילה וגם לא בשבילך, אבל בבקשה ממך, נסי להבין ולבוא אליה ממקום נקי יותר. חבל שהקושי שלה יקרין גם עליך.)

פשוט נגעת לי בנקודה רגישה (לאו דווקא מהתחום הזה) אז חשוב לי להגיב.

לפעמים, אנחנו שמים את עצמינו יותר מדי במרכז, לא מכוונה רעה חלילה. אלה חושבים שדברים מאוד תלויים בנו, ולא תמיד זה כך.

אני זוכרת, לדוגמא, שהייתי מאשימה את עצמי במעט (מאוד) מריבות שחויתי שהיו בין ההורים שלי, כאילו אם הייתי מתנהגת אחרת, אז לא היו המריבות האלה. או שאני מאשימה את עצמי בהתנהגות כזו או אחרת של ילד שלי או של חברה.

לא תמיד הדברים תלויים בנו. לאחותך היה קשה שהתחתנת לפניה. זה לא קשור אליך.

לאחותך קשה מאוד עם זה שאין לה ילדים. זה לא קשור אליך.

זה לא שאם תתנהגי יותר יפה או יותר נחמד - יהיה לה יותר קל עם זה שלך יש ולה אין. קשה לה כי קשה לה. וזה יפתר בעזרת ה' כשיהיו לה ילדים או על ידי עבודה עצמית שלה. ואת לא צריכה להתמודד עם זה - זו התמודדות שלה עם עצמה. אל תקחי את זה עליך כי זה רק מביא לך תסכול וגורם ליחסים ביניכן להיות עוד יותר מרוחקים.

ולכן, אין סיבה להעלב אם היא מרוחקת. אפשר להבין אותה. ואין טעם לחשוב שאם תנסי לעשות את זה או את זה - זה יקל. קשה מאוד לצפות את התגובה שלה. יש צורך בעיקר - להיות איתה בלב. לאחל לה את כל הטוב שבעולם.

ובקשר למה שכתבתי קודם, כשאני הייתי בקושי, היתה הרבה פחות מודעות לנושא, הבן הבכור שלי כבר בן 11 וחצי.. אחרי שעזבנו את היישוב, היתה כתבה באחד מהעלונים על הנושא של פוריות והתמודדות קצת לפני יום כיפור, זו היתה אחת מהכתבות הראשונות בנושא. כמה נשים מהיישוב שלחו לי הודעה ובקשו סליחה אחר כך וגם כמה גברים דברו עם בעלי. ואני זוכרת שרציתי לומר להן, עזבו, על תקחו את זה על עצמיכן, לא עשיתן שום דבר. וגם אם הייתן קצת חסרות טאקט לפעמים, אני יודעת שזה לא מרצון להרע - לי היה קשה וזה הקרין החוצה. זה לא בגללכן. אתן מתחתנות ויולדות ומגדלות ילדים - וזה הדבר הנורמאלי. לי היתה את ההתמודדות. ובחרתי בדרך שבחרתי כדי להתמודד איתה..

בכל מקרה אני מניחה שבשאלונים יש מקום לכתיבה חופשית לכתוב מה מפריע לך. תפרטי שם ויכניסו את זה לשיקולים.

יש כן אבל רב השאלות הן באמת על אבני דרך התפתחותיות ששם יש פחות מקום לקשיים שלו.

הרופא כן כתב מכתב אבל בכל מקרה אמר שחצי שנה זה המתנה סבירה.

לפגישה ראשונה, כן? אחר כך זה עוד תהליך..

מה שאני מכירה (בקופה אחרת) שמכניסים אבחונים ותורים לפי תאריך הגשה בלי קשר לתוכן של השאלונים...

ואם יש לכם באזור כמה התפתחות הילד, שווה לבדוק אם יש עוד מקומות שמאבחנים ואולי שם ההמתנה קצרה יותר.

וכדאי גם לבדוק איתם במקרה שמאבחנים בפרטי, מה התהליך הכרה והזכויות שמקבלים...

אחרי שאת מגישה תתקשרי כל יומיים לבדוק איפה זה עומד.

ככה עשיתי וב''ה ממש מהר קידמו אותנו (שמעתי על אחרים שעדיין בהמתנה ואני כבר מסיימת סדרת טיפולים. נכון לא יפה שנדחפנו, מה אני יעשה - מי שעושה את המוות מקבל!)

אפילו להתייעצות שלכם עם פסיכולוג כדי לראות אם בכלל זה הכיוון או שכדאי לבדוק כיוון אחר.

התורים באמת ארוכים בצורה לא נורמלית...

אז הוא אמר שהכי טוב התפתחות הילד.

יכולה לפרט על זה קצת?

אני זוכרת שגם אתם עשיתם משהו בפרטי.

זה קביל אחר כך נניח לקבלת טיפולים פרא רפואיים בקופה?

ובאמת זה הכי טוב כשרוצים לטפל דרך הקופה.

אבל יש גם פסיכולוגים פרטיים שמאבחנים אוטיזם, כאלה שהאבחונים שלהם מקובלים בקופה ובביטוח הלאומי, אבל צריך לעבור תהליך ארוך בשביל לקבל את ההכרה...

לכן אני ממליצה בינתיים רק ללכת לייעוץ אצל פסיכולוג כזה, כדי לראות אם זה בכלל הכיוון, ובינתיים לחכות לאבחון בקופה. (יש לי המלצה לפסיכולוגית, אם תרצי. בתקווה שהיא עדיין פנויה, אחרי כל האנשים מהפורום שכבר הפניתי אליה🤭)

(הבת שלי אובחנה בקופה, אבל חצי במקרה - הלכנו להתפתחות הילד בכלל כדי לקבל טיפול קלינאית תקשורת, ומשם עלה החשד לתקשורת... הבן שלי אובחן באופן פרטי, אחרי שבקופה לא קיבלנו מענה שלם. אבל הוא היה בגיל הרבה יותר גדול...)

אבל בגיל 3 הפסיכולוגית בגן אמרה שהוא גבולי אבל בטח זה בגלל שהוא מהקטנים בשנתון

והתסמינים מתרבים ולי זה שקוף כשמש.

הוא בתפקוד גבוה אבל בתוך בועה 

ואני כולי חוסר אונים שאני לא מצליחה לגעת בו באמת,

הכל מרגיש לי מעבר למסך זכוכית.

וגם במשפחה הסבתות מסכימות איתי שמשהו לא תקין...

אשמח להמלצה על הפסיכולוגית.

אז נראה לי שבאמת כדאי ללכת לאבחון פרטי כרגע, בתקווה שתצליחו במהרה לקבל הכרה בקופה ובביטוח הלאומי.

הפסיכולוגית היא דינה זלזניק, מקבלת בירושלים ובזום. אם לא תמצאי מספר שלה ברשת אוכל לתת לך באישי.

בהצלחה, יקרה❤️

שמלחיצים אותך? אולי תפריט קצת ונוכל לכוון?

גם לי יש הפרעות קשב בבית...

אני חושדת בהפרעות תקשורת, זה משהו אחר לדמרי 

בגיל תשע חיכינו לפסיכיאטר מעל שנה וחצי

אפשר באמת ללכת בפרטי

בכל מקרה נאמר לנו שהאבחון הפסיכולוגי הוא בפרטי...

אנחנו העדפנו לחכות

לשאןל מה קורה עם זה ושיזרזו עניינים.

פעם אחת נמאס לי ופשוט הלכתי לשם... אז אמרו בנונשלנטיות שכתוב שמגיע לנו תור לקלינאית תקשורת...רק שהם לא טרחו להודיע את זה.

קיצור- תהיו על זה

מלפפונים ירוקים עם גבינה

כל אלו מורידים את החומציות והצריבה.

ולמה לא טאמס? יש כשר

גם לי הרוקח המליץ לא לקחת אומפרדקס בהיריון אם לא חייבת.

כי זה מתערב בחומציות של הקיבה, אמר שעדיף טאמס אם אפשר

לא זוכרת אם 4 או 8, תלוי במינון.

לקחתי בחצאים....

לדעתי שווה להתייעץ עם רופא או רוקח איזו תרופה עדיפה. ואם כדאי לקחת מעל המינון כדי לא לקחת תרופה חריפה יותר

אולי הוא עדיף?

כי אותי רק אומפרדוקס הציל. והגעתי למיון בגלל צרבות.. שהוא כאבי תופת והתקפים הזויים..

דברים נלווים

לקחתי שנים בצעירותי ואני גם לא ששה לקחת אותו האמת

ולי עזר יותר מטאמס

כן לקחתי אומפרדקס בימים קשים וזו הייתה הצלה

אבל כשלא, מאלוקס עזר לי.

יש תמיסה(דוחה) ויש בטבליות שיותר סביר

עושה קסמים במיידי ומחזיק לכמה שעות.

בריא ומזין. ממליצה בחום!

משו כמו 6 שקדים בכל פעם..

לק"י

אני ילדתי את הגדול בקיסרי חירום בגלל מצוקה עוברית, ואחריו ילדתי 4 ילדים בלידות רגילות ב"ה.

לא עשיתי כלום מיוחד.

זה כן משפיע על זה, שלפני לידות אני חושבת שמחתימים על טופס שאת מודעת לסיכונים, שיש ניטור רציף במשך כל הלידה, שאם צריך זירוז- לא נותנים כל זירוז (יש לזה גם פלוסים, שלא יזרזו "סתם").

בטח יש עוד דברים.

בעז"ה שיילך בקלות, בריאות ובידיים מלאות ובריאות!!

מהפורום פה קיבלתי המלצות מאוד חמות לקחת דולה.

ואצלי היא באמת מאוד מאוד עזרה לי וקידמה את הלידה.

אז לדעתי כן כדאי לקחת דולה, במיוחד בלידה כזאת שהיא בכל זאת קצת יותר מורכבת.

אני קראתי הרבה סיפורי לידת ויב"ק באתר קיסר נולד אני חושבת

זה נתן לי כח להבין מה זה לידת ויב"ק, מה שונה בה.

ולקחת מזה המלצות וטיפים ללידה שלי.

יכולה לשתף בשתי החלטות שלקחתי לעצמי לקראת הלידה השניה שלי:

1. לא רציתי לדעת מה הפתיחה לכל אורך הלידה. כדי לא להילחץ ולא להיתקע.

2. רציתי להיכנס לחדר לידה כמה שיותר מאוחר,

הפרוטוקול הרפואי בלידת ויב"ק היא ניטור רצוף בחדר לידה.

ואצלי מכיוון שעברו לניתוח עקב ירידות בדופק יש לי קצת טראומה מהניטור

אז בחרתי להיכנס לחדר לידה מאוד מאוחר, את מרבית הלידה העברתי במחלקה (הגעתי בתחילת הלידה עקב דימום והציעו להתאשפז ולחכות שהלידה תתפתח, אחרת הייתי מתעכבת בבית)

לק"י

מהזמן (לפני הניטור הרציף). אלו היו 2 הלידות הראשונות שאחרי הקיסרי. 

אבל אני לא יודעת במה זה היה תלוי... אולי בפתיחה, אולי במיילדת.

(בלידה אחת לא הרגשתי שזה מיקל, בשניה ממש כן).

(וכל הארבע לידות היו באותו בית חולים).

אז תמיד שווה לשאול אם זה אפשרי.

כל הזמן עד הלידה עצמה

לק"י

אולי באחת שהייתי במקלחת המיילדת עוד לא נכנסה לחדר לידה, אז בזמן שחיכיתי לה נכנסתי לשם ופשוט לא יצאתי.

באחת אחרת, זוכרת שהמיילדת הציעה לי להכנס למקלחת. נראה לי אחרי מוניטור.

ילדת יותר מלידה אחת אחרי הקיסרי?

יכול להיות שבלידה הראשונה שאחרי הקיסרי מקפידים יותר?

(למרות שבשתי האחרונות שלי דוקא ניטרו מההתחלה. אבל אני לא אחת ששואלת הרבה או מנסה לבקש משהו אחר).

הבנתי שזו הלידה היותר רגישה.

גם לידות שמגיעות אחרי קיסרי ואחרי לידה רגילה (שהייתה אחרי קסרי) נחשבות ויב"ק

אבל הבנתי שהלידה הראשונה אחרי קיסרי יותר קריטית

כי הפחד הוא מהצלקת ברחם.

אחרי שיש לידה רגילה יש כביכול הוכחה שהצלקת עומדת בלחץ של הרחם בלידה.

ככה הבנתי, כמובן הסבר של הדיוטית, אני לא רופאה ולא מומחית.

ולגבי ויב"ק-

עברתי את זה עכשיו ממש

האמת שהיה חויה מתקנת מדהימה!!!

למרות כל החששות.

הייתחי עם בעלי

אחרי הניתוח חירום האחרון.

מבחינת הלידה בפועל ההבדל היה הניטור (והזירוז כמו שאמרו אצלי בפועל רק פקעו מים)

ובזה שווה ממש ללכת למקום עם מונטיור אלחוטי כי אחרת קשה לזוז וזה ממש מקשה!!

הייתה לי לידה קיסרית ראשונה ואחכ ילדתי 3 טבעי,  לא לקחתי דולה.

בלידה החמישית היה סיבוך ושוב היה קיסרי.

אחר כך לקחתי דולה וילעתי בחסדי ה' עוד 3 טבעי.

היום במבט לאחור- הצטערתי שלפני כן לא לקחתי דולה, כי הפער בין הטבעי שהתמודדתי לבד לבין הטבעי עם דולה היה שמיים וטרץ. זה הפך מלידות סבל ללידות חלומיות ומדהימות. (למרות שאת 2 הקיסרי אף דולה לא יכלה למנוע..( 

ממליצה בחום על דולה,  לא כי אי אפשר ללדת לבד אלא גם זו חוויה אחרת לגמרי

ויש המלצות לדולות מסויימות שיש להן התמחות בויבאק? 

אני לא קיבלתי הנחיה להגיע מוקדם יותר לבית חולים.

צריך לשאול רופא.

כמובן שיש לי המלצה לדולה מושלמת!!! שליוותה אותי.

מוזמנת לפרטי אם רלוונטי לך דולה שמלווה בלניאדו.

שמתמחה בויבק.

ילדתי לראשונה 10 שנים אחרי הקיסרי לידת ויבק בזירוז, אמנם לידה ארוכה אבל ב"ה מדהימה, כן התעקשו על מוניטור רציף למרות שעברו מלא שנים מהקיסרי

לאחר שנה הגעתי שוב ללדת שם הרופאה התעקשה על מוניטור רציף עוד מהמיון כי כבר היו צירים חזקים, בסוף סיימתי בחדר ניתוח עם קרע ברחם שמה שהדליק נורה אדומה היו האטות במוניטור, אז בעצם הרופאה הזאת הצילה אותי ואת התינוקת

כן לקחתי דולה אבל לא היה משנה כי מה שקרה לא קשור אליה.

באה להגיד שלפעמים הניטור הזה כן מציל חיים ולא צריך לזלזל גם אם זה סיבוך נדיר

בהצלחה ובידיים מלאות!! 🙏

לק"י

אין ניטור רציף?

או שיש משלב מסויים?

(אצלי זה בהחלט הראה על בעיה: כשעמדתי- הדופק ירד. וכשחזרתי לשכב זה הסתדר).

הקרע ברחם גדל משמעותי...

אותי אישית זה הציל ממש למרות שהתנגדתי והדולה שלי גם התנגדה, בפועל הקשבנו להם מחוסר ברירה וככה עלינו על הקרע שטופל בזמן

לק"י

אני יודעת שמוניטור מנטר את הדופק של העובר..ואצל הגדול שלי באמת הדופק ירד.

ואם לא מנטרים, עלולים לפספס.

הוא העובר

אם הוא בסדר

האמא והרחם בסדר

לכן מנטרים רציף אחרי קיסרי

גם כל אישה שמגיעה לחדר לידה מנטרים

ואם יש חשד שיש בעיה ממשיכים עם הניטור 

זה ירידות דופק. לפעמים ירידות דופק קשור לעןבר ולפעמים ירידות דופק קשור למצוקה אימהית- הרחם.

זה בעצם מה שהיה אצלי. היו צרים חזקים מאוד (שאפילו אפידורל לא השפיע גם תוספת לאפידורל ף בחדר ניתוח לא השפיע עד שנאלצו להרדים אותי) וחשבו שהעובר במצוקה מסיבה אחרת (אצלי היה עובר קטן) אבל אחרי שפתחו את הרחם הבחינו בקרע  שמן הסתם גם השפיע על העובר, היא נודלה אפגר 5 אחכ כבר היה אפגר 9...

אם תרצי המלצה, אפשר בפרטי.

זה מאוד עזר לי לפרוק ולפרק את הטראומה, להבין מה אני מרגישה ומה קורה בתוכי. עזר לי גם שזה מישהו חיצוני.

עם בעלי למשל דיברתי על זה אין ספור פעמים וגם זה עזר, אבל הרגשתי שצריך עוד מישהי עם הסתכלות מבחוץ וניסיון טיפולי.

חוץ מזה ממליצה מאוד לקחת דולה. כמובן שזה אישי וגם תלוי איזו דולה אבל מבחינתי זה היה שווה כל שקל שחסכנו עבור זה. עזר מאוד מאוד תודה לה'.

בשעה טובה בעזרת ה'

האמת שאני לא מרגישה בטראומה.י צאתי ממש בהכרת הטוב גדולה שיצאנו שנינו בריאים ושלמים מהלידה הזו. ובסהכ ההתאוששות היתה ממש בסדר ולא טראומתית מדי. 

כן זה מחשבות האם יקרה שוב.. בגלל שכל התהליך ככ מעורפל לי אז קשה לי לחשוב מה הייתי רוצה שיקרה הפעם ומה אני יכוךה לעשות בשביל זה. בלידה הקודמת לא היה לי תרחיש של ניתוח בשום אופציה בראש, ופתאום זה קרה..  

אפשר לבדוק באתר שלהם כל מיני רעיונות.

זה בעיקר באיזור עוטף עזה והאזור הקרוב.

שמעתי המלצות על יער שוקדה.

אבל לא הייתי אישית.

לכלניות יכולה להמליץ על יער שוקדה ובאר מרווה.

לקחת בחשבון שבסופי שבוע בתקופה הזו עמוס מאוד.

והנוף משם וואו

והרוח

והמדבר

אני הולכת עם נייד במסגרת תפקיד והשבת יצאתי איתו בכיס של הסוודר, שהיה קטן יחסית והנייד נראה לי הציץ (לרוב לובשת מעיל, אבל לא היה קר מספיק) וזה ממש הטריד אותי מה חושבים עליי. בעלי טען, כמוכן, שכל מי שרואה יודע שיש לי תפקיד שמחייב וזה לא כי אני מחללת שבת

כמו שלגברים יש כזה את הנרתיק של האקדח

ואז זה הרבה יותר ברור שזה פה כי יש לו תפקיד.

ובטח, יש גם בבית כנסת אנשים עם פלאפון בגלל תפקידם. 

מיילדת, רופאה, צוותי חירום וכו

או אפילו דולה שיש לה יולדת על הכוונת..

ומשתדלת ממש לשים אותו מראש בתיק של העגלה.

לפעמים זה קצת מוזר שאני איתו בכל מקום (נגיד- יצאתי לשיעור נשים בלי הילדים ואני עם התיק של העגלה...), אבל לי זה יותר נעים מאשר רק הטלפון כמו שהוא.

נותן לי יותר לשכוח שהוא שם ומרגישה לי יותר 'שבתי'.

היום יש אפליקציות שמודדות את מד הסוכר דרך הפלאפון.

חובה לשאת בשבת.

ממש משוכללות, שישר מזריקות לאחר ניתור

בעבר הייתי גרה בבני ברק ותמיד הצחיק אותי המבטים המתפלאים

אבל אני תמיד הולכת עם מדים אז קצת שונה 

גרמתן לי להרגיש נעים יותר