לא לטווח הקרוב ולא לרחוק.
הטעיה מוכרת של מתנגדי חיסונים היא התייחסות למסמך ה FDA הלא נכון שמדבר על מינון מותר של האלומיניום.
כך למשל הם מפנים לדף שעוסק במינון אלומיניום מותר על פי חוק במים ובמזון, ומצביעים על מינונים מותרים של 10-25 מיקרוגרם אלומיניום במנה או בליטר,
או שהם מפנים למסמך המפרט את המינון המותר בתרופות הנצרכות אוראלית- כמו בלינק הבא המתאר אישור לנוכחות של מקסימום 25 מיקרוגרם אלומיניום לליטר תרופה (החיסון מכיל מיליליטרים בודדים של נוזל, לכן לפי תאוריה אנטי חיסוניסטית יש לחלק את המספר הזה באלף).
https://www.fda.gov/ohrms/dockets/98fr/E6-2727.htmהמספר הזה אמור להוות הוכחה שהכמות בחיסונים חורגת מהמותר ומהמלצות FDA, אממה? הם משווים את הנתונים לסקלה הלא נכונה.
חיסונים, לפי הגדרה, הם מוצר ביולוגי.
פרק 21 בקודקס הההנחיות של ה FDA [610.15(a)] מגביל את כמות האלומיניום המומלצת במוצר ביולוגי הניתן בהזרקה, כולל חיסונים, לטווח מקסימלי של 0.85-1.25 מג אלומיניום למנה (850 עד 1250 מיקרוגרם אלומיניום במנה).
CFR - Code of Federal Regulations Title 21ממה נובע ההפרש ולמה התקנים השונים?
מים ואוכל אנחנו בולעים כמה פעמים ביום, כל יום בחיינו, לכן *תמיד* יהיה גבול בטיחות נמוך יותר, כי אנחנו משתמשים בהם לעתים קרובות כל כך.
למעשה, האלומיניום במזון ובמים שאנחנו צורכים הוא זה שאנחנו צריכים להישמר ממנו. למרות שמדובר במעט מאוד, זה יכול להצטבר, כי אנחנו צורכים אותם (את המזון והמים) מדי יום, כמה פעמים ביום, לאורך זמן.
המעיים מסננות החוצה חומרים מזיקים ומונעות מהם להיכנס למחזור הדם, כך שרוב האלומיניום שאנחנו אוכלים מופרד עוד לפני שאפילו נכנס למחזור הדם. מה שכן נכנס למחזור הדם ברובו מופרש דרך הכליות (שתן ומרה). פחות מ 1% מהאלומיניום שאוכלים נספג על ידי רקמות הגוף, ואפילו פחות נשמר (ברקמות השלד)
חיסונים לעומת זאת מרווחים על פני חודשים, ולכן לאלומיניום הכלול בהם אין הרבה סיכוי להצטבר - הכמויות כל כך קטנות מלכתחילה, ואת הרוב, אשר נכנס למחזור הדם, הגוף מפריש באמצעות הכליות. אלומיניום נספג ברקמות בכמות מזערית (פחות מ 1%), וכל מה שלא נספג מופרש בצואה. בנוסף אין לו יכולת לעבור את מחסום הBBB ובכך להגיע למח.
ונסיגת חניכיים..
)
.
