ברגע שהגענו הרגשתי הקלה. כמו סימן משמים שאני במקום הנכון. איזה כיף! (למי שעקבה רציתי לידת בית וזה ירד מהפרק בתחילת תשיעי מסיבה צדדית יחסית.. ועכשיו זה מרגיש פשוט נכון! בה!)
התחלנו לעלות ולרדת במדרגות. אמא שלי מתבאסת שאין הרבה מדרגות.. אני שמחה
כבר ממש קשה לי ללכת. אני כולי בתוך הצירים, זאת חוויה ועוצמה מטורפת, כבר לא מעניין אותי האנשים מסביב, ההתמודדות שלי עם הצירים פשוט שם ומי שקשה לו לראות ולשמוע- שילך מצידי.. באמת אנשים קצת נבהלים ממני ואומרים לי איפה החדרי לידה.. אני עונה בחוסר נימוס שממש לא מאפיין אותי, אמא שלי מאזנת אותי עם חיוך נחמד ומזיזה אותי משם..
בין כה וכה אני מרגישה מסוחררת.. מזיעה.. היינו בחוץ רק רבע שעה אבל מחליטים להיכנס.
אני חושבת שאולי זה שלב המעבר אבל מפחדת לקוות. בעלי מהמר על פתיחה 2-3 ואומר לי לא להתייאש..
האחיות שמקבלות אותנו מדהימות! קולטות אותי ישר ומכניסות אותי מיד לחדר לידה, בלי מיון. מיילדת מתוקה בודקת אותי ואומרת- פתיחה 8, את תיכף יולדת..
יששש!!!! כל הכוחות חוזרים בבת אחת. אם ככה אז אני מסוגלת, אני הולכת לעשות את זה בעה ואפילו בקרוב! השעה 3 ורבע.
רגע של תחושת ניצחון- האינסטינקטים שלי לא אכזבו. ידעתי בדיוק מתי להגיע (ככה תמיד חלמתי). בה.
מוניטור בעמידה, מתקתקים את השאלות הביורוקרטיות תוך כדי- בלי מריחות, כמו שאני אוהבת, הערכת משקל ידנית- 3.200- 3.400.
אני רוב הזמן בעצימת עיניים, האורות מעומעמים. אמא שרה איתי בצירים, נותנת לי לחץץץ נגדי בגב. עבודה קשה.
בודקים שוב- פתיחה 9, הראש מאד גבוה. המיילדת מציעה שיטה של תנוחות ונענועים שנקראת ספינינג בייביז כדי לעודד את הראש לרדת. זה דורש ממני לשכב על צד אחד 3 צירים ועל הצד השני 3 צירים. קשה לשכב אבל שווה, כי זה עוזר באמת.. אמא שלי מצד אחד והמיילדת מצד שני תומכות בי מאד בצירים, מדברות איתי, מעודדות אותי, נושמות איתי. אני מצידי 'מפעילה' אותן, יודעת בדיוק מה אני רוצה וזאת הרגשה מעולה לדעת לבקש- ולקבל מיד. "אני צריכה עידוד..", " יופי! את מהממת! את עושה את זה!" נשמע מצחיק ומלאכותי אבל עזר לי כל כך! כמו בזוגיות.. כשמבקשים ברור מה שרוצים זה נפלא..
הראש ירד, הפתיחה 9 וחצי. מציעים לפקוע את המים, אני מסרבת. אין בעיה.
המיילדת מודיעה שאפשר להתחיל ללחוץ! מה, באמת? לא יאמן! זה פשוט קורה!! (אמאלה!!!! אני מתה מפחד מהלחיצות, בלידה הראשונה הייתי עם אפידורל ולא הרגשתי כלום, אבל עכשיו רק מתמקדת בזה שהסוף קרוב ואני הולכת לפגוש את התינוג שלי!)
אני אומרת שאני רוצה ללדת על 6- חלום שלי.. המיילדת מסדרת את משענת המיטה שתהיה מוגבהת ואוכל להישען עליה.
"כשיגיע ציר- תלחצי". טוב.. לחיצה ראשונה והמים פוקעים. איזו הרגשה מדהימה! וואו, זה אמיתי.. בראשיתי, טבעי, כמו שחלמתי..
הלחיצות לא מרגישות כמו שדמיינתי. קשה לי ללחוץ כי זה לוחץ וכואב, צריכה ממש להכריח את עצמי ללחוץ ולא לנשום ולהעביר את הציר.
אבל זה מתקדם..
המיילדת מציעה לי להרגיש את הראש, אני לא רוצה. צריכה את כל הריכוז כדי ללחוץ ולהוציא אותו כבר. נווו! שיצא!
והנה הנה הראש יוצא, ועכשיו לחיצה קטנה קטנה שלא תקרעי, והופ.. משהו מחליק ורטוב ו-וואו! התינוק מחליק למיטה ואפילו לא תופסים אותו.
הכל כזה מטורף ומואר ומתחבר לי ברגע.. חבל הטבור עדיין מחובר (כיף!) ואני מחזיקה אותו וישר מתחילה לדבר אליו ולספר לו כמה שהוא אהוב ומתוק וצדיק וזה כזה זורם ומדהים ומרגש!
ההנקה לא ככ הולכת לנו, קשה לו להצמד ונקרע לי הלב שהוא בוכה ולא יונק
זה די מפתיע אותי לרעה, אבל עוד נעבוד על זה..
שוקלים את הפשושון- 4.150! מכובד! אני בהלם שעשיתי את זה בלי אפידורל ובלי כלום.. וואו! כזאת תחושת גאווה, נצחון, תודה ענקית לה'!
יש שפשוף- קרע קטנטן ומחליטים לתפור. פה כבר נגמר לי הכח, אני לוקחת את התפרים יותר קשה מכל הלידה. הרופאה שתופרת טוענת שזה לא כואב כי עשו הרדמה מקומית ואני בוכה לה- לא! זה כואב לי באמת!
לפחות יודעת שהתגובה שלי רגשית לגמרי ובלי פרופורציות, ההורמונים משתוללים..
בלידה השעה 5 ורבע- ביינו שעתיים בחדר לידה סהכ. חלום..
בעלי עולה עם התינוק לתינוקיה ואני עוברת להתאוששות. מוארים מאושרים ומותשים..
תודה אבא.
(את הצורך שיהיה מושלם, את הרצון שהפעם זה יצליח) שימי מבטחך בקב"ה שיעשה את החלק שלו בשותפות.
זה באמת לא קל להתמודד ככה בהריון