למה להשתחרר מוקדם?!

כי אני לא בתהליך החלמה והתאוששות בבי"ח.. 

כי זה מקום לחולים.. כי האחיות מעירות אותך בדיוק בשנייה שנרדמת..

כי אין פרטיות, אין שקט, אין תנאים לטפל בתינוק, אין אוכל שאני אוהבת..

כי אני צריכה להילחם על העקרונות שלי (בדיקות בנוכחות ההורה וכדומה) וזה לוקח לי את הקצת כוח שנשאר לי..

כי אני נהיית חולה שם..

אלד תמיד בבי"ח כי הנוחות שלי לא מצדיקה לסכן את התינוק.. אבל להמשיך את הסבל שם ליותר ממה שאני חייבת זה כבר עינוי מבחינתי..

בפעם האחרונה חתמתי והשתחררתי.. ולמחרת הייתי צריכה להתרוצץ כל היום.. PKU בטיפת חלב, רופא ילדים שקבע שהצהבת גבוהה וללכת למיון, מיון וכדומה.. בסופו של דבר זה היה יותר קשה מלהישאר בבי"ח.. לא החלטתי מה לעשות פעם הבאה..

בהצלחה..

כי משעמם לי שם

כי אני צריכה את הבית שלי ואת המיטה שלי

כי התינוק צריך את הבית שלו שהוא  מכיר מהרחם, אני מאמינה שהוא מרגיש את זה..

כדי שהתינוק לא יהיה במקום מואר מדי בשבילו

כשאני קוראת את זה פה זה נשמע חלומי!

אין כמו להגיע הביתה ולנוח במיטה שלך בסביבה שלך

ובלי כל הרעש והבלגן מסביב

גם בשביל התינוק- להיות בבית באוירה שקטה ולא בתינוקיה עם אור ובכיות 24 שעות.

מה גם שבלידה האחרונה חלק מהאחיות היו הדבר הכי רחוק מהמושג נחמד

וממש לא היה לי נעים במחלקה.

מצד שני- בבית מחכות לי כ"כ הרבה מטלות

ומחכים הילדים

כמה באמת אתן מצליחות לנוח אם אתן חוזרות מייד הביתה?

מצד שני- מה עושים עם כל המבקרים?
עם הילד שמחכה בבית?
מצד שלישי- וואי איך לא חשבתי על זה קודם?!

 

אם אני בבי"ח אני לא יכולה לעשות את מטלות הבית

כשאני בבית- יהיה לי יותר קשה להפקיד את זה בידיים של מישהו אחר

אם מגיעים הביתה צריך משמעת עצמית מאד חזקה לא לעשות כלום.

וזה לא מובן מאליו.

ו@אמאשוני , המבוגר האחראי שצריך לקחת פיקוד-

זה האבא היקר של התינוק.

שב"ה לא עבר טראומה של לידה,

וזה חלקו במאמץ המשפחתי להביא תינוק חדש לעולם.

אז הוא לא ילד, ואין לו תפרים או גודש או ווטאבר.

והוא יכול לתפקד בבית כמה ימים ואפילו שבועות לבד. 

ואפשר לקחת עזרה במידת הצורך.

כמובן-לא מדובר במצב חריג כשלך שבעלך לא היה מנסיבות שאין עליהם כ"כ שליטה.

חיבוק ע"כ! בטח היה קשה מאוד....

כמו שאנחנו מצפות מעצמינו

אצלי אישית אני יכולה לומר שקשה לי מאד לשכב במיטה

כשאחרים מטפלים בבית שלי.

הכביסות, הכלים, הגיהוץ, הבישול- מאד קשה לי לסמוך על אחרים

ולהיות רגועה כשמישהו אחר עושה את זה.

אז כמה שנשמע לי מדהים ומהמם לחזור הביתה מייד

נראה לי שגם אחרי הלידה הבאה אני ישאר בבי"ח

פשוט כי שם אין לי מה לעשות חוץ מלשכב במיטה.

או לחילופין, אולי אני יצליח לעבוד על עצמי עד אז שהעולם לא ייפול אם מישהו אחר יקפל את הכביסה שלנו.

*כמובן שהייתי צריכה לחתום, פשוט צריך להתווכח איתם קצת עד שהם מסכימים להביא את הטופס.
לכן אני אשמח לשמוע מנשים שילדו בעין כרם, ושהתשחררו מוקדם (מאד / לפני 48 שעות אחרי הלידה), כמה הם היו צריכות להתווכח עד שנתנו להם את הטופס.
*הייתי מותשת. אז הלכתי לנוח במקום הכי מקסים. בבית.

בדיוק מה שחשבתי כשקראתי את השאלה..

לפנות אל בית המשפט, ושהוא יכריע אם כפיית טיפול נצרכת במקרה הזה (והתשובה תהיה שלילית כמובן, כי הוא יסתמך על חוות דעת מומחים בתחום, ובמצב שתואר כאן הוא ממש לא ימצא מומחים שיעידו שהמצב דורש כפיית אשפוז).

הוא בפירוש לא נותן לצוות הרפואי זכות לכפות טיפול על דעת עצמו.

גם אם לראובן זכות לבקש צו עיקול לשמעון, לא משתמע מזה שיש לו זכות לעקל את נכסיו על דעת עצמו.

אם מפרשים 'של' כ'יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו' אז הזעזוע שלך מובן, אבל לרוב כשמשתמשים במילה הזאת בעברית זו בכל לא הכוונה. אם אני אומרת שזרובבל הוא האח שלי, אף אחד לא יבין מזה שמותר לי למכור אותו לעבדות. זו לא משמעות מתבקשת של המילה.

התינוק הוא של ההורים במובן שהם האפוטרופסים שלו, הקובעים בעניינו עד שהוא יגדל ויהיה כשיר (ובעוד מובנים, אבל זה המובן הרלוונטי לדיון כאן).

מציג מצב שבו קטין אמור לקבל טיפול גם אם הוריו מתנגדים:

הובא לידיעתו של מטפל כי הורה הורשע בביצוע עבירת מין או אלימות כלפי ילדו הקטין, או הוגש נגדו כתב אישום בשל ביצוע עבירה כאמור וכל עוד מתנהל ההליך הפלילי כנגדו, לא תידרש הסכמתו של אותו הורה לטיפול רפואי באותו ילד ולא יימסר לאותו הורה מידע לגבי טיפול רפואי באותו ילד

בכל מצב אחר נרשת הסכמת הורה לטיפול רפואי.

חוק זכויות החולה – ויקיטקסט

אני מסכימה עם העיקרון של זה שהחוק ככה לא אומר שזה טוב

(ובדיוק קראתי קטע יפה בנושא, על שפרה ופועה שהיו מפֵרות החוק הראשונות הידועות בהיסטוריה...)

אבל במקרה המדובר - מה שאמרת זה מה שהחוק אומר (ומסתבר שגם מי שהגבת לה לא חולקת על כך): כשמדובר במתי-מעט שפועלים לרעת ילדיהם, גם אז אין לרופא זכות לקחת את החוק לידיים - הוא יכול לפנות לבית משפט שיוציאו צו.

זה שהמציאות בפועל הרבה פעמים לא נראית כך, ושיש איזה רושם כללי כאילו התינוק נמצא בסמכות בית החולים, זו בעיה גדולה. אבל זה לא מצב שנובע מקיום החוק - להפך.

לפעמים רופאים רואים דברים שאנחנו כהורים לא רואים.

בסופו של דבר הם למדו רפואה במשך שנים ואנחנו לא.

לא אומרת שצריך לסמוך עליהם לגמרי

וודאי שגם להם יש טעויות

אבל צריך לדעת לשקול את הדברים ולא ישר להלחם מולם.

התינוק של "נביעה" נולד במשקל יחסית גדול.

זה לא נורא כי זה לא חורג מהגבול

אבל לכי תדעי מה גרם לרופאים להחליט שהוא צריך בדיקה.

קשה לי להאמין שזה היה סתם.

את רוב התינוקות במשקל הזה לא בודקים לסכרת.

אולי ההורים מאד רזים ולכן זה נראה חשוד?

אולי יש סכרת במשפחה?

אולי הסוכר בהריון היה גבולי?

מה שאני מנסה לומר זה שלא צריך לקבל ב100% מה שרופא אומר

אבל גם לא צריך להלחם בהם

אני מעדיפה להאמין שהם גם רוצים בטובת הילד

גם אני הייתי מאושפזת במחלקת נשים עם המון נשים בחדר (לא ספרתי...)

ביולדות אנחנו די מפונקות ביחס לרוב מאושפזי בתי החולים, מהרבה בחינות.

תודה על העדכון

בימבה ג'וק- מצאים יותר לשנה וחצי, תלוי בגובה של הילד

חיות קופצות

שטיח פעילות לחדר

מצעים

ספר מנגן

בן או בת?

ספרים

המשחק הזה של חיות קופצות כשלוחצים

כולם אומרים מטבח

וואלה אני הרגשתי בגיל שנה שכלום לא מעניין במיוחד וזה בעיקר מתנה שנותנת יחס לנו 😅

מה שלא תבחרו תקחו בחשבון שזה יותר להמשך...

לא יודעת מה התקציב אולי מנוי לאטרקציה כמו גימבורי/גן חיות

אותו אחרי כמה ימים, אז מה הקטע לקנות?

מצד שני טוב שיהיה לו הרבה מגוון, אין לנו כל-כך הרבה

גם אם עכשיו נראה לך שמשעמם אותו. למשל מגנטים זה לגמרי משחק למלא שנים שמשחקים אצלנו כמעט כל יום.

מגנטים

משחקי התפתחות כמו הך פטיש ומגדל כדורים

בובה עם או בלי עגלה

תכלס גיל שנה זה עוד לא ממש אבל בגיל שנה וחצי זה כיף שיש את המשחקים שנקנו לגיל שנה..

לק"י

אני גם חושבת מה לקנות לו מתנה.

גם ספרים גדולים עם תמונות זה ממש כייף בגיל הזה.

חפץ מעבר זה דבר טוב בעיקרון בעיני כאמא. עוזר להרדם, להרגע, להיפרד. בלי להרוס את הפה ואת נשימת האף למשל כמו מוצץ או בקבוק.

פשוט אצל המתוקה שלך זה נשמע קצת קיצוני. בפארק ובכל מקום. אז אפשר לעשות איזו חשיבה כמו שאז דובר בשרשור ההוא.

אני לא בטוחה שבובה חדשה תועיל לזה ספציפית. אין עוד בובות בבית? אפשר לעודד אותה להרחיב ולשחק גם איתן. לשחק איתה קצת ואז לשחרר אבל לא מאמינה שזה יתקרב לאיך שהיא עם הדובון...

לגבי מתנה אני בעד מה שכיף לגיל שנתיים- בובה ילדה ועגלה קטנה, מגנטים, כלי מטבח, פירות לחיתוך, אפשר ערכות כאלה של מליסה ודאג של גלידה, פיצה וכד'. ממש אוהבים בגיל הזה. וזה מעודד דיבור בשפה באופן טבעי משחקי ונכון לגיל... עם מגנטים אפשר לבנות בתים לחיות. בגיל הזה העבודה טבעית וכיפית עם כל האמצעים שהילדים אוהבים. את יכולה להכין איתה ארוחה לדובי ולעוד כמה בובות. להתחיל לשחק שהן משמיעות קולות או מדברות אם היא בשלה ואם לא אז עדיין לפעול עליהן בלי לתפעל אותן.

אז זה יעזור לה להתחבר אליה טוב יותר מאשר בובה שקיימת בבית... (אבל לא בטוח שזה יעבוד - לפני כמה זמן הלכתי איתה ועם אחותה הגדולה יותר, שרצתה בובה של חתולה, ואחרי שבחרתי בשבילה הצעתי לקטנה שתי בובות קטנות וזולות שתבחר אחת מהן, והיא בחרה בדובי קטן בהתלהבות - אבל כמה רגעים אחר כך זרקה אותו לרצפה בחוסר אכפתיות...)

אני אתייעץ גם עם קלינאית התקשורת שיש לה עכשיו, אבל בכל זאת - יש לך רעיונות איך למתן את הקשר שלה עם הדובי? והאם באמת צריך לעשות את זה כבר בגיל הזה?

תודה על שאר הרעיונות!

מגנטים יש לנו בבית והיא לא ממש מתעניינת בהם. עגלה ובובה היא אוהבת מאוד (יש לנו עגלה אחת, קצת מפורקת, אולי באמת אפשר לקנות חדש), אבל היא לא מגוונת את המשחק בבובה ככה (ולרןב שמה בעגלה את הדובי שלה). שאר המשחקים שהכרת באמת פגשנו אצל קלינאית התקשורת והיא נהנתה. החשש שלי שהחלקים של המשחק יתפזרו מהר מאוד ולא יהיו שמישים למשחק, כמו שקרה להרבה משחקים אחרים שקניתי במהלך השנים...

אבל אולי באמת צריך להשתדל עם זה באופן מיוחד, ולקנות משהו ולשמור עליו באדיקות בשבילה... (זה או ר גם לשמור עליו מפניה לפעמים🙈)

שאם זו מטרה איתה אז צריך איכשהו לעבוד על להרחיב גם אם לא קורה לבד. קצת להאכיל, לנדנד, לתת בקבוק... כמובן עם מלל מתאים וחזרתי. העבודה בעצם על השפה משולבת בעבודה על המשחק בגיל הזה. אם היא לא מוותרת על הדובי אז לגוון בסוג המשחק איתו. אם מוכנה לבובה אחרת אז אפשר אותו דבר כמו שעשתה עם הדובי, הבנת את הרעיון? לגוון בדבר אחד שישאיר אותה באזור בטוח שהיא תוכל להתפתח בו.

יכול להיות שאם היא תבחר בובה יפה בעצמה היא יותר תשחק. וגם עגלה זה אחלה לגיל הזה אם מה שיש כבר עשה את שלו. ומגנטים, שוב, צריך קצת ללמד, קצת לשבת, לתת ביטחון... נגיד בשבת אפילו קצת להקדיש לזה. לא צריך שעות.

לגבי הדובי בכללי, היא באמת קטנה... פשוט כמוך הייתי נגעלת מזה בפארק בקופ''ח או בקניון. אז משאירה באוטו או בתיק. או דברנו אז נראה לי על שקית מיוחדת שתהיה ''הבית שלו''. ברמה הזאת. לא צריך גמילה בגיל שנתיים. בעיני לפחות.

יכול להיות שבעבר משחקים נעלמו כי היו לך הרבה קטנים? אולי זה יהיה שונה עכשיו. ברור שזה קורה אבל אצלי נגיד לא בקצב וברמה שאת מתארת. אבל זה גם הרבה פחות ילדים. בכל מקרה גם בובה ועגלה עובד. ובלי קשר לשפה גם בימבות כיפיות לגיל... לכי עם הלב.

(6.5) יש בובה שהוא מאד אוהב ושמיכה שהוא מאד אוהב

לא רואה בזה בעיה

כן הרחבנו את מעגל השמיכות והבובות

אבל הוא שומר אמונים לאלה האהובים

ולפעמים אנחנו צריכים לחפש אותם כשהם נאבדים והוא לא יכול לישון בלעדיהם

נראה לי קצת דרמטי לדבר על בעיות כאלה בגיל שנתיים

זה טבעי שיש בובה אהובה

אלא אם היא הולכת איתה כל הזמן צמוד גם נניח לגן

כרגע זה טוב מבחינתי, כי היא עדיין בשלב ההסתגלות.

באמת זו שאלה, אם זה באמת לא טוב...

(יש לי עוד בת שהייתה לה בובה מסוימת אהובה בגיל הזה, אבל לאט לאט נוספו לה עוד בובות. ובגיל חמש בערך היא איבדה בהן עניין לגמרי... ועוד בת שאהבה לישון עם חיתול טטרה מגיל צעיר מאוד, ונגמלה מזה רק בגיל שמונה בערך. אני לא ראיתי בזה רע, אבל חמותי ששמעה על זה הייתה בהלם... וגם הילדונת שמעליה מכורה לכרית מסוימת, אבל בעיקר בשינה או כשהיא צריכה התפנקות, היא לא צריכה אותה בגן למשל... מעניין שאצלי רק הבנות התמכרו לחפץ מעבר🙃 ויש אחת שלא...)

אם היא עוזבת אותה לפעמים או ממש צמודה אליה

אצלי רק הוא עם חפצים כאלה

(ועוד אחד היה מחובר למוצצים שלו)

אבל הוא אף פעם לא לקח לגן את השמיכה/ בובה

היא כן מסוגלת להסכים לעזוב אותו כשחייבים, למשל כשנוטלים ידיים בבוקר או כשמתקלחים (אבל לפעמים קשה לה).

נשמע קצת יותר מדי

אבל היא עדיין קטנה

יש לזה הרבה זמן להתאזן לבד

אני לא מבינה בזה

אבל הבת שלי בגיל שלה וכרגע היא מאוד מאוד אוהבת עגלות של בובות

ימים שלמים היא משחקת בזה

גם בימבה היא אוהבת

אבל אולי צריך לגוון לה את יכולות המשחק, וזה מה שאני מתלבטת...

אני חושבת שזה ממש לגיטימי וטוב להתפתחות הרגשית שיש בובת מעבר בגיל הזה ואף לא רואה חשש שזה ימשיך לגיל מאוחר יותר. בסופו של דבר אף ילד לא ימשיך להידבק לדובי לעולמי עד, זה עובר לבד..(בניגוד למוצץ שכן יש חשיבות להפסיק עד גיל מסויים כי זה משפיע על תפקודי הפה).

את אמא שלה ומכירה את הבת שלך הכי טוב, תקני לה מה שהיא אוהבת כל משחק יכול לשרת אותה שפתית, זה הכל תלוי באיך המבוגר שלידה מעשיר אותה שפתית תוך כדי המשחק ונותן לה מודל לחיקוי.

בגיל הזה לאט לאט מתפתח משחק דמיוני. לכן אני מאד אוהבת בגיל הזה לקנות כלי מטבח, כלי רופא, אמבטייה לבובה, כלי עבודה (יותר לבנים..).

בהצלחה!

ואם המבוגר שלידה לא תמיד זמין כדי להעשיר לה את המשחק?...🙈

(ועכשיו אני קולטת שראשי התיבות שלך הם בעצם קלינאית תקשורת! נכון?)

הכל טוב, ברור שההורים לא תמיד יושבים צמוד לילד ומשחקים איתו, אבל כשכן יש את הזמן איכות אחד על אחד אז זה משמעותי- ומההיבט של קלינאית זה משמעותי איך משחקים ופחות במה משחקים..;)

וחוץ מזה שלא חייב לשבת לשחק כדי להעשיר את השפה, אפשר גם בשגרת היומיום- בזמן אוכל, זמן אמבטייה וכו'

אבל כנראה שבשבילה זה לא מספיק... (היא מתקדמת ב"ה, אבל לאט...)

ממש לא מסכימה.

חפץ מעבר זה צורך נפשי בסיסי שממש לא הייתי נלחמת בו, ואף להפך. חפץ מעבר נושר מעצמו שהצורך מגיע לסיפוק

אני גם אגיד בעדינות שקל''ת היא מומחית לתחומה, בתחום בריאות הנפש לא כלול בתוכו.

האם היא עסוקה רק בחפץ ולא פנויה לפעילות אחרת או שהוא מלווה אותה בפעילויות שונות?

שבדובי מפריע לה לפעמים לשתף פעולה בטיפול. גם השנייה אמרה את זה (אף שהיא לא אמרה שהדובי לא טוב בשביל הילדה).

ונכון, צודקת. נתייעץ על זה באמת גם עם מדריכת ההורים שלנו, שהיא פסיכולוגית...

שאלתי על איך את מתרשמת ממנה כאמא שלה.

האם היא עסוקה כל הזמן בדובי, או שהיא נגיד משחקת והדובי נמצא איתה, זו כוונתי.

אני יכולה להבין שבטיפול הנוכחות של חפתץ המעבר עשויה להפריע, השאלה אם הוא מפריע להתנהלות היום יומית שלה, האם רק הוא מעסיק אותה, או שהוא חלק מהמרחב

אני חושבת שהיא פשוט עושה את כל הדברים ביום יום עם הדובי (כמעט, לא ממש הכול), כלומר - הוא מתלווה אליה בכל מיני פעולות, וזה לא שהיא רק מתעסקת בו. יש לה עוד "תחומי עניין".

מסייגת שכמובן לא ראיתי...

אבל נשמע ממש בתחום הסביר

איך הוא לא מפריע לפעילויות אחרות?

מתואמת כתבה מקודם שהילדה מסכימה לפעמים להניח אותו כדי ליטול ידיים ולהתקלח, נשמע שבשאר הזמן הוא תופס לה יד, אלא אם הבנתי משהו לא נכון.

מסכימה מאד שלא להלחם בחפץ מעבר ושהוא ינשור כשהצורך יגיע לסיפוקו, אבל אם ילד מפתח תלות כל כך חזקה עם חפץ מעבר כדאי לחשוב מה הצורך שם כדי לספק אותו בתוך החיים והקשר עם ההורה.

הגעתי למסקנה שהוא כן מפריע לה בפעילויות מסוימות, כמו לטפס, והיא כמעט לא מוכנה חעזוב אותו במצבים כאלה.

אבל היא כן משחקת גם בדברים אחרים, לא רק בו, אלא שפשוט לרוב הוא מתלווה אליה. (ויש גם זמנים שהוא נשכח בצד, זה לא שהם בלתי נפרדים בכלל)

בכל אופן, גם אליי היא נצמדת לא מעט... (לפעמים ברמה שאני לא עומדת בזה - בעיקר בגלל הרגישות התחושתית שלי - ואז אני מחפשת דרכים להעסיק אותה הרחק ממני...)

האמת שנראה לי שיש לנו מעין מנשא לבובות בבית... צריכה לחפש, ולבדוק אם הוא בכלל יתאים לדובי.

אבל רוב הסיכויים שהיא לא תסכים

ילדתי רגע לפני שבוע 37.

חוץ מאחד ההריונות, שבאותה תקופה לא עבדתי.

אבל תמיד ילדתי לפני התאריך.

וזה יתקבל יפה, אז למה לא לצאת מיד אחרי החגים? בעיניי זה לא מנוון זה מאוורר...

יצאתי בשבוע 35

קמתי בבוקר והבנתי שזה גדול עלי להיסחב לאוטו ומשם לעבודה

היו לי ממש מעט ימי מחלה ולקחתי על חשבוני

בשבילי זה היה מאד נכון

לנוח בבית להיות בקצב שלי

לא להטריד את הגוף במאמץ שגדול עליו

ולהגיע ללידה בנחת

ובלידה אחריה ילדתי אחרי חודש וחצי בבית (עם כלביא שהתחבר כבר לחופש של התיכונים ולידה באמצע יולי😅)

אלא אם כן ילדתי לפני..

הכי טוב זה כמה ימים לפני

לא מידי הרבה

שיהיה בשעה טובה לידה קלה

בלידה הראשונה תכננתי לעבוד עד הלידה אבל בפועל כמה ימים לפני לא יכלתי כבר ולקחתי מחלה. תכננתי לחזור לעבוד אבל לא הספקתי...

אחכ בכל הלידות יצאתי מוקדם יותר מלכתחילה כדי לנוח לפני הלידה. בחלק ילדתי מיד וחלק היו לי כמה ימים בבית. אבל כחלד, לא מחלה

בין שבוע לשבועיים

למה מנוון? גם לנוח כל היום זה מצויין לפני הלידה

תמיד הגעתי ככה מאוד רגועה ונינוחה ללידה..

בדכ השתמשתי בימי מחלה בימים האלו שלפני הלידה

אם אין לך אז אולי באמת השיקולים הם שונים

יודעת כל עובדת משרד החינוך שימי מחלה יש בשפע 🤣

אני אחרי חודשיים חופש ומרגיש שאני בקושי זזתי ועייפה. אבל התכלס אפשר לקשר את זה לסוף הריון, פריטין נמוך וכבדות כללית.

אני לא חושבת שמישהו ימחא לי כפיים אם אעבוד עד הסוף.

למדתי שאם את לא דואגת לעצמך אף אחד לא ידאג לך לצערי.

ולצאת הכי מוקדם שמתאפשר לך זו מתנה בעיניי למנוחה והכנת הגוף לקראת הלידה

איך יש לנו קטע דפוק לרצות אחרים, ואף אחד לא שם לב..

לקחתי לתשומת לבי.

אתן מחזקות אותי לצאת מיד אחרי החגים בע"ה

ילדתי אחרי שבוע

מבחינתי הייתי חייבת את הזמן קצת בבית לפני

בפועל משבוע 38 כבר לא הייתי מסוגלת ללכת לעבוד וזה היה סיוט הפער בין הציפייה מעצמי ליכולת.

בעז"ה בהריון הנוכחי מתכננת מראש לצאת למחלה משבוע 38.

לדעתי הגוף צריך את הפסק זמן מנוחה הזה בבית.

ואם את יולדת מוקדם בדר"כ אז לצאת יותר מוקדםץ

ומתחברת מאוד למה שכתבו כאן שאף אחד לא ימחא לנו כפיים על מאמץ מעבר לגבולות היכולת שלנו אז ממש אין טעם לנסות לרצות...

אבל, בשבוע 37 לקחתי לי כמה ימי מחלה קצת לאפס את הבית, להכין בגדים לתינוק, לקנות דברים שרציתי, סתם לשבת בבית ולראות סדרה , לנשום לעשות דברים שאני אוהבת ואז ב39 כבר יצאתי לגמרי.

בסוף ילדתי ב41 אז הייתי בבית שבועיים חח אבל לא נורא;)

והייתי זמינה מרחוק לבלתמים

זה ממש עזר שהיינו כבר אחרי חפיפה ורק היה צריך לעבוד לא הרבה

וגם יתרון שאחרי הלידה עוד יותר לא היו הפתעות כי היה להם שבועיים לפני הלידה לשאול את כל מה שהיה צריך.

הכנתי גם חפיפה כתובה אז היה יותר קל.

לידה אחת ילדתי בתאריך ולידה אחת בשבוע 38 ובה עבדתי עד הלידה כי לא דמיינתי שאני אלד לפני התאריך וזה היה ממש מבאס..

אז מתכננת לצאת ב38- אבל אם אני אלד ב38 שוב לא יהיה לי כמעט זמן בבית ואם אני אלד הרבה אחרי אז אני כבר אשתעמם בבית כמו שאני מכירה את עצמי

חוץ מההיריון שבו עברתי את התאריך.

אבל ילדתי ב37

בפעמים השניה יצאתי שלושה שבועות לפני הלידה.

ובפעם השלישית באמצע 38, שבועיים לפני הלידה.

יצאתי כשהרגשתי את התחושות שלך, זה היה גדול עלי להמשיך לעבוד. פשוט לא הייתי מסוגלת.

הריכוז ממני והלאה, אני מלאת מכאובים, רוצה להגיע מתוך רוגע ללידה.

היו לי ימי מחלה, והכי הכי הכי מתאים אז לקחת אותם, הרופא רשם לי ימי מחלה בכיף. אם זה לא חולה, אז לא יודעת מה זה כן חולה.

אני מעדיפה לצאת ברגע האחרון, לא מסוגלת לחשוב על להיות בבית צניחה שאטפס על הקירות

יש לי 4 לידות שעבדתי בבוקר ובערב ילדתי.

אחת הייתי בשמירה בבית ואחכ באשפוז בביח

אחת לקראת סוף החופש, אז לא עבדתי

ואחת היתה לי דלקת מדבקת בעין, אז הייתי צריכה לקחת ימי מחלה וילדתי בסופם.

תמיד יצאתי בתחילת תשיעי.

אומנם מסיבות רפואיות כי יש לי בעיות רציניות באגן ומתחילת שמיני כל תזוזה שלי היא כאבים מטורפים (לא סימפי, יש לי משהו אחר),

אבל אני רוצה להגיד שלמרות שהייתי חודש בבית ולא יכולתי לזוז כמעט בכלל החודש הזה היה לי כיף ומלא נחת, תכננתי לי בלו"ז הרבה דברים שלא דורשים תזוזה, הרבה הרפיות, הרבה נחת עם הילדים, הרבה דברים שאף פעם אין זמן לעשות.

הרגשתי שהגעתי ללידה ממש בנחת ועם הרבה כוחות.

אז אני ממליצה, ואם יש לך אפשרות לזוז - זה בכלל יכול להיות כיף.

תסעי, תבלי, זה זמן נהדר... עדיין אין תינוק שצריך לטפל בו, וזה זמן עם משמעות, כי את צוברת כוחות ללידה...

אז כן הייתה לי תעסוקה.

אבל שוב, אם את יכולה לזוז - תמלאי לך את הזמן בחוויות חיוביות וזה שווה ממש!

אז אם יש לך ימי מחלה - בכלל לא הייתי מתלבטת. (לא שאצלי התלבטתי, אבל בכל זאת...)

יצאתי ב37 וילדתי ב41++

הייתי עושה את זה שוב אם כי כנראה שהפעם אני כן אמשוך יותר בקטע כלכלי

אולי אפשר לקבל דרגה על סמך חודשים אחרים?

תפני לחריגים

ואני לא אשאיר אותו כשאני משלמת 4,500 לחודש

מעניין אותי אם זה סכום אחיד בכל המעונות תמת כי אצלינו גם כששילמנו על תינוק קטן בלי הנחה זה היה 3700... ( לא שזה זול אבל זה פער משמעותי)

ומשתנה בין קבוצות גיל

על חודש הפרש אני משלמת 1,000 שח יותר

אני בשוק איך המחיר קופץ!!

זה היה שנה שעברה

ואם זאת תקינה מורחבת

ובחודשים הראשונים גובים עוד כ200-300 שח לא יודעת על מה

לגבי החודש, מבינה אותך....

תחשבי שילדים שמחכים בבטן עוד 5 דקות במקום לצאת כבר משלמים על עוד שנה שלמה במעון 🙈

כמה עולה אצלכם מעון/ מטפלת פרטית?

אני גם לא שולחת לתמ"ת כי אין לי הנחה והמחירים שלהם פשוט מטורפים בעיניי...

משפחתון או מעון פרטי עולה בערך 3,000

ויש גם באיזור ה2,000

ויש חצי יום ב1,000+ לא יודעת מה המטפלת נותנת שם שזה הסכום שהיא מבקשת

איפה שאנחנו הפרטי עולה עוד יותר וגם אין הבדלי גיל אז שילמתי בגיל 3 3800 לחודש לפני שנה, וזה הזול באזור שלנו

למה אף אחד לא עוצר את זה זה מזעזע

והם עוד קוראים לעצמם אגף לעידוד תעסוקת הורים

מה עכשיו תעשי?

מעצבן.

מבאס ממש

משתדלת להאמין שהכל משמים לטובה אבל קשוח

בגלל הפרש של 5 ימים.

אין מה לעשות, הגבול צריך לעבור איפשהו ומי שעל הגבול נדפק🙄

אבל אנחנו שילמנו על שנה שלמה במעון במקום להעלות לגן עירייה בגלל 5 ימים..

(והתשלום זו לא הצרה היחידה שהייתה עם זה, השנצ למשל הרג אותנו 🤪

אנחנו קיבלנו דרגה ממש מהר ואז תדעי בוודאות אם אתם זכאים או לא.

פחות משבוע. ועוד חברות שהגישו איתי

אני כבר צריכה להחזיר תשובה למישהי אחרת אני ממש בדילמה רצינית

אם גם ככה את משלמת על החודש הזה

שחסר מסמך

השלמתי ולא קיבלתי מייל שהבקשה הועברה לטיפול אחרי השלמת המסמך

ידוע לך אוליי??

כל יום קריטי לי

התעדכנה לי דרגה בלי שביקשו השלמת מסמכים אבל לא קיבלתי מייל שיש לי דרגה כמו בשנים קודמות.

אולי תבדקי במערכת אם התעדכנה לך דרגה?

כשאני קיבלתי מייל על השלמת מסמכים

אני באמת לא נושמת טוב כבר מהלחץ הזה, אני במירוץ נגד הזמן.

צריכה לעדכן את המעון אם אני ממשיכה או לא ובכלל אין למ תשובה

ומשפחתון אחר רוצה תשובה עוד היום

דייייי אוף זה קשה ההחלטות האלה

לא שווה כבר להעביר למשפחתון וזהו?ללכת על הכי בטוח.

אם את ממש סובלת שווה להתייעץ עם הרופא על שילוב של נורמלקס\בנהפייבר.

בנתיים עובד בסדר גמור

(אבל אני לא יודעת אם זה מיועד לזמני מחסור/אנמיה או רק לחיזוק)

וגם עוזר לספיגה של הברזל

נשמע כואב ממש.

נשמע קשה ממש. שלא מתייחסים ולא מעריכים.

אין לי עצות, אז רק נותנת חיבוק ומקווה שתמצאי נחת 🙏

לדעתי תחשבי רגע על משהו קטן שיעשה לך נעים כי את דואגת לעצמך. משהו שניתן לך חיבוק לעצמך.

שוקו חם.

עוגיה.

איזה שיר שמרגש אותך.

משו קליל שניתן לך חיבוק. מגיע לך.

ואחרי זה אני היתי יושבת לחשוב מה יעשה לזה סוף. משו כלשהו חייב להיות.

♥️

את ראויה להרבה טוב 😘

כשיש פער בין איך שזה נראה

לבין המציאות

שאי אפשר להתלונן

שיוצאים קטנים

קשוח

דבר ראשון חיבוק, זה הרגשה נוראית לריב עם הבעל ולהרגיש לא מוערכת וכישלון..

שאלה מעצבנת מוזמנת לערוף לי את הראש וירטואלית - מה המצב ההורמונלי שלך?

שואלת רק! כי מזדהה כ"כ עם ההרגשה שהכל שחור ושהבעל מעצבן עד כדי רגשות הרהורי בריחה מהבית, ואז שבוע אחרי המחזור מגיע ואת כזה - אהה לכן הרגשתי ככה!

הרבה פעמים המצב בשעתו מרגיש נורא ואיום ושאין תקווה וש*הוא* כך וכך וכך

ובסוף בא הבוקר (או המחזור) והכל נראה יותר נורמלי

שהוא עושה לך מניפולציות, אולי אפילו על גבול הגיזלייטינג, ממה שאת מתארת זה נשמע שהוא מסובב את הכל וגורם לך להיות אשמה.

זה נשמע לי קצת מטריד.

אני יודעת שזה קלישאתי אבל ממליצה על טיפול או זוגי ואם לא אז לפחות לעצמך, לקבל כוחות, שלא תכתבי על עצמך שוב שאץ אכזרית חס וחלילה

מציעה ממש לחשוב על טיפול אישי... וחיבוק לך🫂

מצטרפת ל @מתיכון ועד מעון , גם לי נשמע שיש פה מניפולטיביות לא בריאה שהוא מפעיל עלייך.

מחזקת אותך ללכת לטיפול אישי ולקבל כוחות.

בהצלחה❤️

את טוב גדול, יש בך כוחות.

בלי קשר למה שאת עושה, בהשוואה אליו או מול הילדים או במדידה של כמה מטלות.

שבי עם עצמך, עם דף או בעל פה

היית אישה מדהימה גם לפני שהתחתנת

גם לפני שהפכת לאמא

(לא סותר את זה שאת כנראה אמא נהדרת)

להיאחז בנקודות הכוח הפנימיות.

להיזכר מי את.

תמצאי משפטים חיוביים שמגדירים אותך

תיאחזי בזה, תשנני לעצמך ברגעי הקושי

או כל ערב

מתי שאת צריכה.

להגיד כל בוקר בכוונה "אלוקיי נשמה שנתת בי טהורה היא"

אחר כך יהיה לך כוח לבדוק מה מניפולציות, מה טעויות, מה חולשות שלו ומה אולי תקופה קשה.

כי זה נשמע שאת מודדת את עצמך רק בהשוואה אליו

יש אותך ויש בל הרבה טוב, אני בטוחה.

קודם כל את

למצוא את הכוח שלך

להאמין בעצמך.

נשמע קשוח וכואב.

ועצתי;

כשלומדים להבין את המנגנונים שמפעילים מב9נים את כל הסיבוך, וגם לנהל דינמיקה זוגית בריאה של גבר אישה, זה יכול מאד לעזור.

אבל יש בשיין בהלבשה תחתונה מידות גדולות, הייתי מחפשת שם דברים שנראים טוב ועם ביקורות טובות (ותראי תמונות שנשים מעלות!), מזמינה אחד מכל סוג, ומחליטה מה מתאים לי. בעיקרון אפשר להחזיר אבל תבדקי כל מוצר בנפרד שבאמת אפשר.

בדרך כלל מזמינה 2-3 סוגים ותמיד הכל יוצא טוב!

מחירים מעולים

ואיכותי

לק"י

ואני קונה בלי ברזלים.

מבחינתי זה בסדר, אבל לא לוקחת אחריות על מה שאת תחשבי....

הדגם נקרא מוניקה 8487.

אני הפכתי חזיות טובות וחזקות לחזיות הנקה

אני מידה גדולה מאוד ( 34H )... אחרת המראה לא נחמד בכלל 😅

הכי טוב שיש.

אבל אין כמו ללכת לקנות ולמדוד. אין לזה תחליף.

ועדיף מינימייזר.

אני קונה ונראה מעולה ומחזיק טוב.

הזמנתי מהם ובהזמנה הראשונה היא התקשרה לפני המשלוח ושאלה כמה שאלות בשביל לדייק לי את המידה. יצא לה מידה מסויימת שונה ממה שהזמנתי זה היה נראה לי מוזר אבל כשהגיע זה ישב עלי בול. אני משתמשת בהן עד היום לא נעים אבל נראה לי שזה מאז שהבכורה שלי נולדה לפני כמעט 12 שנה...