באמת מושלם.. סוף סוף התחלתי למצוא את המקום שלי באולפנא, מוקפת בחברות, ב"ה מצטיינת בלימודים, מדריכה בסניף חוץ, אחות גדולה ודואגת..
עד שזה הגיע. או יותר נכון, לא הגיע..
אמא מאוד נבהלה כשהיא שמעה שהמחזור נעצר לתקופה ארוכה וישר הלכנו למלא בדיקות (דם, אולטראסאוד ועוד רבות...) הרופאים גם כן נבהלו ואמרו שזה לא נראה טוב בכלל..
במשך התקופה האחרונה ניסיתי כל מיני כדורים ותרופות למיניהם בהמלצת הרופאים ופעלתי על פי הוראותיהם על מנת שהכל ילך טוב בעז"ה, אבל שום דבר לא עובד...
מפה לשם תקף אותי דיכדוך ודיכאון רציני שרק הולך וגובר. וזה נוראי. פתאום עצבות, ופחד לא הגיוני ובכי מטורף בלי סיבה..
אני לא יודעת אם זה בגלל התרופות או שזה בגלל שכל פעם אני מבינה יותר ויותר את חומרת מצבי אבל אני פשוט לא מצליחה להשתחרר מהעצבות הנוראה הזאת..
ואם כל הכבוד ל'משנכנס אדר מרבין בשמחה' - אני פשוט לא מצליחה. ואיך שאני רוצה, ואיך שאני מנסה זה פשוט לא הולך לי! ההרקדות עבורי היו מטישות ברמה לא נורמלית ורק ניסיתי לברוח מהן כי קודם כל אני מכבדת את הדרישות של הגוף שלי, אבל הוא דורש יותר מדי בזמן האחרון..
החברות לא מבינות איפה החברה החברנית שלהן, החניכות מבואסות שעוד פעולה מבוטלת והציונים בהתאם..
אבל הכי מפריע לי העתיד.. למה רק אני לא אזכה? אני לא רוצה אימוץ!, אני רוצה ילדים משלי כמו כל אחת! הטיפולים כבר ממש כואבים ומציקים לי ושמעתי שנשים שמתקשות להכנס להריון צריכות לעבור טיפולים הרבה יותר קשים.. ובכלל, למה שמישהו ירצה להתחתן עם מישהי שאפילו לא תוכל להביא לו ילדים? ולמה ה' רוצה את זה? למה זה טוב בכלל?!
בעז"ה רפואה שלמה בקרוב.
