שבוע 41+1.
עוד מעט נוסעים שוב לעשות מוניטור.
אני כבר מתחילה לתהות אם יש דבר כזה צירים כמו שמדברים עליהם. אולי לא אדע לזהות???
אמנם יש לי התקשויות כבר שבועיים. אבל לא סדירות. וכמעט ולא כואבות. ואולי כשזה כואב זה פשוט מהכובד/ תזוזות של התינוק ואני לא יודעת להבדיל?
כל ההריון עבר לי ב"ה ממש בטוב.
ועכשיו פשוט בא לי ללדת כבר. אין לי כוח לסחוב יותר.
חם לי.
אני מרגישה שאני לא יכולה לתכנן את עצמי.
כל החופש מסביב ללידה שאנחנו מחכים לה.
אנחנו מוכנים לה! שהיא תגיע כבר!
אני רוצה שיצא כבר!
ואני מנסה לחשוב בנימה אופטימית יותר, להגיד לעצמי שכל דבר בזמן שלו, שכנראה שממש טוב לו שם בפנים, שהוא לומד עוד תורה ומי אני שאציק לו?? שהוא כנראה צריך עוד קצת להתפתח.
אבל באמת שאין לי כוח כבר.
וככל שהזמן עובר אני גם יותר נלחצת.
אולי כשסוף סוף יצא הוא יהיה גדול מדי? אולי יצטרכו לעשות לי זירוז? אולי יהיו יותר מדי תפרים?
הכל משמיים. הנשמה הזאת תצא לעולם בדיוק כשמתאים לה ואיך שמתאים לה.
אני יודעת את זה.
אבל אני גם מתקשה לשחרר את הלידה הטבעית החלומית שיש לי בראש.
ממש ממש בא לי שיהיה כמה שיותר מהר, וחלק, ובלי הסתבכויות.
וככל שהזמן עובר אני יותר ויותר חוששת שזה לא יקרה...