זה סוג של פרסומי ניסא, כי הלידה הזו באמת הייתה פלאית, עם ליווי צמוד וקרוב של ה'.
רקע- בשתי הלידות הקודמות ילדתי בלי אפידורל, מבחירה. הלידה הראשונה הייתה נהדרת- כואבת, אבל בגבול הסביר, בתחושה שאני יכולה להתמודד עם הכאב הזה. הלידה השניה הייתה דומה לראשונה מכל מיני היבטים, אבל הרבה יותר כואבת, כך שהתחלתי להתלבט אולי אני צריכה לבוא עם יותר מוכנות לנסות אפידורל (אין לי התנגדות עקרונית, אלא קצת חשש מזה, מתופעות הלוואי אח"כ וכו').
אז ללידה הנוכחית הגעתי ברגשות מעורבים- מצד אחד, תקווה ואופטימיות שיהיה טוב יותר מהלידה הקודמת, ומצד שני, חשש שמא יהיה יותר קשה וכואב.
הגעתי לתאריך הלידה, ועברתי אותו. עבר עוד יום ועוד יום, וחמישה ימים אחרי התאריך, קמתי עם מעט צירים, עם הפרשים גדולים מכדי שאתזמן. הגיע הזמן לעשות מוניטור (זה לא הסתדר לפני כן מסיבות טכניות), ואבא שלי התנדב להסיע אותי ואת בעלי. לפני כן עברנו אצל רופאת הנשים, וגילינו שהיא בחופשה. בשלב הזה ההפרש בין הצירים התייצב על כל 40 דקות (כן כן), וחשבנו שאם כבר יש צירים ועברתי את התאריך, אולי ניסע לבית החולים ולא למוקד נשים, ונחסוך המתנות.
אז נסענו לבית החולים, התקבלנו בשעה 11:00, עשו מוניטור, והיה ציר אחד בערך- לא כ"כ חזק- וזה הכל. הרופאה בדקה את הפתיחה- 2.5. בגלל שבקושי היו צירים, היא אמרה שעוד לא התחילה הלידה ושקלה לשלוח אותנו הביתה (למרות הפתיחה שהייתה, כנראה בגלל שזו לידה חוזרת).
קצת התלבטנו מה לעשות, כי אנחנו בלי אוטו וגרים קצת רחוק מבית החולים. בינתיים הרופאה החליטה לעשות אולטרסאונד, אולי לוודא שהעובר במצג ראש. היא עשתה וראתה שאולי יש מיעוט מי שפיר. אז היא שלחה אותנו למכון א"ס בבית החולים. הלכנו, חיכינו, אכלנו- ובאמצע הארוחה המאולתרת נקראנו לא"ס, כמובן
. הטכנאית בדקה, וראתה שכמעט יש מיעוט מי שפיר, אבל לא לגמרי. יופי.
חזרנו למחלקה, והרופאה החליטה לבדוק אם הייתה ירידת מים או לא. אז היא בדקה עם מכשיר שנקרא אמניקטור, וראתה שאכן הייתה ירידה. היא שאלה אותי לגבי זה, ואמרתי שבאמת בשבוע וחצי-שבועיים האחרונים הייתה לי קצת רטיבות לפעמים, כשברור לי שזה לא בריחת שתן, אבל זה לא נמשך ברציפות אלא לסירוגין, אז לא התייחסתי לזה.
אם ככה, הרופאה אמרה, אי-אפשר לשחרר אותך (הרי אחרי ירידת מים מלאה נותנים 48 שעות לפני זירוז, וכאן מדובר בירידת מים שהתחילה לפני הרבה יותר מ-48 שעות). הרופאה המליצה כמה פעמים שנעשה זירוז ואקבל פיטוצין, ונתחיל את הלידה כך. אנחנו לא היינו מעוניינים בזה (כי זה אומר מוניטור רציף, וכנראה גם אפידורל). אז אחרי שחשבנו על זה, אמרנו לה שאנחנו מעדיפים לחכות. אז אישפזו אותי להשגחה, והתחילו לתת לי אנטיביוטיקה בוריד, כדי למנוע זיהום.
בשעה 14 בערך עברנו למחלקת היי-ריסק. קיבלנו חדר נחמד, בקצה המחלקה. נתנו לי מנה של אנטיביוטיקה, והתחלנו להעביר את השעות. בשלב הזה היינו קצת במתח ובלחץ ממה יקרה בסופו של דבר- האם תתפתח לידה באופן טבעי, או שניאלץ לעשות זירוז. העברתי את השעות כשאני מסתובבת במחלקה, בצמא גדול לשתות ולשתות, וכמובן, מבקרת בלי סוף בשירותים. אמרתי הרבה פרקי תהילים בתפילה ל-ה' שהלידה תתפתח באופן טבעי ולא נצטרך זירוז. הצירים עלו לתדירות של כל 20 דקות או חצי שעה, ועדיין בלי מרווחים קבועים. ניסיתי זירוזים טבעיים, שאכן עזרו, אבל רק לזמן קצר. המשכתי להסתובב, לזרז מדי פעם, קצת לנוח נים-ולא-נים... החל מ-21:30, נהיינו לי צירים כל 11-12 דקות, בהפרשים קבועים. בשעה 22:00, הרופא התורן והאחות באו לדבר איתי על כל הסיכונים שיש בירידת מים ממושכת, לי, לעובר וכו'. הם סיימו בזה שההחלטה בידינו, אבל שנדע שיש סיכון כי כבר כמה שעות אני מאושפזת בלי שהלידה התחילה. מכיוון שיותר רצינו תינוק בריא מאשר שהתהליך יהיה כמו שרצינו, החלטנו לעבור לחדר לידה, ולקבל זירוז שם, בלית ברירה. האחות שמחה שהחלטנו כך, הציעה לי להתקלח ואמרה שנעשה עוד מוניטור. המוניטור הראה שיש יותר צירים, כמו שהרגשתי באמת, אבל עדיין במרווחים די גדולים. הצירים עצמם גם נהיו יותר ארוכים וכואבים. אח"כ התקלחתי לי בנחת.
הודעתי שאנחנו מוכנים בערך ב-23, אבל האחות אמרה שיש בדיוק קצת עומס בחדרי לידה אז נחכה קצת. חיכינו וחיכינו, והצירים נהיו יותר תכופים. ב-00:45 באתי לדלפק האחיות שוב וביקשתי שיבדקו לי פתיחה שוב כי הצירים כבר די כואבים (עד אז נמנעו מלבדוק, מאז הבדיקה בעת הקבלה, בגלל שהייתה ירידת מים ולא רצו לגרום לזיהום). חיכינו כמה דקות ארוכות, וכבר אמרתי לבעלי שבסוף אני אלד כאן במחלקה וזהו, ואז באה רופאה לבדוק- 7 מחוקים! הידד! עוברים לחדר לידה בלי צורך בזירוז
. ברוך ה'!!
הביאו כסא גלגלים כדי לקחת אותי, ובעלי הביא את הדברים. בהתחלה שמו אותי בחדר לידה רגיל, אבל מהר מאוד המיילדת של חדרי הלידה הטבעיים העבירה אותי לחדר הלידה הטבעית, שבו רציתי להיות. דיברנו קצת על הלידות הקודמות שהיו- מתי הן היו, מה היה משקל התינוקות, האם היו תפרים ולמה. המיילדת אמרה שננסה שהפעם לא יהיו תפרים (בניגוד לשתי הלידות הקודמות), ובשביל זה אני צריכה ללחוץ מתי שהיא אומרת, לא ללחוץ כשהיא אומרת לא ללחוץ, ולנשוף פו-פו כשהיא אומרת. סבבה.
חזרתי להעביר את הזמן באותו אופן כמו במחלקה- מסתובבת (ועושה סיבובי אגן בזמן הצירים כדי להקל על הכאב), שותה, הולכת לשירותים והולכת לשירותים והולכת לשירותים... (לא שתיתי הרבה בשלב הזה, אבל המשכתי ללכת לשירותים לעיתים קרובות כי הלידה הלכה והתקרבה. המיילדת התרתה בי בחיוך שלא אלד שם). אה- שכחתי לומר- חדר השירותים היה מחובר לחדר הלידה שלי, אז השירותים היו פרטיים עכשיו. נהדר
המיילדת באה מדי פעם לשאול מה קורה ולעשות מוניטור של דקה בערך. היא הייתה חמודה ונעימה.
בערך ב-3 בבוקר, או קצת אחרי, הגעתי לפתיחה של 9, ונשארתי בפתיחה הזו הרבה זמן. המיילדת המקסימה שלי התחילה לדאוג, וחשבה להביא רופאה שתעשה א"ס כדי לראות מה קורה. היא הציעה לי פקיעת מים, ולא רציתי. היא הציעה לי לעשות זירוזים טבעיים עם הפסקות באמצע ואת זה כן עשיתי. זה היה אפקטיבי מאוד, עוד יותר משזה היה קודם, אז קצת קיצרתי בזה
המיילדת גם הציעה שהיא תעביר את הצוואר (צוואר הרחם) מעל ראש התינוק (או משהו כזה), וכשהגעתי לפתיחה של 9.5 (או 10, לא יודעת), נראה לי שזה מה שעשינו. השעה הייתה אז כבר 5 בבוקר, והתחלנו ללחוץ. המיילדת גם הרחיבה בתנועות מעגליות את הפתח (כך זה הרגיש), ושפכה מתישהו באזור את שמן השקדים שהבאנו.
הקשבתי להנחיות שלה, מתי ללחוץ ומתי לנשוף, והרגשתי חוסר ביטחון בלחיצות. בגלל שתמיד מבקשים שהלחיצה תהיה עוד יותר ארוכה, ועוד קצת, ועוד טיפ-טיפה, ובגלל שהרגשתי שרק אחרי כמה שניות הלחיצה נהיית יותר נמוכה בגוף (כאילו יותר היכן שהיא אמורה להיות), ועד אז הלחיצה באמת פחות אפקטיבית. שיתפתי את המיילדת בהרגשה הזו, שאני לא לוחצת כמו שצריך, והיא עודדה אותי שאני כן לוחצת טוב וכו'.
כשהתינוקת התקרבה אל הפתח, התחיל לשרוף ולכאוב לי מאוד, וגם שרפו לי כפות הרגליים. ממש. עד היום אני לא יודעת למה (לא חשבתי לשאול את המיילדת אחרי הלידה, ולא פגשתי אותה כשבאתי להביא שוקולד בחדר הלידה לפני השחרור הביתה). בקיצור, כפות הרגליים שלי שרפו, שרף לי בגוף, אבל עוד לחיצה אחת ("עוד קצת, עוד טיפה"), ועוד אחת, והתינוקת יצאה לאוויר העולם
(איזו הרגשה מוזרה זו, שהיא מתקדמת ויוצאת מגופי, מאותו מקום). נולדה קצת מעל 3 ק"ג.
אחרי הלידה (והנחת התינוקת עליי וחיתוך חבל הטבור), המיילדת העבירה את הקטנטנה לבעלי, הוצאנו את השליה (הפעם ראיתי איך השליה נראית. מגניב), והמיילדת בדקה את התכווצות הרחם, ושאין קרעים או שריטות למטה. שתי הבדיקות האלו לא היו נעימות, אבל גם לא כואבות מדי, והמיילדת אמרה כל פעם לפני כן שהיא הולכת לבדוק את זה ואת זה, ושזה יהיה קצת לא נעים, אז זה הקל עליי מאוד.
ברוך ה', זכיתי לצאת מהלידה בלי תפרים, עם שריטה קטנטנה.
אז זכיתי- זכיתי בתינוקת מתוקה,
בבעל תומך,
במיילדת מקסימה, נהדרת, מתוקה,
בלידה טבעית כמו שרציתי- בלי זירוז ובלי אפידורל (ובלי תפרים
). וגם זכיתי בלידה פחות כואבת מהלידה הקודמת (גם אם הרבה יותר ארוכה).
כשבירכתי "הגומל" בבית הכנסת, מאוד התחברתי לברכה. ברוך ה', שזכיתי, שזיכני.
מקווה שהיה לכן כוח לקרוא עד כאן
). דיברתי בטלפון עם אדם בשם אורי בר גיורא והתמצית נשלחה דרך הדואר.
) יש תמיד נטיה לגודש. 
.
)