אוקי. הסיפור מתחיל בערב שבת "מקץ".
היו לי צרצורים סדירים (כל 5 דק' בערך) מחמש בצהריים בערך (תפילת שבת) עד תשע בלילה (סוף סעודת שבת). היינו אצל ההורים שלי באותה השבת. אמא שלי הציעה שנלך לבי"ח (כשעה הליכה) ונבדוק על מה ולמה הצירים (אולי יש סיכוי ללידה, וגם אם לא – שיגידו מה מצבנו... צירים סדירים שנמשכים כבר כמה שעות זה קצת לא כ"כ תקין...). אמרנו שניקח ליתר בטחון פלא' שאם הצירים יתחזקו ויקרה משהו בדרך – נזעיק מיד אמבולנס.
איך שיצאנו מהבית – השתתקו הצירים. כאילו לא היו בכלל!!
כיוון שגמרנו אומר (בעלי ואני) שנשתדל שהלידה תהיה כמה שיותר טבעית (שזה אומר גם להגיע לבי"ח כמה שיותר מאוחר) – החלטנו שנחזור הביתה, נלך לישון, ואם הצירים יחזרו ויתחזקו – נזעיק אמבולנס.
בסוף העברנו לילה רגוע מאוד (למעט כמה צרצורים), וקמנו בבוקר כאילו לא היה "אקשן" ערב לפני...
בשישי הבא (ערב שבת "ויגש"), היינו בביקור אצל ההורים שלי (לפני שנסענו להורים של בעלי לשבת). היו לי שוב צרצורים, רק לא סדירים. צחקתי שהערב אלד. אחרי ה"סרט" שעשיתי להורים שלי בשבת שעברה – כבר לא האמינו שבאמת יקרה משהו. רציתי ללדת, אבל גם אני לא באמת האמנתי שיהיה משהו (כבר 3 שבועות הרחם שלי מצרצר, וכלום לא קורה...). כמובן שכשהגענו להורים של בעלי – הפסיקו הצירים כלא היו.
בסעודת ליל שבת הרחם חזר לצרצר. אמרתי לבעלי שיכין את ההורים שלו שאם לא יראו אותנו בבוקר – שיבינו שאנחנו בבי"ח (הם גרים קרוב יותר לבי"ח שרציתי ללדת בו... כרבע שעה הליכה). בעלי אמר שהערב עוד ארוך... שנחכה עוד קצת ולפני שילכו לישון, אם הצרצורים עדיין ממשיכים – נזהיר אותם...
הצרצורים לא הפסיקו (עדיין לא סדירים ורחוקים אחד מהשני), אז הזהרנו את ההורים של בעלי. אני צוחקת שאולי כדאי שנלך לישון כמה שיותר מוקדם (היה אז 9 בלילה), שאם יקרה משהו – שלפחות נהיה אחרי כמה שעות שינה... (בלב: "בטח נקום רק מחר בבוקר, כאילו כלום... טוב, לפחות נשלים את השעות שינה שחסרות לנו...").
בסביבות 12 בלילה אני מתעוררת מצירים כואבים יותר וצפופים. בעלי התעורר מההתפתלויות והדמעות שלי. אני מחליטה שנחכה קצת ורק אם יהיו עוד x צירים – נצא לדרך...
כיוון שהיו עוד צירים – התארגנו ליציאה. בינתיים גיליתי (בשירותים) דימום. סיפרתי לבעלי ושמחתי שלפחות אנחנו לא הולכים סתם... לא מחללים שבת לחינם.
הגענו לבי"ח (בדרך כמובן היו עצירות להתפתלויות מכאבים. מדדנו את הצירים: כל כ-4 דק', למשך דקה בערך).
בבי"ח כולם היו שאננים... הכל באיזי. לקח זמן עד שפתחו לנו תיק וחיברו אותי למוניטור.
אח"כ אמרו לי שבאמת יש לי צירים אמיתיים, ושתכף יגיע הרופא ויבדוק אותי.
מחכים לאדון רופא, והוא לא מגיע. מתברר שקראו לו למקרה חירום...
בינתיים הכאבים כבר הופכים להיות בלתי נסבלים.. כל שנייה אני שולחת את בעלי לשאול שאלות טיפשיות (האם הרופא כבר הגיע? האם אפשר לקבל בינתיים אפידורל? וכד'... מה לא מנסים כדי לעצור את הכאב??). חיכינו שעה ומשהו (!!!!) עד שהאחות כבר הבינה שאני ממש ממש מתייסרת, אז שאלה אם אני רוצה שתבדוק לי פתיחה (ברור שכן!!! מה תעשה עם זה? לא יודעת... אבל לפחות עושים משהו!!). האחות בדקה ונבהלה: מתברר שהגעתי לפתיחה 7!!! ישר הזעיקה מיילדת... שאלה אם אני רוצה אפידורל, בכיתי שכן. שאלה אם אני בטוחה, כי יש לי כח סבל רב, אבל כ"כ רציתי לעצור את הכאבים, שלא עניין אותי כלום (לא שהלידה תתארך, לא שלא ארגיש את המתוקונת יוצאת... כלום!!).
עד שהכינו אותי ללידה, עד שהגיעו התוצאות של הבדיקות דם, עד שהמרדים בא... נ-צ-ח!!!!
בסוף האפידורל רק טשטש אותי (הרגשתי את הרגליים ויכולתי להניע אותן, הרגשתי את הצירים... כאבו לפחות כמו פתיחה 7, ואפילו יותר... להזכירכן – אני כבר יודעת מה זה צירים של פתיחה 7 
).
אחרי שעה בחדר לידה הגעתי לפתיחה מליאה, ואחרי שעה וחצי של לחיצות – חנה החליקה לידיים של המיילדת.
פשוט ראיתי בעיניים את חסדי ה' הרבים, גם בהיריון (שהיה ב"ה קל ובלי סיבוכים) וגם בלידה (שהייתה יחסית מהירה, עם חתך אחד בלבד). פשוט ב"ה!!!!!!
התפירות היו כואבות מאווווווד (הרופא בנה על האפידורל, אבל הוא רק טשטש...).
הוא לחץ מיליון פעם את הרחם... אלו היו 15 דק' מייסרות
(אח"כ הבנתי מהמיילדת בחדר שבטח גם נקרעתי או משהו, כי לא הגיוני שחתך אחד ייקח לו המון זמן לתפור).
זו בהחלט הייתה חוויה מדהימה. אני עדיין עם הטעם המר בפה של כאבי הצירים, אבל כשאני רואה את חנה – א"א להמשיך להיזכר ברע... הכל היה שווה את זה!!! 
מעל 2? מעל 20? מעל 200?
וקשה לה ממש לנשום בלילה בעיקר.
