בזמן ההיריון, במשך תקופה די ארוכה (רוב ההיריון כנראה) הראש היה די נמוך, ולקראת הלידה הוא ירד עוד קצת, כך שבבדיקה באמצע שבוע 38, הרופאה אמרה לי שהיא חושבת שאולי אלד ממש בקרוב.
למרות ההערכה הזו, ולמרות שחשבתי שאולי מעבר הדירה יזרז את הלידה, זה לא קרה.
היינו בשבת לפני שבועות אצל הוריי, וגם בשבועות, וחזרנו הביתה במוצאי החג. קצת סידרנו בבית, אבל לא פרקנו את התיקים מהשבת+חג. כבר תיכננתי מה אעשה בבית ביום שני ואיזה טלפונים אעשה. היו לי קצת התכווצויות שהקשו עליי להתרומם אחרי שהתיישבתי על כסא, אבל לא קישרתי אותן לכלום.
קמתי בשני בבוקר, יום הלידה המשוער, עם כאבי בטן, מה שקרה כמה פעמים בהיריון הזה, אז לא חשדתי בכלום. הלכתי לשירותים, אבל כאבי הבטן המשיכו. התארגנתי, אירגנתי את הבכורה, ולקחתי אותה למשפחתון, וכאבי הבטן המשיכו כל כמה זמן והפריעו לי בהליכה. החלטתי שכשאחזור הביתה, אלך לשירותים להרבה זמן, ואז זה יעבור (כן, בטח 
).
חזרתי הביתה, הלכתי לשירותים ויצאתי, והלכתי לישון (כדי להשלים שעות שינה כי הלכתי לישון מאוחר). בעלי העיר אותי אחרי זמן קצר שהוא עוד מעט יוצא לעבודה, ושוב הרגשתי את כאבי הבטן. אמרתי לו, והוא אמר שאולי זה צירים. המממ, זה נשמע הגיוני פתאום . אז בדקנו כל כמה זמן יש צירים- כל 15 דקות בערך. הם היו כואבים, אבל לא נורא מדי.
ב-10:00 בערך יידענו את אמא שלי שיש לי צירים, והיא לקחה אותנו לבית החולים ב-11:00 (זו השעה שיצאנו. לא מיהרנו להגיע כי הצירים לא נהיו תכופים מדי).
הגענו לבית החולים, הלכנו למחלקה כדי להוציא מדבקות וכו', והייתה בעיה עם המדפסת. זה לקח עוד חמש-עשר דקות, והגיעו מדבקות. אח"כ התקבלנו בדלפק האחות, לעוד המתנה כי לא היו מוניטורים פנויים. אז חיכינו וחיכינו וחיכינו, בערך 40 דקות. בינתיים הלכתי לשירותים, והתברר אח"כ שבדיוק אז קראו לנו, ולא היינו (שאלנו אח"כ אם קראו לנו, ואמרו לנו שלא).
טוב, חיברו אותי למוניטור, למשך שעה בערך כי דופק העובר לא היה רציף (לדעתי בגלל בעיה במוניטור או באיך ששמו את זה עליי). אז שוב חיכינו הרבה זמן. זה היה אחד מהשלבים הכי לא נוחים כי ממש לא נוח לי להתמודד עם צירים בשכיבה. אז נשמתי נשימות עמוקות כדי להקל, ומעכתי כדור, ובעלי תמך בי וכו', אבל זה עדיין היה לא נוח. הצירים היו כבר די כואבים, והגיעו כל שמונה או עשר דקות, וכשהרופאה באה לקרוא את המוניטור, היא אמרה שהיא לא מתרשמת מהצירים. נו טוב. היא ביקשה שאבוא לחדר שלה לבדיקה, וראתה בבדיקה שאני בפתיחה 5. נחמד
החלטתי להתקלח לפני הלידה (לא יודעת למה... התקלחתי לילה קודם, אחרי הלידה בכל מקרה אהיה לא נקיה, אז בשביל מה?...), והיו לי הרבה צירים בדיוק אז, או ציר אחד מתמשך. זה היה בדיוק בזמן של החלפת משמרות, והמיילדות הזהירו אותי בצחוק שלא אלד בפנים.
טוב, סיימתי ועברנו לחדר לידה- אותו חדר לידה שבו ילדתי בפעם הקודמת! (יש שני חדרי לידה טבעיים בבית החולים הזה). נכנסנו לחדר לידה ב-14:30, אותה שעה בדיוק שבה נכנסנו ללידה בפעם הקודמת. המיילדת שלנו הציגה את עצמה, בעלי קצת פרק את הדברים ושם אוכל במקרר שם, ואני... הלכתי לשירותים. אח"כ שאלתי את המיילדת לגבי לידה תוך כדי ישיבה על כסא לידה הולנדי (קיוויתי להימנע מטחורים כך שהעובר מעין יחליק החוצה). המיילדת הראתה לי את הכסא ואמרה שזה אפשרי, ועם זאת, היא יכולה גם לכוונן את המיטה כך שאהיה בתנוחה ממש דומה לתנוחת הישיבה על הכסא, וכך תהיה לי גם תמיכה לגב (מה שאין בכסא לידה הולנדי), אז החלטנו ללכת על זה.
כמו בלידה הקודמת, הדבר העיקרי שעזר לי בהקלה על הכאב היה סיבובי אגן, שוב ושוב, כשבעלי מחזיק עבורי כרית בצמוד לגב התחתון, שמאוד כאב לי שם בזמן הצירים.
עוד ציר ועוד סיבובים, ועוד ציר ועוד סיבובים... מתישהו נהיה לי קר בכפות רגליים אז בעלי עזר לי לשים גרביים.
הצירים כבר נהיו כואבים מאוד, וכבר התחלתי לחשוש שבסוף לא אצליח ללדת הפעם בלידה טבעית אלא אצטרך לקחת אפידורל (אין לי התנגדות עקרונית, אבל העדפתי שלא). השעה הייתה 15:30, והרגשתי לחץ ללכת לשירותים (ל-גם וגם). בעלי אמר שנראה לו שזה זה, ושהוא רוצה לקרוא למיילדת, אבל אני נלחצתי קצת כי לא חשבתי שיכול להיות שכבר מתחילה הלידה, והרגשתי שאני באמת צריכה לשירותים.
לא היה לי באמת מה לעשות בשירותים, אז יצאתי די מהר ובעלי קרא למיילדת. היא באה מהר, בדקה פתיחה- 10! וואו! תוך שעה אחת בלבד! יופי טופי
עליתי על המיטה, המיילדת כיווננה אותה ונתנה לי ידיות חזקות להחזיק בהן, והתחלנו... כאן אני בקושי זוכרת מה היה כי לא הייתי כ"כ מחוברת לעצמי. אני זוכרת שכאב לי מאוד, שהרגשתי שהתינוקת לא מתקדמת מספיק מהר (בהתאם למאמץ שאני מפעילה), ושאין לי כח יותר. אני בקושי זוכרת מה אמרתי (יש לי שברי זכרונות כמו "כואב לי, כואב לי, די, אני לא יכולה יותר... שתצא כבר! די, זה כואב... דברים כאלה). שאלתי את בעלי אח"כ מה אמרתי, והוא ענה שקצת גימגמתי חלק מהזמן. באמת איבדתי את המודעות העצמית והשכל שלי בשלב הזה, והייתי רק- יולדת . במבט לאחור, אני שמחה שהייתי אז עם אנשים שסמכתי עליהם (המיילדת הייתה נהדרת) ויכולתי להרשות לעצמי את אובדן השליטה הזה, בהנחה שזה בכלל היה נשלט.
אני זוכרת שהמיילדת אמרה לי שאני לוחצת בפָּנים, ושאלחץ יותר למטה, וגם שאנפח בלון (עושים אגרוף עם יד אחת וכאילו מנפחים בלון. מקווה שזה ברור). היא שימנה את הפתח עם שמן שהבאנו מראש, די בכמויות.
היא גם הציעה לי להרגיש את הראש שבפתח (גם הפעם, כמו בפעם הקודמת, לא רציתי. רק רציתי ללדת כבר ושהכאב ייגמר).
השלב שבו התינוקת הייתה ממש בפתח גם כן לקח כמה שניות/דקות (אולי שתי דקות, אני לא יודעת) וכאב נו-רא. פשוט כאב. לא הבנתי למה היא לא מחליקה החוצה יותר בקלות, כמו שהיה עם הבכורה.
טוב, אחרי 25 דקות של לחיצות וכאבים וחוסר דעת, הבת השניה שלנו יצאה לאוויר העולם . היא בכתה יותר מהבכורה, והמיילדת הניחה אותה עליי מיד. היא הייתה קטנה ורטובה (בלי הקרום).
השליה עוד לא יצאה בשלב הזה. נראה לי שבשלב הזה המיילדת הזריקה לי פיטוצין (או שאולי זה היה יותר מאוחר). השליה המשיכה לא לצאת, אז המיילדת אמרה לי ללחוץ עוד קצת (ושזה לא יכאב) כדי להוציא את השליה. עשיתי את זה, ואחרי כמה פעמים השליה יצאה בשלמותה. נהדר.
אח"כ המיילדת הסתכלה קצת, ואמרה שיש קרע קטן ספונטאני, כך שצריך קצת תפרים 
. שוב חיכיתי, עד שהרופא הגיע ותפר אותי. הוא סיים, אמר לי שיש לי קצת טחורים (), והלך.
החזירו לי את הקטנה, והנקתי אותה (והפעם, בניגוד לאחרי הלידה הראשונה, הצלחתי להניק).
אחרי שעה בערך העבירו אותנו לחדר התאוששות, ושם שוב חיכינו עד שהגיע סניטר שהעביר אותי למחלקת יולדות. (שם הייתי מאושפזת עם עוד שתי יולדות ששמעתי את סיפורי הלידה שלהן כ"כ הרבה פעמים, שיכולתי לכתוב כאן גם אותם).
היינו מאושפזים יומיים. חלק מהאחיות זכרו אותי מהלידה הראשונה, וחלק מהמיילדות שהיו בקבלה כשהגעתי, עברו במחלקה ואמרו לי שלום בנחמדות, תוך שהן מביעות פליאה מזה שילדתי כ"כ מהר (אם מחשבים את זה מהזמן שנכנסתי לחדר לידה באמת, אז זה באמת היה מהר).
השתחררנו, נסענו הביתה לארוז, ונסענו להוריי. אחרי כמה ימים חזרנו הביתה בשמחה רבה (היה נחמד אצל ההורים, אבל אין כמו הבית).
במבט לאחור, הלידה הזו הייתה הרבה יותר מרוכזת- צירים יותר כואבים, התקדמות מהירה יותר בפתיחה, פחות זמן בחדר לידה עצמו (שבע שעות פחות). השלב של הלחיצות היה גם הוא יותר קצר, אבל הרבה יותר כואב. או שכבר שכחתי כמה זה כאב אז...
.
)!
