7 שבועות אחרי-אבל הנה הסיפור.
אפתח בתודה לה´ ייתברך שכל התפילות שבעולם לא יצליחו להביע את תחושת הכרת הטוב שאני מרגישה.
אז ככה- 5 ילדים מקסימים ובעל מדהים מחכים ללידה המיוחלת. הילדים מתרגשים כאילו זו לידה ראשונה ולא מפסיקים להתלהב-"איך נקרא לה, מי יחזיק אותה ראשון, למי היא תהיה דומה.." גם אנחנו-מתרגשים ומצפים-כאילו ילד ראשון-מתרגשים מכל תנועה ומכל בדיקה,מתפללים שהכל יהיה בסדר.... תל"מ-בו´ אייר, פסח עובר בנחת ובכבדות... חמי וחמותי אצל האח בחו"ל ומשביעים אותי שאחכה עם הלידה עד שהם חוזרים. הם אמורים היו לחזור בר"ח אייר...
הכל בסדר, למעט צירונים קטנים אני לא מרגישה כלום ובטוחה שאלד בתאריך, לא לפני ולא אחרי. בלידות הקודמות ילדתי בול בתאריך המשוער ובחמישית ילדתי 3 ימים לפני. כל הלידות התחילו בצירים שהתפתחו יפה, קיבלתי אפידורל-למעט הלידה השלישית שהילדה "החליקה" החוצה... אז זהו... אני לא לחוצה. לעבודה לא הלכתי כבר חודש לפני אז העברתי את הזמן
בכיף עם הילדים,ועם הרבה מנוחה ותפילות לקראת ההמשך.הספקתי ללכת למקווה לטבול לפני לידה, הכנתי חלות+הפרשת חלה לפני שבת ולא הפסקתי להתפלל...וכך עובר לו יום השואה ומגיע יום שלישי שאחריו-קמים בבוקר כרגיל ומתחילים להתארגן עם הילדים לגן ולבית הספר. אני נפרדת מהילדים בחיבוק ונשיקה ליד הדלת ופתאום מרגישה "פלק" (עם דגש על הפ´...) בדיוק כמו שתיארו לי כשיש ירידת מים... אני מסתכלת על הבעל ואומרת לו שאני הולכת שנייה לשרותים כי הרגשתי משהו.אני הולכת ורואה קצת רטיבות אבל לא מתרגשת-אומרת לבעל שאולי זה ירידת מים אבל ממממממש לא נראה שזה "זה"-כאילו מה? זה ירידת מים???. שוב אמרתי שלום לכולם ובעלי אומר שהוא יוצא לסבב ההסעות וחוזר כדי לראות מה איתי. בינתיים שמתי תחבושת וחיכיתי לנהר של שיטפון אבל זה הגיע בטיפות. הבעל חוזר, מחבק ואומר:"אני סומך עלייך-אם זה "זה" את כבר תדעי". ואני בלחץ-"אבל אף פעם לא הייתה לי ירידת מים"!!! קצת דמעות אבל נרגעת ונשלחת לנוח. לא מצליחה לעצום עין. הולכת לשירותים ומבינה שזה "זה". אני נכנסת לפורום המקסים הזה ושואלת לגבי ירידת מים. אני מבינה שזה קורה ומתחילה בהמלצת צדיקות הפורום לארוז תיק ללידה (שלא היה ארוז כי יש עוד זמן...) ולהתקדם לקראת בית היולדות. הבעל הצדיק-שיכול להיות כבר דולה-מרגיע ומשמח אותי ומתלהב שעוד מעט נחזיק אותה ושהכל יעבור בקלות ובמהירות. הוא כ"כ רגוע ומתוק שזה משפיע עליי ואנחנו יוצאים בשמחה מהבית אחרי שדאגתי להכין לילדים ארוחת צהרים חמה שההורים שלי ייתנו להם כשייחזרו.
אנחנו מגיעים אחרי נסיעה קצרה ונעימה אל בית החולים. אין צירים-רק טפטופים ואני מקווה שהכל יעבור מהר. בכניסה לביה"ח אני ממשיכה להתפלל ולא עוזבת את "תפילת חנה" כל הדרך.נכנסים למיון יולדות ואני נרשמת בקבלה ומוכנסת פנימה-אני מעדכנת שנראה לי שיירדו לי המים,נותנת שתן ומוכנסת למוניטור. תוך כדי אני מבקשת שייתנו לי אפידורל (???) והאחות מסתכלת עליי וצוחקת שמאיפה זה בא לי כי אני בכלל לא בכיוון ושזה יכול לקחת המוווון זמן עד שייתפתחו צירים ושהמוניטור מראה שאין עדיין כלום אז אפידורל??? הצחקתי אותה והלחצתי את עצמי. בעלי מחכה בחוץ ולא מפסיק להתפלל-אני יוצאת אליו אחרי עוד בדיקות ומבשרת לו שאנחנו מתאשפזים כי זה יכול לקחת הרבה זמן. אני מבואסת-רגילה לצירים,אפידורל. לידה וזהו. אבל הפעם... עולים למחלקה מ-ה-מ-מ-ת ומקבלים חדר של יולדות בסיכון (אני???סיכון???אני רוצה ללללללדת!!!מה נהיה???). לידי שטכבת בחורה בשבוע 35 עם צירים ואסור לה ללדת-אבל לי מותר.
אני לא מבינה למה אני בלחץ ואנחנו מנסים להירגע. הבחורה לידי מדברת עם מבקרים, עוברת טיפול רפלקסולוגי, מסאז´ וכדומה ואני-מחכה. ההורים שלי כבר רוצים לדעת מה קורה ואמא שלי שבאותו הזמן מבקרת בקברי צדיקים (ראש חודש...) מבטיחה להתפלל ומעבירה לי אנרגיות טובות (היא בטוחה ביכולתה "לזרז" מרחוק...). ההורים של בעלי (ע"ע חלק א´) עלו על הטיסה חזרה לארץ מבלי לדעת שאנחנו כבר בבית החולים...מכרים ומשפחה מתקשרים סתם כדי לדבר ולנו נשאר רק לשתוק כי אין כלום ולא רצינו סתם להתחיל חרושת שמועות. הילדים כבר יודעים שנסענו ולא מבינים מה קורה? למה זה לוקח כ"כ הרבה זמן? הם כבר מתחילים לצייר ולהכין את הבית ומאוד מתרגשים. אבא שלי שנמצא יחד איתם מתרגש נורא והוא במתח בשבילי ולא מפסיק להתפלל. הוא מנסה לשחק אותה רגוע כי הוא עם הילדים אבל בפנים...צדיק!!!
מגיעה השעה 17:00 ובעלי אומר שהוא יוצא לכמה קניות ולהביא לי משהו לאכול כי הייתי בטוחה שאלד ולא אכלתי והתאבון היה ממני והלאה...ולא הבאנו כלום לאכול כי יולדים-לא??? הוא חוזר בסביבות 18:00. אין צירים אבל אני מגלה בשירותים שה"פקק" הרירי יצא ואני מתחילה להבין שזה מתקרב. אנחנו מתחילים להתרגש אבל ממשיכים לחכות. מחכים,מטיילים במחלקה,אוכלים, צוחקים, אני עושה שיעורי בית עם הגדולה דרך הטלפון. אנחנו מאחלים לילה טוב לילדים ומתחילים להרגיש צירים בהדרגה. בינתיים מעדכנים את אחותי שגרה ליד בית החולים והיא מתחילה בתפילות (ממש משפחה של אדמורי"ם...
)ואני גם מודיעה לאחי הקטן(26) ומריצה איתו צחוקים כדי להוריד מתח. 21:30 הצירים מתגברים ואני מבקשת מוניטור ו-אפידורל. האחות ממקודם צוחקת שוב ואומרת "בואי נראה כמה באמת כואב לך ואז נחליט" היא הייתה מקסימה וכשהיא רואה שאני אומרת "על אמת" אחרי 10 דקות מוניטור היא מובילה אותנו אחר כבוד את חדרי הלידה. יייייייייייייייש!!!! אננחו מאושרים ולי כבר ממש מתחיל לכאוב.
אני מוכנסת לחדר לידה רגוע וצבוע בצבעי פסטל יפים ורגועים והכל בשקט ובנעימות.אנחנו מחכים קצת עד שבאים אלינו כי המיילדת שלנו באמצע לידה(עכשיו זה נראה "קצת" אבל אז זה היה נראה לי כנצח...)ואז מגיעה מיילדת מלאכית שמרגיעה ומבטיחה אפידורל בקרוב ונותנת לי את החלוק המה-מ-ם של בית החולים עם הפתח המדהים מאחורה...
מכניסים לי עירוי ואני מבקשת לסתובב עד שהמרדים יגיע כי הצירים כבר ממש כואבים ואני בטוחה שכבר יש לי פתיחה מלא. וזה ממממממש כואב כבר ואני ובעלי לא מפסיקים להתפלל, תפילת חנה לא עוזבת את ידי-ואני מתפללת,מבקשת,מתחננת ומתרגשת מאוד. בזמן הצירים אני נושמת נשימות עמוקות שמאוווווד עוזרות לי לעבור לציר הבא והמיילדת מעסה את הגב התחתון ומקלה על הכאבים. ב23:00 מגיעה מרדים מקסים ורגוע ותהליך הכנסת המחט והחומר המרדים עובר ב"ה בקלות ובמהירות כאשר תוך כדי ההכנסה אני מרגישה 3 צירים שעוברים ממש בסדר הודות למיילדת שמעסה לי את הגב והנשימות שמאוד עוזרות. בעלי עומד בצד ולא מפסיק להתפלל ולהידהם (ככה כותבים) מהכוחות שלי (את זה הוא אמר לי אחרי הלידה...) .
האפידורל משפיע-ובא לציון גואל. זהו...אני מוכנה עכשיו לנוח ולאגור כוח ללידה.
אבל-תוך 10 דקות מודיעה לי המיילדת שבינתיים התחלפה(החלפת משמרות) שאני בלידה-פתיחה מלאה. ואני-לא מרגישה כלום אבל מתרגשת בטירוף. המיילדת "אילנה" רגועה וחביבה מתארגנת בזריזות אבל ברוגע מפתיעה ביותר. מעמעמת את האור בחדר ומסבירה לי בעדינות כיצד ללחוץ ומה לעשות. בעלי עומד ליד הראש שלי, מתפלל ומעודד. אני נושמת ומנסת ללחוץ, שוב נושמת וקצת לוחצת ומושיטה יד להרגיש*-אני לא מאמינה*-זה הראש שלה*-(עכשיו עולות בי שוב דמעות התרגשות...בזמן הכתיבה). והמיילדת מבקשת עוד לחיצה חזקה והפלא הזה "מחליק" ממני לאוויר העולם ומונח עליי כמו שהוא... אנחנו מתחילים יחד לבכות מהתרגשות ובעלי לא מפסיק לומר" וואוו-איזה נס..."
הקטנה רגועה,מתבוננת,עירנית. בעלי חותך את חבל הטבור בעדינות ובהתרגשות גדולה ואני מתחילה לה(ע)ניק את הייצור הקטן,המדהים הזה שלפני שנייה היה בתוכי... ממש פסטורלי-הכל רגוע, שקט מופתי. נשמה חדשה ירדה לעולם והקב"ה עשה אותנו מאושרים. אחרי כמה דקות יוצאת השיליה וב"ה אפשר כבר לספר ולומר "מזל"טוב". המיילדת מארגנת אותי ואנחנו נשארים לבד-אבא,אמא ופלא קטן שהקב"ה שלח לנו בניסים גדולים ובאושר עד אין קץ. הילדים,שכבר הלכו בבית לישון,מוערים על ידי ההורים שלי וצוהלים משמחה והולכים שוב (בקושי רב)לישון בהתרגשות גדולה.
וההורים של בעלי???
בחלק הבא...
בשעה 11:00 בבוקר שאחרי הלידה נוחתים ההורים של בעלי ומקבלים הודעה שנולדה להם בלילה נכדה חדשה.
הם בשוק טוטאלי כי הם בטוחים שיש עוד זמן... הם מתאוששים מהר מאוד ובאים לבקר ועדיין לא מאמינים שלא חיכיתי...
אני רוצה לציין את בית החולים "לניאדו" המדהים שאפשר לי חוויה מדהימה של לידה ואישפוז נהדרים. החל מהכניסה למיון ועד לשחרור יש לי רק מילים טובות לומר. המיילדות,המרדים,האחיות במחלקה ובתינוקיה, כוח העזר החביב.
ואסיים שוב בתודה לה´ ייתברך שמחולל ניסים גלויים כל יום.
שיהיו רק בשורות טובות!!!
ואמון מגיעה בדרך כלל כתוצאה מיושר 
דאגות ומתח הם הזדמנות נהדרת בשבילנו לתרגל נשימה עוקה והרפיה, שיעזרו לנו להתמודד עם כאבי הצירים בזמן הלידה 
... ואני חשבתי שאם אנשים יביכו את עצמם כל כך הרבה פעמים אז בסוף, כשאהיה באמת בהריון הם כבר לא יעיזו לשאול. אבל זה לא עובד אצל כולם
מאחלת שיהיה גם בעתיד תמיד בנחת! 
. חשבתי שאולי זה קשור להיריון, אבל הכאב הוא יותר בגב האמצעי (אם יש כזה דבר), ובגב העליון, אז... לא יודעת. יש למישהי ניסיון בזה?
