חשבתי שנצחתי את הדיכאון, הוא כבר לא הגיע כמעט שנתיים. הייתי גאה בעצמי, למרות שאומרים שדיכאון תמיד חוזר, אני נצחתי אותו.
ואז הוא הגיע, בקטנה, אבל הגיע. לא היה קשה לי להבין מה הסיבה, זה היה שבוע שלא יצאתי להליכה/ שחיה. במשך שנתיים אני מקפידה על ספורט פעמיים שלוש בשבוע, זה מנע את הדיכאון (בשילוב של תהליכים ופתרונות לטריגרים מדכאים)
יצאתי להליכה וחזרתי עם הרגשה הרבה יותר טובה.
למרות שאני בשליטה ומסוגלות לתהליכים רבים שלי אישית ושל הסובבים אותי, אני לא מסוגלת לשלוט על הנפשי שלי. אני צריכה לעשות ספורט כדי לתת לה מענה.
אז כן, יש לי מחלה כרונית בשם דיכאון, יש לי תרופה בשבילה, לדאוג לעצמי באופן כללי וגם לא לשכוח לעשות ספורט לפחות פעמיים שלוש בשבוע. קטן עלי, עשיתי בחיים דברים סבוכים יותר.
הדיכאון גדול וחזק, לא כדאי להלחם איתו, אלא לתת לו מענה.
מוקדש למתמודדות בעבר ובהווה